למה נסמכה קריאת קרבנות הנשיאים לחנוכה? – מדרש פרשת בהעלותך

 

רש"י פותח את הפרשה בשאלה:

"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?".

מאחורי התבנית 'למה נסמכה פרשת… לפרשת…?' ניצבת הנחת יסוד של המדרש, בעקבותיו הולך רש"י, שסדר הפרשיות אינו טכני בלבד אלא מונחה כוונה ומשמעות, אותן יש לחשוף. דהיינו, התורה מעבירה תכנים וערכים לא רק באמירות מפורשות אלא גם בדרכי סגנון ועריכה, שבמבט ראשוני נראים טכניים לחלוטין. מלאכת המדרש והלומד כוללת אבחנה ב'דרך העברת המסר' של התורה, שבמקרה דנן מכונה 'סמיכות פרשיות' ועמל בחשיפת המסר.

וכך עונה רש"י, בעקבות המדרש, על שאלתו:

"לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות"                  (רש"י ח, ב).

מה משמעותה של 'גדולה' זו? רש"י אינו מבאר מה היתרון או הייחוד בכך "שאתה מדליק ומטיב את הנרות", כיצד זה מתקשר לקרבנות. ואיך זה נותן מענה לשבט כולו. מעבר לכך, מדוע, מחד, חלשה דעתו של אהרן כל כך על שלא נכללו הוא ושבטו עם כולם, ומדוע, מאידך, מגיעה לו גדולה על פני כולם? לפיכך אנו נדרשים למדרש עצמו, המרחיב בדבריו:

"…ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תירא, לגדולה מזו אתה מתוקן," (תנחומא (בובר) בהעלותך ו).

המדרש מכוון לכך שחנוכת המזבח, מלבד היותה חגיגת סיום הקמת המשכן כולו וחניכת העבודה בו, הייתה גם ביטוי לתיקון חטא העגל ולביאה מחודשת של כל שבט לפני ה'. אפשר שהתורה פירטה קרבן כל נשיא ונשיא, למרות הדמיון, כיוון שכל שבט בפני עצמו ביטא בכך התקרבות מחודשת לפני ה'. על כן חלשה דעת אהרן כשלא הקריב, שמא בגלל חלקו בחטא העגל לא נתקבל שבטו חזרה לפני ה'. הדבר בעייתי במיוחד שעה שהוא אישית לא ניזוק, אלא אדרבה קיבל 'קידום' למעמד כהן גדול הבא לפני ולפנים, ואילו שבטו הוא שמשלם את מחיר מעשיו ונדחה מלפני ה'. הפער שבין הנשיא לשבטו הוא שהביא לחולשה רוחנית וגם חברתית.

"אמר לו הקב"ה… אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן" – אמנם הדבר הוא כפי שחשבת, שיש הדדיות בין נשיא לבין שבטו ואפשר, לדוגמא, "אשר נשיא יחטא, ומכך כל שבטו ייפגם. עם זאת, ההדדיות פועלת גם בכיוון ההפכי, הן בדמויות והן בתוכן. דהיינו, אפשר ששבט יפעל טוב ויזַכה בכך את נשיאו. לפיכך אל תירא, שכן שבטך מסר נפשו פעמיים כנגד עבודה זרה:

"ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדושת שמו של הקב"ה, שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים, מאסו את התורה, ואת המילה, והיו כולם עובדי ע"ז… מה עשה הקב"ה? הביא חשך על המצרים שלשת ימים, והרג בהם כל רשעי ישראל, "והגפנים סמדר נתנו ריח" – אלו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו… אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים, והיו עושים את התורה, שנאמר "כי שמרו אמרתך" (דברים לג ט), זו התורה, "ובריתך ינצורו", זו המילה… כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיו כולם צדיקים, וניסה אותם ועמדו בנסיונם… מיד אמר… "והיו לי הלוים"…" (שם, יג)

לפיכך פייס הקב"ה את אהרן בהעלאת הנרות ואת הלווים ב"קח את הלווים מתוך בני ישראל… והיו לי הלווים". אך מהי הגדולה בכך "שאתה מדליק ומטיב את הנרות"? על כך עונה המדרש:

"לכך נאמר "דבר אל אהרן" וגו', הקרבנות בזמן שבהמ"ק קיים הן נוהגים, אבל הנרות לעולם, "אל מול פני המנורה יאירו", וכל הברכות שנתתי לך לברך את בניי, אינן בטלין לעולם." (שם, ו).

ה'גדולה' הינה כפולה: ראשית, ישראל מתקרבים וחביבים בקרבנותיהם שצויינו על ידי הנשיאים בחנוכת המזבח, ואילו אהרן ובניו ב'ברכת כהנים', הסמוכה ספרותית לחנוכת המזבח מלפניה, ובהדלקת הנרות, הסמוכה לחנוכת המזבח מאחריה. שנית, על ציר הזמן, שהקרבנות הם כל זמן שבית המקדש קיים ואילו 'ברכת כהנים' והנרות גם לאחר מכן. אך בעוד שלגבי 'ברכת כהנים', תמידותה מובנת וברורה, מהי הדלקת הנרות התמידית? הרי בזמן שאין בית, גם לא מדליקים במנורה? לכך נסמכה הדלקת הנרות ע"י אהרן לחנוכת מזבח המשכן, לרמוז לך על סמיכות עתידית בין חנוכת המזבח בימי החשמונאים לבין נרות החנוכה שיודלקו, גם לאחר החורבן, ע"י כל ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: