גאולת שותפות וברית – הפטרת פרשת ראה

הפטרתנו (ישעיהו נד, יא – נה, ה) היא השלישית משבע הפטרות הנחמה שנקרא עד סוף השנה והלקוחות מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו. בהפטרות הקודמות הצבנו כנקודת מוצא שגאולה יכולה להתממש בדרכים שונות. יש גאולה מובחרת ויש שהיא מובחרת יותר. הצענו שבחלקו הראשון של הספר שירטט ישעיהו קווים לגאולה, שבסופו של דבר לא התממשה. בחלקו השני, פרקי הנחמה, משורטטת נבואה מובחרת יותר. זו הראשונה, התבססה על תהליך שראשיתו וצמיחתו מחורבן הארץ חוץ מירושלים, חורבן העם מלבד עשירית, ונישגבות ה' עם שיפלות האדם. הגאולה השניה מתוארת בפרקי הנחמה. בהפטרת שבת "נחמו" הצבענו על נישגבות ה' שלא מתוך שיפלות האדם. הפטרת פרשת "עקב" "מעדיפה" גאולת עם המקובץ מגלויות  ומאחד נדחים על פני גאולת שארית פליטה מעיר נצורה. גאולת הארץ פותחת את הפטרתנו ומשלימה את הסידרה. לא מדובר פה על שיקום הסוכה שבכרם או המלונה שבמקשה אלא על בניה חדשה לחלוטין: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים:  וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל  גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (נד, יא-יב). ההבטחה כוללת גם בניה חזקה ויציבה וגם פאר והדר.

מבלי למעט בנ"ל, מוסיף חלקה השני של ההפטרה עוד פן אחר ושונה של גאולה, שראוי לעמוד על טיבו. גם הוא יובן על רקע נבואה קודמת. בתחילת הספר, בהפטרה שנקראה בשבת "חזון", לאחר פירוט חטאיהם הקשים של אנשי יהודה וירושלים, משמיע ישעיהו נבואת נחמה: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָא-וֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:  וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:  וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה… צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כד-כז). נשים לב לרצף הפעלים בפסוקים הנ"ל ולכך שכולם מתייחסים אל הקב"ה בלבד. ישראל הם רק נפעלים פסיביים בתהליך הקשה והמכאיב בדרך אל היעד. התוצאה הסופית היא של עיר צדק וקריה נאמנה, אבל ישראל לא שותפים בדרך לכינונה. בדומה לכך, נמצא "היעלמות" של ישראל גם בחזון אחרית הימים האוניברסלי של ישעיהו, ה"מדלג" מעליהם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:  וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב, ב-ד). ישראל מן הסתם נוכחים שם מעשית, אבל הם שקופים לחלוטין בפסוקים. לא כזה הוא התיאור בחלקה השני של הפטרתנו: " הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם  וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב… שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם:  הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם" (נה, א-ג). יש בפסוקים אלו ריבוי פעלים יחסי והם כולם, מלבד האחרון, מתייחסים לפעילות המיוחסת לבני ישראל. בין אם מדובר במים, יין וחלב כפשוטם ממש ובין אם הם כמשל לתורה ומצוות, יש פעילות מרובה המצופה מצד עם ישראל. אין פה צד נפעל, פסיבי ושקוף אלא עשייה המוליכה לכריתת ברית עם ה'. כך גם בפסוקים הקודמים: " בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק…" (נד, יד) גם כאן, כמו בתחילת הספר, ציון מכוננת במשפט ובצדקה, אלא שפה מתוארת הפעילות שלה למען יצירת מציאות זו, השותפות שלה בהבאת הגאולה ועיצוב הגאולה כברית עולם בין נאמנים.

ע"פ הנבואה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים" וגאולה בא תבא בכל מקרה, השאלה היא רק "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות…" – מה יהיה חלקנו בהבאתה ומידת שותפותנו בעיצובה. בהתאם לאלה, יהיה מראה פניה, ובהתאמה, גם מראה פנינו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: