" וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו" – הפטרה לפרשת תולדות

הפטרתנו (מלאכי א, א – ב, ז) כוללת שני נושאים מרכזיים. הראשון שבהם (א, א – ה) הוא נבואה על אדום. באופן פשוט יש להניח שהוא המקשר בין ההפטרה לפרשה, שכן הנביא מבטיח הרס עולם לאדום, במקביל להשגחת ה' על ישראל. אנו מקשיבים להפטרה ומתמלאים נחת רוח וחשיבות עצמית מהאמירה הנבואית הברורה: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'… הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי…" (מלאכי א, ב-ג). אך כל זה בתנאי שאכן הקישור לפרשה הוא מהנושא הראשון.  אם כי, אפשר שהקישור הוא דרך הנושא השני שבהפטרה והוא מעלה בקרבנו קצת פחות נחת רוח. אך נקדים להבנתו מעט רקע.

מלאכי הוא הנביא האחרון לא רק כספר בנביאים, אלא גם ברצף הנבואי ההיסטורי. הוא מנבא, כנראה, לאחר תקופת נחמיה, בשעה שכבר הושלמה בנייתו של בית המקדש השני וההיכל כבר עומד על כנו מזה כעשרות שנים. אילו היו מבקשים מאיתנו לנחש את אופיה ואת דרכה של ההנהגה הרוחנית, בעיקר הכוהנית, של אותה שעה, היינו נעזרים ודאי ברף המרשים שהציב הנביא בפסוקי הסיום של ההפטרה: "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא" (ב, ב-ז). היינו מצפים שזכרון חורבן הבית לצד עוצמת השיבה לציון ובנייתו מחדש של המקדש יעצבו לפחות את ההנהגה הרוחנית במידות הנ"ל. אבל מלאכי, לאורך כל ספרו, מטיח בעוצמה את האמת ההיסטורית העגומה. ניתן לתמצת אותה בפסוק הראשון שמעבר להפטרתנו: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת" (ב, ח). לעומת נביאים אחרים, מלאכי מרבה בהצגת ויכוחיו עם העם ובהצעת הצד שלהם. מדברי הכהנים נראה שהם כלל לא מבינים מה הנביא רוצה מהם. מלאכי בהמשך מציג את עמדתם: "כָּל עֹשֵׂה רָע – טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ" (ב, יז), רק ברור שה"רע" שמזכיר הנביא הוא ה"טוב" מבחינת הכהנים ולכן הם בטוחים, שלא בצדק, שבדרך פעולתם, ה' חפץ. ובעקבות זאת ניתן להעלות שתי נקודות:

א. בהקשר ההיסטורי יש לחוש את השבר העמוק כששיבת ציון ובנין בית המקדש, כמפעלים שדרשו הקרבה ומסירות אין קץ מצד העם ושמתוארים בנביאים כהזדמנות לגאולה שלימה ולנחמות אין די, בסופו של דבר מתועלים ומשועבדים לאינטרסים האישיים של ההנהגה. ההנהגה הרוחנית בדרכה מביאה לידי השחתה וסטיה מן הדרך, הכשלת רבים בתורה מדאגה לצרכיהם ולחלול ה'. ונזכיר שוב, הנביא הוא המגדיר את ההנהגה הרוחנית כמסכלת הפוטנציאל העצום שבתהליך הגאולה והשיבה לציון   . תמהתני אם גם בשיבת ציון של ימינו אין ההנהגה הרוחנית צריכה לבחון עצמה לאור דברי מלאכי ואולי לפתוח כנסים "רוחניים" בנבואתו, אם כאזהרה לעתיד וגם אם כתוכחה על הווה ועבר.

ב. בקישור ההפטרה לפרשה. הנבואה מציבה כרף וכייעוד את מי ש"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי", ויש בהצמדתם לפרשתנו יותר מביקורת סמויה על ההתרחשויות בה והשותפים להן. מי שאמור היה להיות בעצמו בגדר " כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" יהיה רק מלווה במלאכי א-להים, בשבת הבאה, בצאתו לגלות ובחזרתו ממנה. מי ש" בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם", יסתפק בברית " אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי " (בראשית כח, כ-כא). ועל פי דרכנו למדנו שלא נחת רוח ושביעות רצון עצמית מציעה ההפטרה אלא שאלות המחייבות התמודדות וחשיבה מעמיקה..

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: