אחד מול כולם – הפטרת פרשת כי תשא

אני קורא בספר מלכים, בפרק השמונה עשר, על איש הא-להים אשר עמד עם אישיות טוטאלית וחסרת פשרות, באמת נוקבת, חדה, לא מכילה ולא מורכבת והשיב לב בנים אל אביהם שבשמים. עמד מול כולם. כולם, שלא היו נאמנים לאמת הצרופה בטהרתה ולא היו מוכנים לשלם את מלוא המחיר על כך. מי הם 'כולם'? נחל עם 3 גורמים עוצמתיים לכשעצמם, המלווים את הפרק הנזכר ואת ההפטרה למגוון מנהגיה: עובדיהו, אחאב והעם.

אחאב, המייצג את עושי הרע בעיני ה', אינו רע מוחלט. למרות מאות נביאי הבעל הסובבים אותו, הוא יודע שאליהו הוא נביא אמת ולכן הוא מחפש אחריו בכל גוי וממלכה. מדאגתו לעם ולארץ הוא רואה באליהו, מביא הבצורת, "עוכר ישראל" ומן הסתם היה מאד ברור לו מה הוא, כמלך, יעשה לאליהו לכשיפגשו… עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. עובדיהו, מייצג את יראי ה' ומסכן נפשו כל רגע בהסתרת נביאי ה' ובאספקה מחיה יקרה מפז בעת בצורת. אך כל זה אפשרי רק מכח היותו "אשר על הבית" – פקיד בכיר במערכת ומקורב משמעותית למלך ולבית המלוכה. אין ספק שהייתה שניות רבה בהתנהגותו ובמהלכיו, הן מול אחאב והן מול אליהו. על אף הכבוד וההתבטלות בפני אליהו, אין נסתרת נימת ביקורת הדדית בשיח שביניהם. אליהו, בביקורתיות חדה ודקה, מגדיר את עובדיהו כעבד אחאב, וככל הנראה מוסיף לכך בסוגריים "תרתי משמע". מאידך, עובדיהו טורח להדגיש שהוא ירא ה' על אף שהוא יוצא ובא בחצר אחאב וגם את הסכנה שנטל על עצמו בדאגה מתמדת לנביאי ה'. וככל הנראה הוסיף לכך בסוגריים "בעוד שאותך נשא הרוח וסחף האור ואתה את נפשך הצלת…". עם זאת, בפועל, הוא נפעל ומונחה לחלוטין ע"י הוראות הנביא. העם, הוא "הרוב הדומם" כפשוטו וכביטויו: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (כא). העם לא התכחש לאף אחת מהאפשרויות. הוא פשוט עבד את ה' "בשיתוף" ולא היה מסוגל להכריע ולקבל את כל המשמעויות הנובעות מההכרעה. וכשאליהו אומר "אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו" הוא מתכוון לצורה הצרופה, המזוקקת והטוטאלית של ההליכה. אליהו יודע שיש עוד לפחות מאה נביאי אמת, ובכל זאת אינו נמנע מ"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי" (כב). גם "דער קוצקער רבי", כשפרש מן העולם, פרש גם מחסידיו ובאי בית מדרשו. גם הם לא היו מזוקקים וצרופים דים במידת האמת. גם כשאמר שהקב"ה מעוניין ב"ואנשי קדש תהיון לי", כי מלאכים נבדלים יש לו הרבה, הוא התמקד בעיקר ב"קדש" ופחות ב"אנשי". אמנם בתחילה "וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר", אבל אליהו בעוצמתו מוליכם למבחן ההכרעה עד ש"וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר".

תיארנו עד כה 3 גורמים מרכזיים בסיפור, שעמדו בשניות/ אמביוולנטיות מול אליהו, החד משמעי וחד ערכי. אמנם, יש להוסיף לנ"ל גורם רביעי, מפתיע במידת מה, שגם הוא "זרם" עם אליהו על אף שהתייחס בערכיות כפולה למעשיו. מה התכוון הקב"ה שיקרה כשצוה את אליהו: " לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (א)? ניתן לומר (כמלבי"ם, למשל) שכל המשך הפרק מקופל ב"הראה אל אחאב". אמנם, מסתבר (בדומה לאלשיך ורד"ק) שאליהו היה צריך להודיע לאחאב, כפי שנשבע לו, שהולך לבא גשם ובמקביל ירד גשם מיידית. מדוע ביקש הקב"ה להוריד גשם, הרי אחאב וישראל טרם חזרו בתשובה? אם הגיעה השעה לגשם, מדוע לא הביאו אליהו עצמאית כמו שעצרו עצמאית (יז,א)? הפטרתנו עומדת במרכז התרחשות, שתחילתה בגזירת אליהו על עצירת גשמים וקיומה כלשונה בידי שמים. סיומה בפרק הבא, ב"הדחת" אליהו מתפקידו ומינוי נביא תחתיו. בין לבין נותן הקב"ה לאליהו אשראי רחב, אם כי לא מבלי לבטא רמזי חוסר נוחות ברורים מדרכו. הראשון מופיע עם מחלת בן האשה הצרפ(ת)ית, אליהו מתבקש, בעל כרחו, לשים לב למוות שסביבו ולחשב מסלול מחדש. אך אליהו, לא רק מתעלם מהרמז אלא גם "מאשים" כביכול את הקב"ה בפגיעה במהלך הרוחני המתהווה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ" (יז, כ)?. בשנית, בעקבות רעב חזק, כופה הקב"ה על אליהו להתיר את שבועתו. אליהו, מנגד, יקיים את צו ה', אבל בדרכו שלו. לא לפני שהוא "ילך על כל הקופה" ו"יכפה" כביכול על פמליה של מעלה גילוי שכינה שיגרום מעמד חזרה בתשובה המוני. כפי שהוא רצה שיקרה. במהלך מסוכן ובעל "מתח גבוה" מתפלל אליהו שתצלח דרכו בהשבת העם לה', ומאידך מטיח דברים כלפי שמיא שדווקא בדרך סלחנית ומרחמת, כפי שנצטווה מראש, "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (לז). לא בקלות נופלת האש מן השמים, שהרי אליהו מרבה בתפילה עבורה. לא בקלות יורד הגשם, שכן שבע פעמים יבדוק הנער אם יש חדש בשמים בטרם יבוא האות על כך. בשלישית, בפרק יט, נרמז אליהו ואינו חוזר בו, אבל אז הקב"ה כבר מכתיב את המציאות. בקול דממה, אבל נוקבת, חד משמעית וחד ערכית, ובאמת א-להית, שרק היא יכולה להכיל את אליהו הנביא.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: