בין כורש לאברהם – הפטרה לפרשת לך לך

הפטרתנו (ישעיה מ, כז – מא, טז) היא חלק מקובץ נבואות הנחמה הראשון שבספר ישעיהו (פרקים מ – מח). אחד ממאפייני הקובץ הוא שהוא אוגד בתוכו נבואות קצרות או חלקי נבואות שונות, שאינן חוברות זו לזו באופן טבעי, ומקשר ביניהן באופן שאינו תמיד ברור. משמעות הדבר שיש לפנינו שני שלבים: א. כל נבואה נאמרה בפני עצמה, במקום, בזמן ובהקשר המתאימים לה (אם כי באותה תקופה היסטורית כללית), ללא קשר לאחרות. ב. בשלב שני סודרו ואוגדו הנבואות לכלל קובץ אחד ויש להניח שהוטמעה משמעות פרשנית במלאכה ולא הייתה זו רק עריכה טכנית. יש להאיר שהמשמעות החדשה שהוטמעה בשלב השני לא בהכרח הייתה תואמת או קשורה למשמעות הנבואה העצמאית בשלב הראשון.

ניישם ונדגים את דברינו בנבואה שבפרק מא, א – ז ונצטט ממנה מעט: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא" (מא, ב-ג). מיהו מושא הנבואה? את מי העירו ממזרח ונתנו לפניו מלכים כעפר? בפשט הכתוב ולאור רקע הנבואה, לפיה הנבואה מיועדת לגולי בבל המתמודדים עם האלילות המפותחת שסביבם ומבקשים נחמה ועידוד, מסתבר שאותו מושא בנבואה הוא כורש מלך פרס, ששינה סדרי עולם במפעלו. כך מציעים פרשני פשט, מסורתיים וחדשים, והדברים מסתברים. מטרת הנבואה היא לתאר את עוצמת הקב"ה, כמי ששולט ומנהל את ההיסטוריה האנושית העולמית תוך שינויים גיאופוליטטים עצומים וניוד אימפריות, על פני אפסות הפסילים המנוהלים על ידי עושיהם. זו בחינת הנבואה לכשעצמה, בשלב ראשון. רובד נוסף ואחר של משמעות מקבלת הנבואה והשאלות שלעיל כאשר היא נבחנת על רקע ובהקשר לנבואות קודמות ומאוחרות לה בסדר העריכה הספרותית. מדרשי חז"ל מציעים כמושא הציטוט את אברהם אבינו. הזיהוי אינו משתמע מפשט הנבואה הספציפי, אך אם סוקרים את אגד הנבואות ברצף מבעד לזיהוי המדרשי, ניתן לראות שפשט העריכה משקף את מדרש חז"ל. לדוגמא, מספר נבואות קודם לכן, בפרק מ', ניתן להבחין בהפנייה מרמזת לדיון ה' עם אברהם בענין סדום, בפרשת וירא: "מִי תִּכֵּן אֶת רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ" (מ, יג-יד). האם מדרש חז"ל על אברהם המחפש את בעל הבירה אינו עיבוד מורחב של הפסוק: " שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (מ, כו)? האם הולדת יצחק ועקידתו מרומזת ב" נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ… וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (מ, כט-לא)? ומאוחר יותר מוזכר במפורש: " וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי… זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (מא, ח) והפסוק " אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי" (מא, י) מקביל במשמעותו לדבר ה' אל אברם במחזה "אל תירא אברם אנכי מגן לך". ולא רחוק הדבר שהכתוב "הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ" (מא, יא-יב) מרמז לפרעה ואבימלך. המעיין ומרחיב יגלה שגם מדרשי חז"ל על אברהם והפסילים מיוסדים על התמודדות נרחבת המתוארת בפרקי נבואה אלו עם מעשה הפסילים ודרכי עבודתם. נמצא שהנבואות לכשעצמן בפשטן פונות אל גולי בבל, מתייחסות לשינוי שהביא עימו כורש מלך פרס, מנבאות על "לך לך" המופנה אליהם מבבל חזרה לארץ ישראל ומבטיחות "אברכה מברכיך ומקללך אאר" אם לא יתמהמהו ויעכבו את פעולתם. מאידך ובמקביל, רצף וסדר הנבואות, ברובד נוסף, מעיר את חז"ל לזהות בפסוקים את אברהם אבינו ולעבד את הפסוקים לסיפור חייו של אברהם בבבל. על רובד, מדרשי – פשטי זה מבוסס הקישור שנעשה בין ההפטרה לפרשתנו.

ומילה אחרונה: כשהרמב"ן מציב את האמירה "מעשה אבות סימן לבנים", הוא לא ממציא אידיאולוגיה. הוא פשוט מחבר לאחד את שני הרבדים השונים שבפשט הכתוב. וזה יופייה של שיטת הרבדים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: