"התקווה בת שנות…" – הפטרת פרשת עקב

בטרם נבוא לעיקר ההפטרה (ישעיה מט, יד – נא, ג) נאיר בה פן הממשיך את עיוננו הקודם, מהפטרת שבת "נחמו". שם בארנו שהגאולה העתידה לבוא, לא כגאולת מצרים אשר יצאנו בה היא. הדגמנו זאת שם בכך שיד ה' וזרועו אינן מכות ומענישות אלא רועות את עדרו, מקבצות אותו ומנהלות אותו אל מקומו. גם בהפטרתנו נמצא שינוי בגאולה העתידה מזו שקדמה לה במצרים. אם במצרים היה צריך מושיען של ישראל מינקת דווקא מן העבריות, אח"כ לברוח מפני פרעה ולבסוף להוציא את ישראל בכח ולהוליכם מבודדים במדבר ונכנסים מתוך סערת מלחמה לארץ ישראל, הרי שהפטרתנו מציאה תסריט אחר: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה:  וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (מט, כב-כג).

לא מדובר ב"עוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער", דהיינו שארית פליטה בתוך ומתוך העם כולו, אלא  באומה שכולה וגלמודה בארץ שוממה שהמונים יגיעו אליה מבחוץ והיא כלל לא מכירתם – "אָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם" (מט, כא).

 

אבל במוקד ההפטרה, והוא שזור לכל ארכה בנבואות וביטויים שונים, עןמדת התקווה לגאולה ויש בה שלשה מרכיבים.

הראשון שבהם הוא התחושות והטענות המנחים את "סרבני הגאולה", את אלו שהמציאות הריאלית אינה מאפשרת להם להאמין ולקוות שאכן יש ותבוא גאולה. שיטתם מוצעת במספר אופנים. יש והם טוענים "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (מט, יד), לאמר: הקב"ה לא רוצה וירצה לגאול את ישראל אחר כל מה שחטאו כנגדו ואי הרצון מתבטא בנטישת עמו בפועל. יש ויאמרו שגם אם יש לו את הרצון לגאול את ישראל, אין לו את היכולת לכך והדבר משתקף במציאות שונה כל כך מהאמור להתרחש בעת הגאולה – " הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט" (מט, כד). ויש הטוענים שזה בכלל לא קשור לרצון או יכולת מעשית אלא לתפישה מחשבתית שגם אלוהים כפוף (או הכפיף עצמו) לחוקי העולם הזה. לפיה, מובנה בעולמנו שמעשה שנעשה הוא בלתי הפיך. אין "להחזיר את הגלגל", אין תשובה, אין תיקון, כל מעוות הוא בסטטוס של "לא יוכל לתקון" ועל כן ברגע ששילח הקב"ה את עמו מעל פניו, אין לצפות, עקרונית, לגאולה. טענה זו מציג הקב"ה כשאלה ריטורית: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ" (נ, א).

המרכיב השני, נגדי והפוך לזה הראשון, הוא עמדת היסוד של הגאולה העתידה. לא רק שהגאולה אפשרית ואכן עתידה לבא, אלא היא בכלל לא תלויה או מותנית בציפיה או בתקווה של עם ישראל אליה. היא לא דורשת כתנאי מוקדם "נפש יהודי הומיה" ואינה מיוסדת על "עין לציון צופיה". היא תבוא כי הקב"ה החליט לגאול את ישראל וכשהיא תבוא היא תפתיע את האומה בעוצמתה: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ… וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה…" (מט, יח – כא). לצד זה, הולך הנביא ומבטל את הטענות שהועלו לעיל.

המרכיב השלישי הוא נסיון של הנביא לתת לעם עוגן לאורו יוכלו להחזיק את התקווה גם במציאות בה הם צועדים. אם נראה את העם כהולך במנהרה חשוכה ללא אור בקצהָ, הרי שבא הנביא ומבקש לפוצץ את המנהרה כולה. הוא לא מציע דרך קלה ופשוטה, אבל היא בהחלט מוארת כולה – "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ…" (נ, י) והנביא מציע "מבצע צוק איתן:": "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל  מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם:  הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם (= איתן האזרחי ע"פ חז"ל) וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (נא, א-ב). עוגן התקווה לעתיד הוא הפנמת העבר, גאולת האחרית נעוצה בראשית הבחירה ועל כן "עוד לא אבדה תקוותנו".

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: