Archive for 18th ב-ספטמבר, 2014

"שובו" לצד "ואשובה" – הפטרת שבת "שובה" / פרשת האזינו

"בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים" (תנחומא נשא טז). והוא שיהו עושים ציוויו ומאמרו, כדרך העליונים ה"עושים באימה רצון קונם". אולם, אין התחתונים כעליונים וכיוון שעבר אדם הראשון על שנצטווה ואכל מעץ הדעת טוב ורע, מיד נתרחשו במקביל שני תהליכים: הרחיק הקב"ה את האדם מלפניו וגירשו מגן עדן ו"מיד סלק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון" (שם). וכך הלאה, כשחטאו בני האדם הרחיקם מעליו, מיציאת קין לארץ נוד ועד גלות ישראל מאדמתם, והרחיק עצמו מהם, "עמד קין והרג להבל מיד סלק שכינתו לרקיע שני" עד שנתעלה לרקיע השביעי.

שכך הוא הדין בעליונים, שאין החוטא יכול לעמוד לפני בוראו וראוי הוא לשלם בשלימות על חטאו, וכך: "שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן "הנפש החוטאת היא תמות" (ירושלמי מכות פ"ב). ועל כך מתריעים ספרי הנבואה והנביאים כולם, ובכללם הושע, שנבואה מספרו היא חלק מהפטרתנו (הושע יד, ב – י, יואל ב, טו – כז, והספרדים: מיכה ז, יח – כ). מרכזו, ליבו ועיקרו של ספר הושע (פרקים ג – יג) מדבר בפשעי ישראל, בעונש הראוי להם על חטאיהם ובהתרחקות ה' מעליהם: "כִּי רִיב לה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ… כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" )הושע ד, א – ג ; ה, יד – טו). וכך היא דרך התשובה, שהקב"ה "ימתין" במקומו עד שבצר להם הם יחפשו אחריו: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ… וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'" (ו, א-ג). כאמור, זהו הדין, זוהי דרך הנבואה וזהו ליבו ועיקרו של ספר הושע.

אך מעטפת הספר, הפתיחה (פרקים א – ב) והסיום (פרק יד. והוא הפטרתנו), דרך אחרת עימה. בראש השנה אנחנו מבקשים רחמי אב על בנים, והושע מדבר על קשרי בעל ואשה. ולא לחנם, כיוון שהגדרת יחסי ה' וישראל כך ולא רק כמצווה ומצווים, מעמידה את המצב באור הרבה יותר מורכב ודו-ערכי, בעל מתח וכח משיכה לכיוונים נוגדים. לדוגמא, בפרק א' מאשים הקב"ה את ישראל בבגידה, בהיותם כאשת זנונים נואפת ומענישם: "וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל… וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל… כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (א, ד-ו). והגרוע ביותר: "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם" (שם, ט). אך לפחות באותה עוצמה, ללא כל הסבר והגיון, מופיעה תפנית חדה בהמשך: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי… וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא  עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱ-לֹהָי" (ב, טז-כה). פה, הקב"ה לא יושב ומחכה, גם לא שומר ומצפה מתי כבר יגיע היום, אלא בלהט יוזם הוא מפתה ומוליך, מדבר ונותן, מארש ואומר. בקשר אב ובנים/ בעל ואשה הרצונות והכוחות נעים כעין החשמל ברצוא ושוב.

כך גם צידה השני של מעטפת ספר הושע, הנבואה המסיימת והיא הפטרתנו. אין פה רק: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ" אלא בחינת "שובו אלי, ואשובה אליכם". שובו אלי – לא רק בגלל ש"בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי", אלא מתוך הכרה בטעויות בהן כשלו: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (יד, ד). ואשובה אליכם – כי מעשיכם אינם רק זדון לב וקשיות עורף אלא גם צורך ומשובה שנרפאים ומתבגרים: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (יד, ה).

נתאווה הקב"ה שתהא לו דירה בתחתונים. אך לא שיהא דין של מטה כדין של מעלה, שהרי לתחתונים יש משובה וצורך לרפואה, אלא שאף שבחטאם הם מתרחקים ממנו והוא מהם, יש מועד לתשובה ואנשי תשובה ובכך הם שבים אליו והוא אליהם: "עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ, זכה אברהם הורידה משביעי לששי, עמד יצחק והורידה מששי לחמישי… עמד משה והורידה לארץ" (שהש"ר ה) ועל כך נאמר: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה".

שנה טובה ותשובה שלימה

גאולת צדקה ומשפט – הפטרת פרשות ניצבים – וילך

השבת האחרונה של השנה מביאה עימה לכלל סיום גם את סידרת הפטרות הנחמה, "שבע דנחמתא", המסתיימת בהפטרתנו (ישעיהו סא, י – סג, ט). נציע להלן שני קווי סיכום לסידרה כולה, מבלי לקפח התייחסות פרטנית להפטרתנו.

א. גאולה מחורבן.

במהלך העיון בנבואות הנחמה הצבענו על תכנים העולים מהקבלה והשוואה לקינות החורבן שבמגילת איכה הפנינו תשומת לב לפרקים א,ב,ג,ה ונשלים הפעם במבט לעבר פרק ד'. שם, מסתיימת הקינה בפניית ירושלים לבת אדום: "שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יוֹשֶׁ֖בֶת בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי" (איכה ד, כא). המענה לכך ניתן בגאולת הפטרתנו: "מִי־זֶ֣ה בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה… מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת: פּוּרָ֣ה דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י… כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה… וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם" (ישעיהו סג, א – ו). כוס התרעלה המשכרת את אדום אינה רק "יום נקם" כלפי אדום אלא גם בסיס ל"שנת גאולי" של עם ישראל. קישור זה שבין הצדדים מצוי גם בפסוק ההמשך באיכה: "תַּם־עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ" (איכה ד, כב), בדומה לקישור הנ"ל, הארת פרקי הנחמה שבישעיהו (פרקים מ – סו) לאור קינות החורבן שמגילת איכה מלמדת על הזיקה הקיימת בין הגאולה לחורבן. במילים אחרות: "גובה הגאולה כעומק החורבן !". הצענו כבר בתחילת הסידרה, שקדמה לה "הצעה" לחורבן קשה אך לא טוטאלי שבעקבותיו תבא גאולה משמעותית אך לא שלימה. פרקי הנחמה באים אמנם על רקע חורבן וגלות מלאים אך מבטיחים גאולה שלימה.

 

ב. צדיק מרשע.

משימה: בחרו שתים משבע ההפטרות, שהן בעיניכם הכי עוצמתיות. לענ"ד, רוב הפותרים (נכונה, כמובן…) יצביעו על שתי האחרונות כנבחרות ועוד נדבר בכך.

אך קודם לזה, התייחסנו עד כה להפטרות הנחמה כמקשה אחת כי כולן עסקו באותו נושא גם אם בביטויים שונים. אך אם נעיין בהפטרות בהקשרן הרחב יותר, כחלק מרצף פרקים מ – סו בישעיהו, נמצא שרצף זה נחלק לשני קבצי נחמה: 1. פרקים מ – נד. 2. פרקים נה – סו. במונחים של הפטרות המשמעות היא: 5 ההפטרות הראשונות בקובץ 1, ו-2 האחרונות (שהצענום לעיל כנבחרות) בקובץ 2. מה ההבדל בין שני קבצי הנחמה? האם יש פה חלוקה נוספת לשני סוגי גאולות? האם עוצמת 2 ההפטרות האחרונות מלמדת על עדיפות שיש לגאולה בקובץ בו הן נמצאות?

נצמצם ונמקד את ההבדל בין שני קבצי הנבואות בהתאם לצורך ענייננו. קובץ 1 מתמקד בגבורת ה' ובגדולתו כנוטה שמים ויוסד ארץ וכגואל ישראל ב"גאולה לכל". אין התייחסות למגזרים בתוך העם, בחינת העבר ההיסטורי או ביקורת ערכית ומוסרית. הפניה היא לקולקטיב כולו. בהתאם לכך גם הגאולה. היא כללית, מתמקדת בנחמה ובקיבוץ הגלויות ולרוב אינה יוצאת מגידרה. קובץ 2, פרקים נה – סו, "יורד" להבחנות – בין צדיקים לרשעים, בין דרך צדקה ומשפט לשאינה כזו, להיסטוריה שבין ה' ועמו ובינו לבין הגויים. הגאולה מפורטת בהתאם לכך, לטב ולמוטב – יש ארץ חדשה, שמים חדשים ושם חדש לישראל. ירושלים תהיה חפציבה, דרושה, עיר לא נעזבה, ותשיש בה' "כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ". גאולת הצדיקים, בין מישראל ובין מהגויים, תהיה עוצמתית במיוחד. השאיפה היא ל"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", אך הקב"ה גם בא חשבון עם פשעי ופושעי ישראל. גם פה, העוצמות ניגודיות בהתאמה. גובה שכר הצדיקים מקושר גם לעומק עונשם של הרשעים.: "כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־ה' כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם: וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־ בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר ה': וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר" (ישעיהו סו, כב – כד). היינו רוצים ומצפים אולי שהספר יסתיים בנימה הכי אופטימית, הרמונית וגאולתית שנעים לנו לשמוע, אך מילות הסיום אינן כאלה וגם אם נחזור ונקרא שוב את הפסוק ה"לפני אחרון", לא נמחק את הכתוב. וכך הוטמע הדבר בתפילת עמידה, כשהדרך מקיבוץ גלויות לבנין ירושלים עוברת דרך צדקה ומשפט למינים ולצדיקים. ואפשר שזה החוט המקשר אותנו מהפטרות הנחמה להפטרת "שובה ישראל" שבפתח השנה החדשה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: