"לפקח עינים" – הפטרה לפרשת בראשית

שנה חדשה. התחלה חדשה.. הזדמנות למבט על, לפני הכניסה לפרטים.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא… וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, א; לא). בכך נפתח ספר בראשית, נפתחת התורה כולה, נפתח הרצף ההיסטורי הנבואי עד סוף ספר מלכים/ דברי הימים. הבה ונראה: כיצד מסתיימות כל ההתחלות הללו? ספר בראשית מתאר את התפתחות החזון: "לך לך… אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול". הספר מסתיים בכיוון שונה לחלוטין: "וימת יוסף וכל אחיו… ויישם בארון במצרים". יש המשך, אבל הוא לא חלק מספר בראשית. התורה זורמת, היסטורית ורעיונית, עם משה לכיוון כניסת עם ישראל לארצו. התורה מסתיימת במות משה ומחוץ לארץ ישראל. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה. הרצף הנבואי ההיסטורי מכוון לישיבת ישראל בארצו, מונהג בדרך התורה על ידי מנהיגו/ מלכו. הרצף הנבואי ההיסטורי מסתיים בגלות כעונש, ללא מקדש וללא מלך. יש המשך, אבל הוא כבר לא בתורה ובנביאים. אילו רק ספר בראשית הסתיים בסוף שמות, והתורה בסוף יהושע והנביאים כללו את ספר עזרא או מקבים. אבל לא. להלן, לא נדון ב"למה זה כך?", אלא בעצם התופעה.

את הקשר בין הפרשה להפטרה (עשעיהו מב, ה – כא . ויש המרחיבים מלפנים ומאחור) ניתן למצות בהקבלה לפתיחה או לסיום. הסיום מעביר מסר מאד נקודתי, המקביל לפתיחת התורה:: "כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה " (מג, י). פתיחת ההפטרה מרחיבה, ומקבילה לרצף המסר של התורה כולה: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ… וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:" (מב, ה-ו). אבל דומה שמרכז ההפטרה נותן מסר לכל הרצף הנבואי המובע בפי נביאיו. לביאור היגד זה נקדים מילות רקע לנבואה שבהפטרה.

ההפטרה כוללת מספר נבואות קצרות שהם חלק מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו (פרקים מ – סו). נבואות אלו מיועדות לגולי בבל ומנסות להלהיב אותם מחדש לקריאת "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך". אבל שלא כאברהם אבינו, אין הם מזדרזים להשכים בבוקר, לחבוש את החמור וללכת אל המקום אשר אמר להם הא-להים. התנהגותם מגובה בכל הטענות ההגיוניות והריאליות למה אסור לעזוב את בבל ולעלות אל ארץ ישראל. ריאלית, הם צדקו. מעשית, תורת בבל עיצבה הרבה מתורת ארץ ישראל. היסטורית, התלמוד הבבלי דחק את התלמוד הירושלמי. אבל רוחנית, הפסדנו את הגאולה השלימה. הם ראו נכוחה, אך לא ראו הכל.. מרכז ההפטרה חוזר ומדגיש את העיוורים,החרשים ואת הצורך לרפא אותם. אין הכוונה לפגועים פיזית אלא דווקא ללקויים רוחנית. אלה הבטוחים שהם רואים את המציאות נכוחה ושהפרשנות שלהם כותבת מראש את האמור לקרות. אליהם נשלח הנביא: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (מב, ז). אפשר שהם יחפצו להישאר בעלי מומים ואז ייעשה הדבר בעל כרחם: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר" (מב, טז) . וכשזה יקרה בפועל, ישוב הנביא ויפנה אל העם: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (מב, יח), ועדיין אפשר ש"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע:" (מב, כ). הם ראו נכוחה, ועדיין הוגדרו עיוורים.

עוגן ההפטרה בפרשה הוא לאו דווקא סיפור בריאת העולם אלא חטא האשה והאדם בגן עדן. הם אכלו מהעץ לא בגלל חלישות הדעת או כניעה לתאוות היצר. הם היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי נכון וראוי להבנתם. הם ציפו ל"וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים", אבל קיבלו לבסוף: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", וכן: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי…". צאצאיהם הם העיוורים והחרשים, שראו ושמעו אל נכון, אך לא את המכלול.

פרשת בראשית פותחת מהלכים המסתיימים, במסגרתם, אחרת ממה שרצינו והערכנו. בעזרת הכלים שלרשותנו ראינו נכוחה את התחום במסגרת. ההפטרה באה להדגיש שלא ראינו את המכלול. שיש המשך, אחר ומשלים, אך לא במסגרת שלנו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: