"אורי כי בא אורך" – הפטרת פרשת כי תבא

לנבואה יש מסר מצד עצמה, מצד תכנה הפנימי. אך לעיתים היא מקבלת אופי ועומק כאשר מעמידים אותה על רקע נבואה אחרת. כך, למשל, משמעות נבואת גאולה יכולה להיות מועצמת כשהיא מועמדת על רקע נבואת חורבן. הפטרתנו (ישעיהו, פרק ס) יכולה להיות דוגמא ליסוד זה.

מסגרת הנבואה/ ההפטרה, דהיינו הפתיחה והסיום, ממוקדת ביחסי ה' וישראל: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (ס, א-ב), ומנגד: "… וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵא-לֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְוְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר… אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (שם, יט-כב). אך מוקד ההפטרה הוא במרכזה העוסק בטיב יחסי ישראל והגויים בעת הגאולה ובמקומם ותפקידם של הגויים באותה שעה. "צרכי עמך מרובים" והגויים יספקו אותם, הן פיזית והן נפשית: " שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת ה' יְבַשֵּֽׂרוּ: כָּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ… וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים… וְיָנַקְתְּ֙ חֲלֵ֣ב גּוֹיִ֔ם וְשֹׁ֥ד מְלָכִ֖ים תִּינָ֑קִי וְיָדַ֗עַתְּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה' מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב".

להלן, נבקש להעצים נבואת נחמה זו באמצעות העמדתה על רקע קינת חורבן. לשם כך ניעזר, שוב, במגילת איכה, והפעם נתמקד בפרק א' שם.

פרק א', כשאר פרקי המגילה, מתאר את מאורעות החורבן, אך ייחודו בשיקופם מבעד להערכת ישראל את עצמם ביחס לשאר הגויים: "אֵיכָ֣ה… רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס: בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים…" (איכה א, א – ב). ירושלים של פרק א' אינה עסוקה בחטאיה, בטיב קשריה עם הקב"ה או ב"אוי מה היה לנו" אלא ב"עַל־אֵ֣לֶּה אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י" (ואין הכוונה להקב"ה אלא לגויים שסביבה). ירושלים בפרק א' חווה את החורבן ומעצבת את המשבר שלה לעומת סביבתה. עסוקה היא באיך היא נראית בעיני הגויים ועד כמה היא זרה בתוכם.       נבליט תוכן זה באמצעות מעקב אחרי התיאורים המתקשרים להטיות השורש ר.א.ה: "רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ… כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ… כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ". בעקבות זאת באה התלונה כלפי הקב"ה: "רְאֵ֤ה ה' אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב… רְאֵ֤ה ה' וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה… רְאֵ֨ה ה' כִּֽי־צַר־לִי֙…" ויש גם שהיא מטיחה כלפי שמיא לעיני כל: "ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֘ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י… שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־הָֽעַמִּ֗ים וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י…". הקינה מגיעה אל שיאה בבקשת נקמה מאת ה': "תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֙יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י".

 

לעומת חוויה קשה זו, מתארת הפטרתנו במרכזה את יחסי ישראל והגויים בעת הגאולה באור אחר. הזהות הישראלית אינה מתעצבת בהתאם לדעות ותגובות הגויים אלא, מעצבת את דעותיהם והתנהגותם: "וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ… כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ… כִּֽי־לִ֣י אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק… וּבָנ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ…" וכן הלאה. גאולת ישראל אינה מתבטאת או מתמצית במכת נקם בגויים על מעשיהם אלא במינוף כוחם ועוצמתם לבנין ועשיה שיקדמו את ירושלים ואותם:

אך איך תיהפך ירושלים ממתעצבת למעצבת, ממושפעת ומשופעת למשפיעה? מנין לה הזהות העצמית שמכוחה היא תנהיג ולא תונהג, תפעיל ולא תיפעל? את זאת מלמדים מסגרת הנבואה, פתיחת וסיום ההפטרה, והמעקב אחרי הטיות השורש א.ו.ר:

"ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד ה' עָלַ֥יִךְ זָרָֽח… וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח ה' וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה: וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ: שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י… לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה־לָ֤ךְ ה' לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵא-לֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ: לֹא־יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י ה' יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ:". השורש א.ו.ר בגאולה לעומת השורש ר.א.ה אחריו עקבנו בחורבן מלמד שבעת הגאולה לא תחפש ירושלים לראות או להיראות אלא ישלמו ימי אבלה בכך שה' יאיר לה והיא תאיר לגויים מאורו. וכשאור ה' הוא שמאיר, ולא השמש והירח, אזי העין הישראלית רואה אחרת וגם הגויים "עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: