נחמו, התנחמו, נחמוני – מדרש לא' דנחמתא (שבת נחמו)

קשה לנו, באופן טבעי, עם אווירת החורבן והצער. אנחנו רוצים להתנחם מהר ומתנחמים בקלות. הקינות של הבוקר ארוכות מדי ומיד עם חצות היום והצום אנו שבים למרום כסאנו, ממהרים לשטוף את הבית כסימן לגאולה ועסוקים בנחמה. על 3 הפטרות של פורעות אנחנו מפצים את עצמנו ב-7 של נחמה. לברוח ולשכוח מאיסורי המוזיקה והתגלחת. אבל הצדדים שהיו מעורבים בחורבן אינם ממהרים כ"כ להתנחם. 'שבע דנחמתא' צריך לא בגלל הפיצוי אלא בגלל הקושי להתנחם. התהליך הוא ארוך:

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ…"          (ישעיהו מ, א-ב)

פשט הכתוב הוא שישעיהו פונה אל הנביאים או אל מנהיגי העם ומצטט להם את אמירת/בקשת הקב"ה אליהם/מהם: "נחמו נחמו עמי". למעשה משקפת נבואה זו ניתוק בתקשורת הישירה בין עם ישראל לבין הקב"ה על רקע החורבן והגלות. על כן 'נזקק' הקב"ה למתווכים ושליחים שידברו על לב ירושלים דברי ניחומים שיאפשרו את חידוש ההידברות.

המדרש מזהה את הניתוק ומתייחס לקושי שני הצדדים לנחם ולהתנחם, עד שעצם האפשרות שירושלים תנוחם צריכה למדנות ודרשנות:

"האנוש מא-לוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד: יז) וכי יש אדם צדיק מבוראו? אלא "מעשהו יטהר גבר", אמר הקב"ה: בועז מנחם ואני איני מנחם? (פסיקתא דרב כהנא טז, א)

ופה מתאר המדרש את שיח בעז ורות בעת הקציר עד שרות אומרת: "אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני" (רות ב: יג), הנחמה במקרה זה באה על בסיס דברי הערכה שמביע בעז לפועלה של רות על עזיבת עמה ומולדתה להליכה אחרי חמותה. גם הקב"ה מתמקד בהליכת ישראל אחריו "במדבר בארץ לא זרועה" ועל כן:

"והרי הדברים קל וחומר, מה אם בועז שדיבר על ליבה של רות דברים טובים דברים ניחומים, ניחמה, כשיבוא הקב"ה לנחם את ירושלם על אחת כמה וכמה."

אבל אין די בדברי הערכה. ממקום אחר למדנו שיש צורך בשכנוע רב וברצינות כוונות:

"מי יתנך כאח לי יונק" (שה"ש ח: א), כאי זה אח? כקין להבל? קין הרג את הבל. כישמעאל ליצחק? ישמעאל שונא ליצחק. כעשו ליעקב? עשו שונא ליעקב. כאחי יוסף ליוסף? אחי יוסף שונאים ליוסף. אלא כיוסף לאחיו, את מוצא אחר כל הרעות שעשו לו מה כת' ביה? "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (שם שם, ה)

ופה שם המדרש טענות שונות בפי יוסף לשכנוע אחיו, מאלו המתארות את חשיבות וייחוד האחים לכשעצמם ועד האינטרס הצר שלו בהגנה עליהם. כך או כך, מהווים דבריו 'קל וחומר' לבורא עולם:

"והרי דברים קל וחומר, מה אם יוסף שהוא מדבר היה על לבן של אחיו דברים טובים דברים נחומים ניחמן, כשיבא הקב"ה לנחם את ירושלים על אחת כמה וכמה, נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם"

המדרש מדגיש "כשיבא הקב"ה לנחם את ירושלים", כדי להדגיש את הקשר הישיר שיתחדש בין הצדדים, על אף מודעותו לפשט הכתוב, שהקב"ה לא מנחם בעצמו אלא שולח את נביאיו. בכדי לגשר על פער זה מתאר המדרש את סירוב ירושלים להתנחם משליחים:

"ואיך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל" (איוב כא: לד)… ורבנין אמרין דבריכם סותרין זה את זה. אמר הקב"ה לנביאים: לכו ונחמו את ירושלם"

אך ירושלים אינה מקבלת נבואות נחמה ממי שניבאו עליה פורענות וחורבן בגלל הסתירה שבדבריהם וממילא נדחים כל המתווכים ששולח הקב"ה. עד ש-:

"הלכו להם הנביאים אצל הקב"ה ואמרו לו: רבון העולמים לא קיבלה עליה ירושלים להיתנחם, אמר להם הקב"ה: אני ואתם נלך ונינחמנה, הוי "נחמו נחמו עמי"

וגם אז נצרכת נחמה כפולה בעוצמתה, ככפילות המילים "נחמו נחמו".

המדרש כבר הטמיע במילים "נחמו נחמו עמי", מעבר לפשט הפונה אל מתווכים שינחמו את ירושלים, גם משמעות של פניה לירושלים עצמה: 'התנחמו התנחמו עמי' על ידי ועל ידי שליחיי. לבסוף מטמיע המדרש משמעות שלישית:

"…ר' אבין אמר (= משל למה הדבר דומה?) למלך שהיה לו פלטין ונכנסו שונאים לתוכו ושרפו אתו, מי צריך להתנחם פלטין או בעל פלטין? לא בעל פלטין? כך אמר הקב"ה: בית המקדש ביתי הוא, דכת' ",יען ביתי אשר הוא חרב" (חגי א:ט), מי צריך להתנחם לא אני?, הוי: "נחמו נחמו עמי" – נחמוני נחמוני עמי".

שני פנים למטבע ולא רק ישראל צריכים 'ז' דנחמתא' אלא, כביכול, גם הקב"ה. עד שנבוא ל"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: