"פן… יבין ושב ורפא לו"? – הפטרה לפרשת יתרו

עיקר הפטרתנו, ישעיהו ו', כולל שתי תמונות מרכזיות. האחת, חזון התגלות ה' כש"שרפים עומדים ממעל לו". התגלות, באשר היא, הכוללת מפגש עם האדם, מלווה, בדומה למעמד הר סיני מחד ולכהן גדול הנכנס לקודש הקודשים ביום כיפור מאידך, במיסוך על ידי ענן ובחובת טהרה וכפרה של האדם. לכן בני ישראל מתקדשים בשלושת ימי ההגבלה הקודמים למעמד, לכן הכהן הגדול מכפר בדם קודם מיסוך הקודש בענן הקטורת, ולכן ישעיהו אומר "אוי לי" ונזקק לכפרה לאחר ש"אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת רָאוּ עֵינָי" (ו, ה) התמונה השניה היא נבואת ההקדשה לנביא ושליח לדבר ה',

אמנם, אצל משה רבנו/ ירמיהו/ יחזקאל ההקדשה פותחת ומגדירה את תקופת נבואתם, אך אצל ישעיהו היא מופיעה רק בפרק ו'. במושגים של ימינו, ההקדשה היא כתב מינוי הניתן לאחר סטאז' והכשרה בה הגדיר וגיבש "המועמד לנביאות" את דרכו וייחודו. כך שאת פרק ו' יש לקרוא על רקע וכשיא חמשת הפרקים הקודמים לו. בפרקים אלו ישעיהו הוא נביא זעם לא פחות מירמיהו, הן בשיקוף מצבו הרוחני של העם והן בהצעת הפתרון לכך: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… (ג"ג: בגלל מעשיכם תהיה) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם… לוּלֵי ה' צְבָ-אוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה…שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים… לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָ-אוֹת… וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִך… כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ: וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה" (ישעיהו א), ההקבלה לתיאור שליחות ישעיהו בפרקנו ברורה ומתבקשת. מבחינת ישעיהו, בתחילת דרכו, הפתרון הוא אחד וחד: "בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל… וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ…. וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ…". למעשה דורש ישעיהו את מה שרצה הקב"ה לעשות לאחר חטא העגל: "…אשמידם/ אכלם ואעשה אתך לגוי גדול". ובתודעה זו הוא מגיע למעמד ההקדשה, בהפטרה.

בחזונו רואה ישעיהו את הקב"ה, כנראה בעקבות חטאי ישראל, בתנועה של עזיבת הארץ: בתחילה ישב על כסא, אח"כ רם (כפועל במשמעות מתרומם מכסאו), ואז נשא (כפועל במשמעות מתנשא ועולה אל מעל ההיכל) עד שרק שוליו מלאים את ההיכל בדרכו לעזוב את הארץ. אז קוראים השרפים "קדוש", במשמעות נבדל ואין ההיכל מקומו אלא השמים כסאו ולמטה רק "מלא כל הארץ כבודו". הכל מבינים שמשמעות עזיבת ה' את הארץ משמעה חורבן וגלות, אבל אף גורם לא מוכן לבטא משמעות נוראית זו בשפתיו. הקב"ה, כביכול, מחפש: "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ", אבל אף אחד אינו מוכן להיות שליח לדבר חורבן, ורק ישעיהו, כאיש אמת שאינו מוכן לפשרה ולהמעטת כבוד ה' והמשימה תואמת את שעיצב בראשית דרכו, מזדרז, מתיצב, "וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי". שלא כמו משה וירמיהו, הוא אינו מסרב לשליחות ואינו זקוק לדברי עידוד וחיזוק. הוא מתנדב לאמת שאין מי שירימה מן הארץ: כדורש אמת מוחלטת ונוקבת, החשש הגדול ביותר הוא מצב ביניים של "נישט האין נישט העיר" (= לא פה וגם לא שם), דהיינו, שהעם יבין שהמצב בעייתי ויחזור בתשובה חלקית ואז מחד, אי אפשר יהיה להחריב עולם קיים כדי לבנות עולם משובח יותר, ומאידך, העולם הקיים יישאר בבינוניות שלו. לפיכך המטרה מאד ברורה והכרחית: "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". זה נשמע לנו נורא, אבסורדי, הפך ייעוד הנבואה וכדו', אבל זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מהי אמת נוקבת.

קישור ההפטרה לפרשה הוא בהקבלה הפכית. " וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" – הקב"ה בתנועת חבירה למטה למפגש, במיסוך ענן וחרדה, עם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ואילו ישעיהו רואה תנועת נטישה למעלה, במיסוך ענן וזעזוע אמות הסיפים, של "קדוש…מלא כל הארץ כבודו".

אבל כל זה מהלך של טרום "קבלת כתב מינוי" ומעמד ההקדשה. מפה והלאה, קורה לישעיהו מה שארע לאליהו מאז עזב הוא את הארץ ועלה השמימה בסערת סוסי אש. בתהליך של שישים פרקים עובר ישעיהו מסע של שינוי תודעתי במהלכו הוא הופך מנביא הזעם הגדול לנביא הנחמה העוצמתי. ב-27 פרקי נחמה יחתום ישעיהו את נבואתו וכשעם ישראל יחפש להפטיר שבע דנחמתא לאחר יום החורבן השנתי, הוא ימצא את מבוקשו בנבואת ישעיהו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח… וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: