Archive for אוקטובר, 2014

בין כורש לאברהם – הפטרה לפרשת לך לך

הפטרתנו (ישעיה מ, כז – מא, טז) היא חלק מקובץ נבואות הנחמה הראשון שבספר ישעיהו (פרקים מ – מח). אחד ממאפייני הקובץ הוא שהוא אוגד בתוכו נבואות קצרות או חלקי נבואות שונות, שאינן חוברות זו לזו באופן טבעי, ומקשר ביניהן באופן שאינו תמיד ברור. משמעות הדבר שיש לפנינו שני שלבים: א. כל נבואה נאמרה בפני עצמה, במקום, בזמן ובהקשר המתאימים לה (אם כי באותה תקופה היסטורית כללית), ללא קשר לאחרות. ב. בשלב שני סודרו ואוגדו הנבואות לכלל קובץ אחד ויש להניח שהוטמעה משמעות פרשנית במלאכה ולא הייתה זו רק עריכה טכנית. יש להאיר שהמשמעות החדשה שהוטמעה בשלב השני לא בהכרח הייתה תואמת או קשורה למשמעות הנבואה העצמאית בשלב הראשון.

ניישם ונדגים את דברינו בנבואה שבפרק מא, א – ז ונצטט ממנה מעט: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא" (מא, ב-ג). מיהו מושא הנבואה? את מי העירו ממזרח ונתנו לפניו מלכים כעפר? בפשט הכתוב ולאור רקע הנבואה, לפיה הנבואה מיועדת לגולי בבל המתמודדים עם האלילות המפותחת שסביבם ומבקשים נחמה ועידוד, מסתבר שאותו מושא בנבואה הוא כורש מלך פרס, ששינה סדרי עולם במפעלו. כך מציעים פרשני פשט, מסורתיים וחדשים, והדברים מסתברים. מטרת הנבואה היא לתאר את עוצמת הקב"ה, כמי ששולט ומנהל את ההיסטוריה האנושית העולמית תוך שינויים גיאופוליטטים עצומים וניוד אימפריות, על פני אפסות הפסילים המנוהלים על ידי עושיהם. זו בחינת הנבואה לכשעצמה, בשלב ראשון. רובד נוסף ואחר של משמעות מקבלת הנבואה והשאלות שלעיל כאשר היא נבחנת על רקע ובהקשר לנבואות קודמות ומאוחרות לה בסדר העריכה הספרותית. מדרשי חז"ל מציעים כמושא הציטוט את אברהם אבינו. הזיהוי אינו משתמע מפשט הנבואה הספציפי, אך אם סוקרים את אגד הנבואות ברצף מבעד לזיהוי המדרשי, ניתן לראות שפשט העריכה משקף את מדרש חז"ל. לדוגמא, מספר נבואות קודם לכן, בפרק מ', ניתן להבחין בהפנייה מרמזת לדיון ה' עם אברהם בענין סדום, בפרשת וירא: "מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ" (מ, יג-יד). האם מדרש חז"ל על אברהם המחפש את בעל הבירה אינו עיבוד מורחב של הפסוק: " שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (מ, כו)? האם הולדת יצחק ועקידתו מרומזת ב" נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ… וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (מ, כט-לא)? ומאוחר יותר מוזכר במפורש: " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי… זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (מא, ח) והפסוק " אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי" (מא, י) מקביל במשמעותו לדבר ה' אל אברם במחזה "אל תירא אברם אנכי מגן לך". ולא רחוק הדבר שהכתוב "הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ" (מא, יא-יב) מרמז לפרעה ואבימלך. המעיין ומרחיב יגלה שגם מדרשי חז"ל על אברהם והפסילים מיוסדים על התמודדות נרחבת המתוארת בפרקי נבואה אלו עם מעשה הפסילים ודרכי עבודתם. נמצא שהנבואות לכשעצמן בפשטן פונות אל גולי בבל, מתייחסות לשינוי שהביא עימו כורש מלך פרס, מנבאות על "לך לך" המופנה אליהם מבבל חזרה לארץ ישראל ומבטיחות "אברכה מברכיך ומקללך אאר" אם לא יתמהמהו ויעכבו את פעולתם. מאידך ובמקביל, רצף וסדר הנבואות, ברובד נוסף, מעיר את חז"ל לזהות בפסוקים את אברהם אבינו ולעבד את הפסוקים לסיפור חייו של אברהם בבבל. על רובד, מדרשי – פשטי זה מבוסס הקישור שנעשה בין ההפטרה לפרשתנו.

ומילה אחרונה: כשהרמב"ן מציב את האמירה "מעשה אבות סימן לבנים", הוא לא ממציא אידיאולוגיה. הוא פשוט מחבר לאחד את שני הרבדים השונים שבפשט הכתוב. וזה יופייה של שיטת הרבדים.

"כי מי נח זאת לי" – הפטרה לפרשת נח

את הפטרתנו (ישעיהו נד, א – י) פגשנו כבר כהפטרת "כי תצא", והרחבנו שם בעיקרה. קישורה לפרשת נח מבוסס בעיקר על שני פסוקיה האחרונים המהווים נבואה בפני עצמה: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' (נד, ט-י). הווי אומר: כפי שנשבעתי בימי נח שלא אשוב ואשחית את האדמה ועמדתי בשבועתי, כך נשבעתי לא לשוב ולגעור ולקצוף עלייך ואעמוד בכך.  ההיקש נראה לכאורה בהיר ופשוט, אך דומה שיש לעיין בו. מההשוואה משמע שהקב"ה לא יחזור שנית על מעשה שכבר עשה. ויש לשאול: למי הנבואה מיועדת ומה משמעותה? אם הכוונה למעשה חורבן בית ראשון ולגלות בבל והנבואה מיועדת לגולי בבל ומבטיחם הקב"ה שלא יעשה זאת שנית, הרי שלא רק שהיה חורבן שני אלא הוא והגלות שאחריו היו הרבה יותר גרועים מהפעם הראשונה? ואם זו נבואה המיועדת לעתיד לבא, וכי ההבטחה היא שלאחר הגאולה השלימה הקב"ה לא יחזור ויחריב את מקדשו בגלל עוונות ישראל? וכי מה ערך הגאולה העתידית אם לאחריה ישראל עוד חוזרים לחטוא עד כדי שראוי להשיבה אחור? גם הפסוק השני של הנבואה אינו מסייע, כיוון שלא ברורה משמעות החסד, ברית השלום והרחמים המוזכרים וקישורם לראשית הנבואה.

להבנתנו נסתייע ב"סמיכות הפרשיות" לנבואה הקודמת שבהפטרה (פסוקים ד -ח), ורומז לקישור הסיום הדומה שבשתי הנבואות: "… אמר גאלך ה'… אמר מרחמך ה' ". גם שם מדובר על קצף מחד, ומאידך על רחמים וחסד עולם: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ" (נד, ז-ח). פה מבואר הקצף כהסתרת פנים ובמקביל לו עזיבת ה' את ישראל. כיוון זה מתעצם מהפסוקים הקודמים, מהם משמע שיותר מכל פורענויות החורבן, המכה הכי כואבת שניחתה על ישראל הייתה התחושה ש"עזב א-להים את הארץ" ואותנו נטש. במידה מסויימת הקב"ה לא מכחיש זאת: " כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". הגאולה אמורה לשנות את "בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ… וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ" שהם תולדת הבדידות ותחושת הנטישה. בדומה לכך מצאנו בסמוך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואין הצהרה גדולה יותר לכך מפתיחת מגילת איכה ב"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…".

מכאן נחזור לנבואה בה פתחנו. משמע ש"מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" האקטיביים, דהיינו החורבן והגלות, הם למעשה הסתרת פנים ועזיבה של רגע קטן מצד הקב"ה. לפי זה, שבועת ה' לישראל, המופנית אל גולי בבל, אינה שלא יהיה עוד חורבן וגלות, אלא שגם אם יהיו כאלו, הם לא יתרחשו מתוך עזיבת ה' את ישראל אלא למרות שהקב"ה נשאר בתוך ישראל "ובצרתם לו צר". זהו "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט", גם אם החורבן והגלות הפיזיים יהיו קשים מאד.

"אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי…" – בהיקש זה בא המבול בתפקיד מלמד, אך נמצא הוא למד. מהשוואת האירועים נלמד שגם המבול בימי נח ., על אף ההיגדים האקטיביים של מחייה והשחתת כל הארץ, אינו אלא "גירוש עצמי" של הקב"ה את עצמו מהעולם והותרת העולם לבדו למשך רגע קטן. זה הספיק בשביל מבול שלם…

מכאן ששבועת ה' לאחר המבול "מעבר מי נח עוד על הארץ" היא שבועה שלא ישוב ויגרש עצמו מן הארץ. ועל כך ניתנה אות: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, יד-טו). אם להט החרב המתהפכת באה לבסס את גירוש האדם מגן עדן, באה הקשת ההפוכה למנוע "גירוש" ה' את עצמו מן העולם.

 

"לפקח עינים" – הפטרה לפרשת בראשית

שנה חדשה. התחלה חדשה.. הזדמנות למבט על, לפני הכניסה לפרטים.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא… וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, א; לא). בכך נפתח ספר בראשית, נפתחת התורה כולה, נפתח הרצף ההיסטורי הנבואי עד סוף ספר מלכים/ דברי הימים. הבה ונראה: כיצד מסתיימות כל ההתחלות הללו? ספר בראשית מתאר את התפתחות החזון: "לך לך… אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול". הספר מסתיים בכיוון שונה לחלוטין: "וימת יוסף וכל אחיו… ויישם בארון במצרים". יש המשך, אבל הוא לא חלק מספר בראשית. התורה זורמת, היסטורית ורעיונית, עם משה לכיוון כניסת עם ישראל לארצו. התורה מסתיימת במות משה ומחוץ לארץ ישראל. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה. הרצף הנבואי ההיסטורי מכוון לישיבת ישראל בארצו, מונהג בדרך התורה על ידי מנהיגו/ מלכו. הרצף הנבואי ההיסטורי מסתיים בגלות כעונש, ללא מקדש וללא מלך. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה ובנביאים. אילו רק ספר בראשית הסתיים בסוף שמות, והתורה בסוף יהושע והנביאים כללו את ספר עזרא או מקבים. אבל לא. להלן, לא נדון ב"למה זה כך?", אלא בעצם התופעה.

את הקשר בין הפרשה להפטרה (עשעיהו מב, ה – כא . ויש המרחיבים מלפנים ומאחור) ניתן למצות בהקבלה לפתיחה או לסיום. הסיום מעביר מסר מאד נקודתי, המקביל לפתיחת התורה:: "כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה " (מג, י). פתיחת ההפטרה מרחיבה, ומקבילה לרצף המסר של התורה כולה: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ… וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:" (מב, ה-ו). אבל דומה שמרכז ההפטרה נותן מסר לכל הרצף הנבואי המובע בפי נביאיו. לביאור היגד זה נקדים מילות רקע לנבואה שבהפטרה.

ההפטרה כוללת מספר נבואות קצרות שהם חלק מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו (פרקים מ – סו). נבואות אלו מיועדות לגולי בבל ומנסות להלהיב אותם מחדש לקריאת "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". אבל שלא כאברהם אבינו, אין הם מזדרזים להשכים בבוקר, לחבוש את החמור וללכת אל המקום אשר אמר להם הא-להים. התנהגותם מגובה בכל הטענות ההגיוניות והריאליות למה אסור לעזוב את בבל ולעלות אל ארץ ישראל. ריאלית, הם צדקו. מעשית, תורת בבל עיצבה הרבה מתורת ארץ ישראל. היסטורית, התלמוד הבבלי דחק את התלמוד הירושלמי. אבל רוחנית, הפסדנו את הגאולה השלימה. הם ראו נכוחה, אך לא ראו הכל.. מרכז ההפטרה חוזר ומדגיש את העיוורים,החרשים ואת הצורך לרפא אותם. אין הכוונה לפגועים פיזית אלא דווקא ללקויים רוחנית. אלה הבטוחים שהם רואים את המציאות נכוחה ושהפרשנות שלהם כותבת מראש את האמור לקרות. אליהם נשלח הנביא: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מב, ז). אפשר שהם יחפצו להישאר בעלי מומים ואז ייעשה הדבר בעל כרחם: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר" (מב, טז) . וכשזה יקרה בפועל, ישוב הנביא ויפנה אל העם: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (מב, יח), ועדיין אפשר ש"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע:" (מב, כ). הם ראו נכוחה, ועדיין הוגדרו עיוורים.

עוגן ההפטרה בפרשה הוא לאו דווקא סיפור בריאת העולם אלא חטא האשה והאדם בגן עדן. הם אכלו מהעץ לא בגלל חלישות הדעת או כניעה לתאוות היצר. הם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון וראוי להבנתם. הם ציפו ל"וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים", אבל קיבלו לבסוף: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", וכן: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי…". צאצאיהם הם העיוורים והחרשים, שראו ושמעו אל נכון, אך לא את המכלול.

פרשת בראשית פותחת מהלכים המסתיימים, במסגרתם, אחרת ממה שרצינו והערכנו. בעזרת הכלים שלרשותנו ראינו נכוחה את התחום במסגרת. ההפטרה באה להדגיש שלא ראינו את המכלול. שיש המשך, אחר ומשלים, אך לא במסגרת שלנו.

 

"והגית בו יומם ולילה" – הפטרת וזאת הברכה / שמחת תורה

קישור ההפטרה (יהושע א) לפרשה המסיימת את התורה הוא, לכאורה, מתבקש וברור. ההפטרה מתקשרת לרצף התורה, היא עוסקת בהשלכות מותו של משה ובהתווית הנהגתו של יהושע, מחליפו של משה. כמו כן מרמזת ההפטרה, שלצד הרצף המעגלי של קריאת התורה, החוזרת לבראשית עם סיומה, יש גם רצף קווי, אל עבר ספרי הנביאים, שיש להמשיכו במקביל.

אך קישורים אלו משקפים התייחסות למאפיינים חיצוניים של פרק א' ביהושע ומתעלמים מעיון הפרק במקומו ובהקשרו ומזיהוי הקישור לפרשה על רקע זה. להלן נבקש לבחון את הפרק, לא מצד היותו זנב לתורה, אלא ממקומו כפותח ומלמד על ספר יהושע כולו.

עיקרו של הפרק הוא דברי חיזוק ליהושע לקראת המעבר ההיסטורי אל ארץ ישראל. ארבע פעמים נאמר בפרק ליהושע האיחול והציווי "חזק ואמץ". בפעם השלישית נאמר הדבר ע"י הקב"ה במסגרת הבטחה שה' יהיה איתו ושאיש לא יקום כנגדו. בפעם הרביעית נאמר אותו הדבר ע"י בני גד ובני ראובן. הם, מבלי דעת, מאששים מצידם את אותה הבטחה, שהעם איתו ושה' יהיה עימו.

יהושע זקוק להבטחה שהעם איתו ושלא יתייצב איש בפניו, כיוון שהוא עומד בפתח מציאות שלא הכיר. עד כה היו כל ישראל מקובצים במחנה אחד, במיתחם אחד, רואים זה את זה, מגבים ומגובים. במרכז שכנה השכינה וההנהגה והכל היה מרוכז, ממורכז, ריכוזי ותחת שליטה. המעבר לארץ הביא לפרישה רחבה של העם על פני כל הארץ. יש מיקום מרכזי, אך תדירות ההגעה אליו פוחתת משמעותית. כל משפחה ושבט יושבים במיתחם משלהם ובמרחקים שממוססים את עוצמת המירכוז והריכוזיות. עוצמת השליטה המרכזית פוחתת משמעותית ויש מקום לעליית כוחות אלטרנטיביים הרוחשים בעם מתחת לפני השטח עוד מימי דתן ואבירם ושותפיהם.

יהושע נצרך גם להבטחה שה' עימו. כל תקופת המדבר, נוכחות השכינה הייתה מורגשת, המציאות הכללית הייתה מציאות ניסית. הכניסה לארץ ישראל עיצבה מציאות חדשה של חיים ניסים ושל שכינה המתגלית על פי הצורך. המנהיג אינו צמוד, בהתנהלותו ובמגוריו, למשכן ואפוד הכהן הגדול אינו זמין תדיר. יהושע, שהיה רגיל למציאות המדבר, צריך היה את החיזוק לקראת השינוי המשמעותי שעמד להתחולל.

שתי פעמים נוספות נאמר ליהושע "חזק ואמץ". פעם ראשונה ביחס להנחלת העם בארץ, ופעם שניה ביחס לשמירת התורה. כל אחד מהנושאים צריך היה חיזוק לכשעצמו. כיבוש הארץ מידי עמי כנען והנחלת הארץ לעם הייתה משימה מורכבת ולא פשוטה. במקביל, הנחלת התורה ושמירתה בעידן שלאחר מות משה, גם הוא חייב הערכות והתאמה. אך עיקר החיזוק והאימוץ נדרש לשילוב שבין שני הנושאים, להקפדה מקבילה בו זמנית גם על כיבוש הארץ וגם על שמירת התורה.

המפגש בין המציאות שתיווצר עם ההתנחלות בארץ לבין שמירת התורה, בה עסקו עד כה בתנאי מדבר, הוא בעל סיכון בעוצמה שכמעט לא ניתן להתמודד עימה, ומצב ישראל בתקופת השופטים יוכיח זאת. ספר יהושע בסופו מעיד שהעם שמר על דרך ה' כל ימי יהושע והזקנים שעימו. הקריסה אמנם התרחשה לאחר מכן, אך עצם היווצרותה מעיד שלא הייתה הצלחה באתגר ההיערכות לקראת שלב זה בתולדות העם. ככל הנראה גם בימי יהושע האתגר לא היה פשוט. הקב"ה מורה ליהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ" (יהושע א, ח). תכלית הוראות "לא ימוש… והגית בו יומם ולילה" אינה כפי שיש המפרשים אותן היום כדי לקיים מצות תלמוד תורה ללא הפסק, אלא כדי לשמור לעשות בהתאם לכתוב בה. "לשמור לעשות" משמעו לשמור על תיאום נכון בין המציאות לתורה. בעידן של תמורות יש צורך בבקרה מתמדת וברגישות מיוחדת שהתיאום הזה יישמר. לעיתים צריך לעצב בעיקר את המציאות, לעיתים להתאים פתרונות הלכתיים למציאות. אם כך ואם כך, האתגר הזה הוא שמחייב "לא ימוש.. והגית בו יומם ולילה".

נמצא הפרק הראשון של ספר יהושע ממוקד ב"חזק ואמץ" בהתמודדות מול מציאות ונתונים משתנים. עצם ההנהגה, עצם הנחלת הארץ ועצם שמירת התורה מחייבים עידוד ותמיכה משמעותיים, אך לא הם האתגר הגדול. ההתמודדות היא בעיקר בשמירת איזון נכון אל מול אתגר המסורת והשינוי.

גם הפטרת פרשת בראשית עוסקת באתגר העומד בפני גולי בבל הנקראים לעלות אל ארץ ישראל. גם הם צריכים להבין את משמעות המציאות המשתנה ולדעת להתמודד איתה ולהערך לגאולה אפשרית.

הפטרת סיום התורה, בשילוב הפטרת תחילתה, באות ללמד שמעבר לידיעת כל התורה כולה, מתחילתה ועד סופה, יש לפנינו את החובה להגות בה יומם ולילה על מנת להעמידה בהלימה למציאות המשתנה מפעם לפעם.

כי בסוכות אושיב את בני ישראל – הפטרת שבת חוה"מ סוכות

הפטרתנו (יחזקאל לח, יח – לט, טז) היא חלק משתי נבואות שהן למעשה נבואה אחת. הנושא המשותף לשתיהן הוא "מלחמת ה' על הרי ישראל בגוג מארץ מגוג וכל הגויים הנאספים עימו". קוצר המצע ואורך הסוגיה מנחנו להתמקד בשאלה אחת, שמבחינתו היא מרכזית: מה הקשר בין תוכן ההפטרה לחג הסוכות? אמנם, כדוגמא להסבר אפשרי, ניתן לומר ששבעים פרי החג מאפיינים אותו כחג שלום עולמי שמרכזו בירושלים, אך אין זה תואם את רוח המלחמה והחורבן שבנבואות. להלן יוצע שהצמדת הנבואה לחג הסוכות באה ללמד משמעות אחרת לישיבה בסוכה. לשם כך נרחיב את גבולות העיון ונעיין במלוא פרקים לח – לט, על אף החריגה מגבולות ההפטרה,.

ראשית, נציע מאפיינים בהפטרה, כשאין הכרח לקשר בין המאפיינים עצמם: א. בראש המערכה עומד "גוג מארץ מגוג", שהוא ישות בלתי ידועה, אך הוא "נשיא משך ותובל" ואיתם: "גֹּ֚מֶר וְכָל־אֲגַפֶּ֔יהָ בֵּ֚ית תּֽוֹגַרְמָ֔ה יַרְכְּתֵ֥י צָפ֖וֹן וְאֶת־כָּל־ אֲגַפָּ֑יו". כל אלו הם עמים מבני יפת. עמים אחרים, מבני שם וחם, נספחים ומגבים את המערכה וגם מצפים לרווחים, אך לא הם מוקד נבואות אלו. את לחימת הגויים ניתן להגדיר כ"ברברית", בהתבססה על כמות עצומה הפושט כארבה על שדה וכל מטרתה לשלל שלל ולבוז בז. ב. גוג ושאיתו ילחמו על אדמת ישראל נגד עם ישראל, היושב שקט ובוטח בנחלתו לאחר שקובץ ונגאל. ג. הנבואות הקודמות לפרקים הנידונים מתארים את גאולת ישראל, כשריבוי העם, הן בגלל קיבוצו והן מתנאי חיים מעולים, הם מרכיב משמעותי בגאולה. ד. עם ישראל הוא מרכיב סביל ושולי במערכה. אותו רוצים לשלול ולבוז, אך ההצלה היא מהלך בלעדי של הקב"ה מול הגויים.

אני מבקש לתרגם כעת את אוסף המאפיינים לרצף בעל הגיון וזאת בעזרת הקבלתו לאירועי יציאת מצרים, שזיכרונם מעצב את חג הפסח:

יציאת מצרים מלחמת גוג ממגוג
עיתוי ראשית היווצרות עם ישראל אחרית הימים
הגויים בני חם (דרום) בני יפת (צפון)
המגמה הפגיעה בישראל ע"י מניעת יציאתם לארצם, "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" הפגיעה בישראל ע"י הגעה לארצו, בה הוא יושב לבטח.
ריבוי והתעצמות ישראל מרכיב מהותי המתהווה לפני המלחמה הגדולה
מעורבות ישראל באירוע מול הגויים ""אני ולא מלאך, אני ולא שרף". ישראל מוגנים עד יעבור זעם
מקום המשמש כמוטיב חוזר במערכה כולה בית על פני השדה, על ההרים
שלבים במערכה מכות מצרים "וְנִשְׁפַּטְתִּ֥י אִתּ֖וֹ בְּדֶ֣בֶר וּבְדָ֑ם וְגֶ֣שֶׁם שׁוֹטֵף֩ וְאַבְנֵ֨י אֶלְגָּבִ֜ישׁ אֵ֣שׁ וְגָפְרִ֗ית אַמְטִ֤יר עָלָיו֙"
שכר ישראל "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכל זהב ושמלות ונצלתם את מצרים" "וְֽיָצְא֞וּ יֹשְׁבֵ֣י עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל… וְשָׁלְל֣וּ אֶת־שֹׁלְלֵיהֶ֗ם וּבָֽזְזוּ֙ אֶת־ בֹּ֣זְזֵיהֶ֔ם"
2 שלבים עשרת המכות, על ים סוף פרקים לח – לט הם שלבים שונים וניתן להקבילם לשלבי מצרים
היעד "וידעו מצרים כי אני ה'" "וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'"
מועד לזכרון פסח ?
מצווה מאפיינת אכילת מצה, המייצגת את החיפזון ביציאה ממצרים ?

 

העיון בטבלה מצריך ומאפשר פריסה רחבה, אך עיקר מטרתה הוא לשם שני התאים החסרים בסופה. הטבלה מצביעה מחד על הקבלה באופי ובמטרה בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, ומאידך, על שוני ומאפיין עצמאי לכל אחת מהם. נבקש לטעון שבסוכות יש מאפיין מהותי של הגאולה העתידה, ולא רק זכר ליציאת מצרים. ההגנה על ישראל בעת מות הבכורות בבתיהם היתה בהיותם סגורים בבית. לעתיד לבא, תהיה המערכה על פני השדה ובהרים, ובאותה שעה תהיה הסוכה למגן חוץ בעדם. בעבר נלחם הקב,ה בבני חם, בעתיד הוא יילחם בבני יפת, ואפשר שבני שם הם הגויים שלעתיד יעלו אל ירושלים בחג הסוכות.

ההפטרה נותנת למצות הישיבה בסוכה משמעות של הכנה לאירוע עתידי. הסוכה היא מחסה של מעין "כיפת ברזל" בעוד הקב"ה נלחם באויביו. פסח, הרגל הראשון הוא מלחמת העבר בגויים. סוכות, הרגל האחרון, הוא המלחמה העתידית בהם. הם סוככים בכנפיהם על הרגל האמצעי, שבועות/ עצרת, הממוקד בעם ישראל ונושא משמעות של ארץ ישראל ותורת ישראל.

חג שמח

המפגש לפני ה' – הפטרת מנחה של יוכ"פ – ספר יונה

קצר המצע מלפרוש עיון בכל ספר יונה. נצמצם מוטת כנפינו לפרקים א-ב. נתמקד בשני וממנו נלמד על אופי הראשון. עיקר פעמינו נשים בבירור השאלות "אל מי/מה שב יונה לבסוף?" וכמובן "ממי/ממה הוא ברח מלכתחילה?". לשם כך נצלול ישירות לפרק ב', לעומקה של תפילת יונה.

מלכתחילה ודאי היינו מצפים למצוא בה את מצוקת יונה המוליכה אותו, בעל כרחו או מתוך חשבון נפש פנימי, לבקשת עזרה מאת ה' והבטחה שימלא את כל שיוטל עליו. אך האם מה שלפנינו משקף זעקה לעזרה של אדם המצוי במצוקה ונואש לעזרה? זו המשמעות המרכזית הטמונה במובא להלן?: "וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱ-לֹהָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לה' ".

תפילת יונה הינה במובהק תפילת הודיה!! כבר בתחילת דבריו מבהיר יונה שהוא כבר קרא אל ה', וה' ענהו. לשונו מתייחסת אל אירוע שעבר והיה וכעת הוא מסתכל עליו לאחר סיומו: "קראתי… ויענני, שועתי שמעת קולי", "ותשליכני מצולה בלבב ימים… ותעל משחת נפשי". כביכול, נשמטה מהספר כל מצוקת יונה בים וזעקתו לעזרה ופשוט דילגו לשלב הסיום, לתפילת הודייה על משהו שקרה, לרצון להקריב קרבן תודה.

אני מבקש להעצים כיוון זה באמצעות השוואת תפילת יונה לפרק קטז בתהילים. המעיין יוכל לראות שיש יותר מסיבה אחת להקביל בין הפרקים ולראות בראשון הדים לשני ואולי אף זיקה מהותית יותר ביניהם: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָאאֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב: מָה אָשִׁיב לה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ (= השווה: יונה בן אמיתי – ג.ג.) פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָ-הּ:

דווקא על רקע יונה השותק משליחותו, המצוי בקירבו של יצור שהשתיקה היא לחם חוקו, יש לשים לב לכמות הפעלים המתייחסת בפרק זה לדיבור, על גווניו השונים – אדבר, עניתי, אמרתי, שועתי, אקרא, (ישמע) קולי.

לא מהותי איך נגדיר את היחס בין הפרקים, אך דומה שיש בפרק קטז בכדי ללמד מעט על שעבר על יונה ולהשלים את החסר מתפילתו – את המצוקה. יותר מזה ניתן לומר, שמעבר לצורך המובע, בפרק התהילים, להקריב קרבן תודה על ההצלה, מודגש הצורך של הנביא לדבר ולהשמיע את קולו, ויותר מזה להגיע לדרגה המצויה בראש דבריו: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי". דומה שהתשובה לשאלה "אל מה שב יונה?" היא שיונה שב לשיח סדור עם הקב"ה מתוך צימאון לכך שהקב"ה ישמע אותו.

כעת נשוב לפתיחת הסיפור: "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'", לאור ההסבר שיונה בסופו של התהליך שב להיפגש עם ה' ולשוחח עימו, יש להניח שבריחתו בתחילה "מלפני ה'" אינה רק פיזית ממי שכל הארץ כבודו או רוחנית מעצם השליחות שהוטלה עליו אלא בריחה מעצם המפגש הישיר עם הקב"ה. יונה בורח תרשישה, לירכתי הספינה, למצולות הים, כרוצה לומר: אולי בעל כרחי תהיה לצידי, אבל לא תוכל להכריח אותי להיפגש איתך, לדבר איתך. באמירתו למלחים "שאוני והטילוני אל הים", אומר יונה: שם, גם אם ארצה לא אוכל לדבר איתך. באופן אירוני, ככל שיונה מתעקש לברוח ממפגש עם ה', הוא במקביל גורם למלחים ליצור את הקשר הזה. והקב"ה, באירוניה מצידו, שולח אל יונה את הדג, שהשתיקה יפה לו ומאפיינת אותו, ודווקא בקרבו לומד יונה לדבר ובתפילה ארוכה מצפה להיפגש עם הקב"ה. במוקד הסיפור עומד אדם המבקש בכל מאודו לחמוק מלהיפגש עם ה', ובסופו של דבר אינו יכול בכך.

במוקד הסיפור עומד עצם מפגש האדם עם בוראו. קול דודי דופק כל הזמן ומחפש מצידו את המפגש. לנו, יש את כל התירוצים שבעולם למה לא – אנחנו עסוקים, אנחנו כועסים, אנחנו עוברים ל"ממתינה", אנחנו בתהליך, אנחנו לא רוצים, לא מבינים ואולי גם בטוחים שלא צריכים. אבל המפגש עם בורא עולם, בסופו של דבר, יתקיים. הוא, לא ממהר לשום מקום. השאלה היחידה היא מה יהא חלקנו ביצירת הקשר, אם בכלל, ועד כמה נוכל לתרום לשיפור תנאי הרקע למפגש, כלומר האם נשוחח על היבשה או במעמקי הים, בהודייה או מתחושת מצוקה, בהתלהבות או כמי שמוכרח ועומד.

דבר ה' פותח את הסיפור וסוגר אותו, פה ליונה ופה לדג. בין לבין הוא המתין שיונה יתפנה.

 

"הלוא זה צום אבחרהו" – הפטרת יום הכיפורים (שחרית)

בהפטרתנו (ישעיהו נז, יד – נח, יד) שתי נבואות עם תכנים שונים.

נבואה א – סוף פרק נז מבחינתנו, נבואה זו משלימה את עיוננו להפטרת שבת שובה ומגבה את דברי הנביא הושע שם. את תמצית דבריו ניתן לכלול ב-4 מילים: "ארפא משובתם, אהבם נדבה". גם ישעיהו, כהושע, מצביע על שינוי המתהווה בהתייחסות למעשי בני ישראל. לא עוד האשמה כנגד מעשים " בַּעֲוֹ֥ן בִּצְע֛וֹ", אלא הבנה ל" וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ". לא עוד תגובת "קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף", אלא פעולת שיקום על דרך " דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו". וחוזר הנביא ומדגיש שהתגובה הראויה אינה מצויה במכה אלא ברפואה: " שָׁל֨וֹם שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר ה' וּרְפָאתִֽיו". אך פה מוסיף הנביא נדבך נוסף, שלכל מהלך יש גם משמעות לקולא וגם לחומרא. אם הולכים בדרך האשמות ומכות, אזי, מחד, היחס קשה והתגובה קשה, אך מאידך, משעה שכוס התרעלה מוצתה עד תומה, הכל זכאים לגאולה, לנחמה ולשלום. אך אם הולכים במסלול של הבנה למשובה ושיקום ברפואה, אזי אמנם טוב מובחר יותר מובטח לשותפים בתהליך, " שָׁל֨וֹם שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב", אבל מאידך, לעומדים בקשי ערפם: "אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱ-לֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים". אין גאולה ונחמה כוללים וקולקטיביים אלא נעשית הבחנה ברורה בין צדיק לרשע.

נבואה ב – פרק נח נבואה זו עומדת בפני עצמה ואינה קשורה לאמור לעיל. ברקע הנבואה עומדת אי הבנה מוחלטת וחוסר תיאום ציפיות בין שני צדדים. דומה הדבר לשיח בעקבות קבלת ציון "נכשל" במבחן, שהיית בטוח שתקבל בו ציון 100. מצד אחד, עם ישראל כפי שהוא רואה את עצמו: " וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרֹשׁ֔וּן וְדַ֥עַת דְּרָכַ֖י יֶחְפָּצ֑וּן כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱ-לֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱ-לֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן: לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע". מצד שני, זווית הראיה הנבואית: " …וְהַגֵּ֤ד לְעַמִּי֙ פִּשְׁעָ֔ם וּלְבֵ֥ית יַעֲקֹ֖ב חַטֹּאתָֽם… הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ: הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ…". הנבואה מביעה תמיהה רבתי על תפישת התענית של ישראל: "הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ (?)… הֲל֣וֹא זֶה֘ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒(:) פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חָפְשִׁ֔ים וְכָל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ…", וישראל עונים כנגד: ממתי "צום" פירושו לשלח רצוצים חפשי? ואיך משמעות "תפילה" בעברית היא להקל על קשי יום ולעזור להם? במילון עברי – עברי וגם בהלכה כתוב שצום הוא הימנעות מאכילה עד הלילה ותפילה היא מילמול פסוקים ובקשות. ואנחנו, מה שכתוב – עשינו. וכי אצלנו הבעיה?

לכאורה, אין די באמירה מעשית "הלוא זה צום אבחרהו…", שהרי אי ההבנה וחוסר התיאום הוא הרבה יותר בסיסי, עמוק ומהותי. אמנם, לכן יש לקרוא את הנבואה מסופה, שם מצביע הנביא על שורש הבעיה, ולאור זאת, לחזור אל ראשיתה ולעיצוב הצום הרצוי. " אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ ה' מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר" (נח, יג). הבעיה היא כשאתה מכניס לשבת/ ליום קדשי/ לקדוש ה' את רגלך, חפציך, דרכך, חפצך ועוד הרבה "   ך" שונים ומגוונים. אתה, בעצם, עסוק בעיקר בעצמך, ויתרה מזאת, אתה רותם את מה ש"לי הוא ולכבודי עשיתיו" לצרכיך ושאיפותיך. טעות היסוד היא שאתה עסוק בעיקר בעצמך! גם כשאתה פונה אלי, אתה למעשה דואג לעצמך! השבת שלך, התפילה שלך והצום שלך הם חלק מלא מעיסוקך בעצמך. אין להם ולא כלום עם השבת, התפילה והצום שלי, מלבד "שיתוף השם". ויש פעמים ש"share" הוא רק סוג של עבודה זרה. "תשיב משבת    ך…" יש לו שיתוף שורש עם המילה "תשובה" והתשובה היא שתסיג את עצמך ממרכז הבמה, תתבטל באופן פעיל ובמשמעות חיובית. וכשתרפה מעצמך, תגלה שעל דרך האמת תוכל להגיע אל עצמך רק דרכי: " אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָוְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ…". כך הוא גם "צום אבחרהו". ההימנעות מהאכילה, בצום כמו גם מעץ הדעת, מנחה אותך להסיג עצמך מן המרכז ולפנות מקום למלאות אחרת. זו התבטלות עצמית שמאפשרת מלאות של דאגה לזולת. כשכך תבין ולשם כך תכוון את הצום שלך, אז תגלה שיש הרבה מקום ל"   ך": " אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד ה' יַאַסְפֶֽךָ. אָ֤ז תִּקְרָא֙ וה' יַעֲנֶ֔ה, תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי".

גמר חתימה טובה

%d בלוגרים אהבו את זה: