"עשה אותי כלי לשליחותך" – הפטרה לפרשת וארא

הפטרתנו (יחזקאל כח,כה – כט,כא) נכללת בין נבואות יחזקאל לגויים, הנאמרות ברובן בזמן המצור האחרון על ירושלים, הגם שמבחינה נבואית החורבן הוא כבר עובדה מוגמרת. בשעה זו, מאיר יחזקאל את ההתייחסות הנבואית לשכנותיה של יהודה מצפון ומדרום על רקע זיקתן לחורבנה. ההפטרה פותחת את רצף הנבואות הפונה אל השכנה מדרום. מצרים של שלהי ימי בית ראשון חיה, על פי הנביא, בפער משמעותי בין הערכת עצמה לבין המציאות בפועל. מצד אחד, מצרים היא ארץ בלתי מנוצחת. ממלכות הצפון מתחלפות והיא נותרת על כנה. הכשדים, כמו גם האשורים והבבלים, ניסו לכבוש אותה, אך לא עלתה בידם. אפשר שנכבשו ארצות חסות שלה וכן נחלשה הרתעתה, אך בליבה לא פגעו. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברי "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (ג). תחושה זו, גם לו הייתה מוצדקת במאות 8-6 לפנה"ס, הייתה בבחינת חטא המצדיק ענישה, כפי שנאמר בחומרה כלפי גאוות מלך אשור (ישעיהו,י) וכלפי מלך בבל (ישעיהו יג-יד ושם מז, ח), שחטאו בגאווה גם כשעוצמתם אינה מוטלת בספק. מצד שני, נענשה מצרים על חטא אחר: "יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כט,ו). מצרים באותה תקופה כבר אינה מעצמה ועיקר מלאכתה בהתססת המדינות החוצצות בינה לבין מעצמות הצפון. היא מעודדת אותן למרוד, לשאוף לעצמאות ובעיקר להכשיר עבורה את הדרך לחזור להיות למעצמה. כחלק ממהלך זה, היא חותמת על בריתות הגנה עם שכנותיה, שבשעת הצורך היא תבוא לעזרתן ולהגנתן. ירמיהו הנביא מאשים את ממלכת יהודה בחטא ההישענות על מצרים, יחזקאל, מצידו, מאשים את מצרים ביצירת מצג שווא של משענת ו"בגרימת חורבן ברשלנות".

אבל הנביא בסגנונו, משלב בנבואה את שני החטאים ומצביע על חטא שלישי והוא חוסר הקישור בין שני החטאים הראשונים, שהיה ביכולתו למזער כל אחד מהם בפני עצמו. אילו מצרים הייתה חשה כמו שהיא מתנהגת, לא היה החטא הראשון. אילו התנהגה כמו שהיא חשה, לא היה החטא השני. אפשר שאם הייתה מצרים מודעת לתפקידה ככלי ביד ה', הייתה גם מקשרת בין הצדדים. במילים אחרות, מצרים מואשמת בכך שבמודע התכחשה לתפילתה של שולי נתן ולמילותיו של פרנססקו אסיסי: "א-לוהים, תן לי את השלוה להשלים עם שאיני יכול לשנות. אנא תן לי את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי. ואנא תן לי את החוכמה להבחין בין אלה לבין אלה". ואנחנו נוסיף: לקשר בין אלה ובין אלה.

בשלושה עונשים נענשה מצרים בהפטרתנו. על החטא הראשון, חטא הגאווה נאמר: "וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (טו). עונש ייחודי ומרתק ניתן למצרים על חטאה השני. תחילת הדברים נשמעת בדיוק כמו גאולת ישראל: "כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם…", אבל דווקא על רקע מושלם זה מגיע הניגוד: "וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה.. וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה' " (יג-טז). וגם העונש השלישי, על חטא התכחשותה ל"אנא א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך", הוא ייחודי. שבע עשרה שנה לאחר הנבואה הנ"ל, חוזר יחזקאל ומיידע אותנו שמלך בבל הטיל מצור ממושך ומתיש על צור, אך לא נהנה מפרותיו. הנביא מגדיר זאת כ"שכר פעולתו" שנמנע ממנו ועל כן הקב"ה משלם לו שכרו במקום אחר: "הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ" (יט). שכר פעולה נותנים לשליח וכנראה שבאותה שעה עוד היה מלך בבל בבחינת כלי לשליחותו של הקב"ה. על כן כל רכוש מצרים, שלא היוותה "כלי לשליחותך", הובטח למי שכן תיפקד ככזה באותה שעה. בשולי נבואה זו נאיר שגם מלך בבל, מאוחר יותר, חטא בגאוותו, כמובא בישעיהו, ונענש כל כך. אין לכך איזכור במקרא, אבל נבוכדנצר יצא במסע נגד מצרים אך לא הצליח לכבשה. מי שעשה זאת היה כנבוזי בן כורש, שכבש את מצרים לאחר הצהרת אביו שמימשה במקביל את סוף ההפטרה: " בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (כא).

לומדת הפרשה מההפטרה שפרעה של פרשת שמות פיספס את ההזדמנות להיות כלי ל"שלח את עמי". בפרשת וארא, יציאת מצרים על אף פרעה היא כבר עובדה חלוטה מבחינה נבואית. תשע המכות הובאו ע"י שליחים אחרים להענישו על שלושה חטאים, בסדרות של שלש מכות לכל חטא: על גאוותו בשחיקתה, על עוצמתו בהשפלתה ועל השליחות שלא מילא בניכוי אוצרותיו והעברתם לשליח אחר: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". את המכה העשירית כבר הביא הקב"ה בעצמו – "ועברתי בארץ מצרים" – אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור" – אני ולא שרף. "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" – אני ולא שליח. "אני ה'" – אני הוא ולא אחר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: