"והיו לאחד בידי" – הפטרה לפרשת ויגש

הפטרתנו (יחזקאל לז, טו – כח) היא אחת מנבואות הנחמה של יחזקאל. הפותחת במעשה סמלי שנצטווה הנביא לעשות: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו "לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו" וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו": וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (טז – יז). ביאור המעשה ניתן בסמוך לו: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (כא-כב). יש המבארים שיחזקאל כתב על שני לוחות עץ וקירבם זה אל זה ובכך נעשו (אם ע"י צירים ואם בדרך נס) או נראו כלוח אחד גדול ושלם. פירוש זה, מעבר לרקעו הריאלי, מבקש גם לדמות רעיונית את עם ישראל לשני לוחות עץ על רקע התורה שניתנה בשני לוחות אבן. שניהם, התורה וישראל, מרועה אחד ניתנו והועברו לידי רועים עבדי ה' – התורה למשה, שהיה רועה את צאן יתרו ו"עבד ה'", ועם ישראל לידי דוד – "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (כד). חטא העגל במדבר הביא לשבירת לוחות התורה, ומאידך, העגלים שהציב ירבעם בבית אל ובדן הם סמל שבירת הממלכה המאוחדת. נציב אמירה, שלא זה המקום להרחיב בביאורה, שהשיקום מחטא העגל נפרש על פני ספר ויקרא, העוסק בטהרה וקדושה, ובספר במדבר, העוסק בהערכות העם להליכה במדבר ולכניסה לארץ. הקבלה זו תבאר את תוכן המשך הפטרתנו. שיקום הממלכה המאוחדת יביא לשני מהלכים. האחד בענין טומאה וטהרה: "וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם… וְטִהַרְתִּי אוֹתָם… וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם" (כג – כד. המעיין ישים לב להקבלה בין ששת המילים האחרונות לתחילת פרשת בחוקתי שבסוף ספר ויקרא). השני בקשר להתיישבות בארץ: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם… וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (כה – כו. המעיין ישים לב שגם בתחילת פרשת פנחס, בספר במדבר, מוזכר "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם").

אמנם, יש כיוון פרשני אחר למעשה. לפיו, לקח יחזקאל שני ענפים או גזעים, קרבם זה לזה ואיחדם לעץ אחד. כיצד איחדם? ראשונים הציעו שהיה זה בדרך נס. אחרונים הציעו שהיה זה בדרך הטבע ע"י ביצוע הפעולה החקלאית "הרכבה". ענף/ גזע אחד שימש כבסיס (= כנה) ועל גביו הורכב העץ השני כ"רוכב". בתהליך ההרכבה, הטבעי והממושך, מתאחדים שני העצים לכלל עץ אחד ומוציאים פרי שיש בו מיתרונות שני העצים. על פי פירוש זה, הנמשל למעשה הסמלי אינו מעמיד את יהודה ויוסף זה לצד זה אלא אחד כתשתית לשני ושניהם יחד משפיעים על בית ישראל כולו: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ… וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם" (כא – כד). בהקשר זה, משמש דוד כסמכות על-שבטית מאחדת.

אמנם, עדיין יש לברר בנמשל: מי מהווה תשתית למי?. תשובה לכך עולה מקישור ההפטרה לפרשה. פרשת ויגש מציעה מודל אחד של פעילות באחדות, כשיוסף הוא התשתית לצמיחה. מודל זה מתהווה במצרים, בגלות ישראל מארצו מכרח הנסיבות. באותה שעה, יוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה, ב – ז). מקום זה מלא גלולים ושקוצים, טומאה וחטא, אבל יוסף יודע לנווט את משפחתו למקום מגורים בו "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (שם מז, כז). מנגד, מתבאר מההפטרה המודל בו מתבטא כוחו הייחודי של יהודה, העושה את אותה מלאכה אבל בתנאים הפוכים: " וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם… וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". בהקשר זה משמש דוד כנציג שבט/כח יהודה המהווה תשתית ובסיס. יוסף שליט לשעתו ויהודה מנהיג לשעתו, אך המילה "לעולם" המודגשת בהפטרה תבוא רק בשעה ש"וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: