"כי מי נח זאת לי" – הפטרה לפרשת נח

את הפטרתנו (ישעיהו נד, א – י) פגשנו כבר כהפטרת "כי תצא", והרחבנו שם בעיקרה. קישורה לפרשת נח מבוסס בעיקר על שני פסוקיה האחרונים המהווים נבואה בפני עצמה: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' (נד, ט-י). הווי אומר: כפי שנשבעתי בימי נח שלא אשוב ואשחית את האדמה ועמדתי בשבועתי, כך נשבעתי לא לשוב ולגעור ולקצוף עלייך ואעמוד בכך.  ההיקש נראה לכאורה בהיר ופשוט, אך דומה שיש לעיין בו. מההשוואה משמע שהקב"ה לא יחזור שנית על מעשה שכבר עשה. ויש לשאול: למי הנבואה מיועדת ומה משמעותה? אם הכוונה למעשה חורבן בית ראשון ולגלות בבל והנבואה מיועדת לגולי בבל ומבטיחם הקב"ה שלא יעשה זאת שנית, הרי שלא רק שהיה חורבן שני אלא הוא והגלות שאחריו היו הרבה יותר גרועים מהפעם הראשונה? ואם זו נבואה המיועדת לעתיד לבא, וכי ההבטחה היא שלאחר הגאולה השלימה הקב"ה לא יחזור ויחריב את מקדשו בגלל עוונות ישראל? וכי מה ערך הגאולה העתידית אם לאחריה ישראל עוד חוזרים לחטוא עד כדי שראוי להשיבה אחור? גם הפסוק השני של הנבואה אינו מסייע, כיוון שלא ברורה משמעות החסד, ברית השלום והרחמים המוזכרים וקישורם לראשית הנבואה.

להבנתנו נסתייע ב"סמיכות הפרשיות" לנבואה הקודמת שבהפטרה (פסוקים ד -ח), ורומז לקישור הסיום הדומה שבשתי הנבואות: "… אמר גאלך ה'… אמר מרחמך ה' ". גם שם מדובר על קצף מחד, ומאידך על רחמים וחסד עולם: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ" (נד, ז-ח). פה מבואר הקצף כהסתרת פנים ובמקביל לו עזיבת ה' את ישראל. כיוון זה מתעצם מהפסוקים הקודמים, מהם משמע שיותר מכל פורענויות החורבן, המכה הכי כואבת שניחתה על ישראל הייתה התחושה ש"עזב א-להים את הארץ" ואותנו נטש. במידה מסויימת הקב"ה לא מכחיש זאת: " כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". הגאולה אמורה לשנות את "בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ… וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ" שהם תולדת הבדידות ותחושת הנטישה. בדומה לכך מצאנו בסמוך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואין הצהרה גדולה יותר לכך מפתיחת מגילת איכה ב"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה…".

מכאן נחזור לנבואה בה פתחנו. משמע ש"מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" האקטיביים, דהיינו החורבן והגלות, הם למעשה הסתרת פנים ועזיבה של רגע קטן מצד הקב"ה. לפי זה, שבועת ה' לישראל, המופנית אל גולי בבל, אינה שלא יהיה עוד חורבן וגלות, אלא שגם אם יהיו כאלו, הם לא יתרחשו מתוך עזיבת ה' את ישראל אלא למרות שהקב"ה נשאר בתוך ישראל "ובצרתם לו צר". זהו "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט", גם אם החורבן והגלות הפיזיים יהיו קשים מאד.

"אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי…" – בהיקש זה בא המבול בתפקיד מלמד, אך נמצא הוא למד. מהשוואת האירועים נלמד שגם המבול בימי נח ., על אף ההיגדים האקטיביים של מחייה והשחתת כל הארץ, אינו אלא "גירוש עצמי" של הקב"ה את עצמו מהעולם והותרת העולם לבדו למשך רגע קטן. זה הספיק בשביל מבול שלם…

מכאן ששבועת ה' לאחר המבול "מעבר מי נח עוד על הארץ" היא שבועה שלא ישוב ויגרש עצמו מן הארץ. ועל כך ניתנה אות: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, יד-טו). אם להט החרב המתהפכת באה לבסס את גירוש האדם מגן עדן, באה הקשת ההפוכה למנוע "גירוש" ה' את עצמו מן העולם.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: