"ורב שלום בניך" – מדרש לג' דנחמתא

"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה
הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים:
וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ"                (ישעיהו נד, יא-יג)

ההפטרה פותחת בנחמה המתמקדת בבנין פיזי מרשים ורב ערך. אם של המקדש העתידי, אם של ירושלים כולה. ומ'שיפולי גלימתה' של ירושלים, מאבני הגבול, ייבנה העולם הפיזי שמחוצה לה:

"וכל גבולך לאבני חפץ – א"ר בנימן בן לוי עתידין תחומי ירושלם להיות מליאים אבנים טובות ומרגליות, וכל ישראל באין ונוטלין חפציהן מהם. לפי שבעולם הזה ישראל מתחמין באבנים ובחצובות, אבל לעתיד לבוא הם מתחמים באבנים טובות ומרגליות",           (פסדר"כ יח)

הקישור בין הבנין הפיזי לבין הפסוק המתאר את הבנים המלומדים ואת שלומם אינו ברור מאליו, שכן יש פה מעבר ממישור פיזי למישור רוחני וערכי ללא הקשר ברור. יתרה מזאת, למודים אנחנו בטבע העולם שעושר רב מביא עמו דווקא לעושר מריבות ולא לשלום,

במקרה זה מתפקד המדרש כפרשן מקרא ומגשר על המעבר בתיווכו של פסוק שלישי. בין "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" ל"וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" מגשר, תוכנית ומילולית, הכתוב "כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ, בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ: הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם" (תהלים קמז, יג-יד). פשט הכתוב הוא כפירוש ה'מצודות' שם: "השם גבולך – בגבולך שם שלום כי לא תבוא אליך מלחמה", אך המדרש מפרש מילולית ששם את הגבול עצמו לעושה שלום:

" א"ר לוי: עתידין תחומין של ירושלם להיות מלאים שנים עשר מיל על שמונה עשר מיל אבנים טובות ומרגליות.
לפי שבעולם הזה אדם חייב לחבירו והוא אומר לו: "נלך נדון אצל הדיין", פעמים שהוא עושה שלום ביניהם, פעמים שאינו עושה שלום ביניהם, לית תרתין אפייה נפקו מרציין (= אין שני הצדדים יוצאים מרוצים),
אבל לעתיד לבוא אדם חייב לחבירו והוא אומר לו: "נלך ונדון אצל מלך המשיח בירושלם", וכיון שהיו מגיעין לתחומי ירושלם הם מוצאין אותן מלאין אבנים טובות ומרגליות והוא נסיב תרתין מינהון, ואמר ליה יתיר מן אילין אנא חייב לך, והוא אומר ליה אוף לא כדין, יהא שרי לך, יהא שביק לך, הד"ה דכתיב: "השם גבולך שלום".

גבול ירושלים ששימש לבנין פיזי מתועל כעת גבוה יותר לבנין חברתי וכל זה בסיועו של הבנין הרוחני, כפי שמבאר האלשיך את קשר הפסוקים:

" וכל בניך למודי ה' כו' – הלא אמרתי לשים כל גבולך לאבני חפץ, והלא זה יהיה תת חרב איש ברעהו, כי בזה ינצו אנשים תמיד על אבני החפץ, ומה גם לרז"ל כי גדרי השדות של כל אחד יהיה באבני חפץ, והלא יהיה ריב בין אנשים לדעת כל איש חלקו מאבני נזר המתנוססות על אדמתו, זה יאמר זה חלקי וזה יאמר עד כאן תחומי, אל תחושי על זה, כי הנה "וכל בניך למודי ה'", שילמדו מפיו תורה, ואז ע"י שומעם יחד כלם קול ה', שהוא אחדות נמרץ בקדושה רבה, אז "ורב שלום בניך", שיקנו אחדות בנפשותם, ויהיו לאחדים בעצם והוא תכלית השלום, ולא יקנאו להשיג גבול אבני חפץ, כי ישליכו כל חמדות העולם הזה אחרי גום וידבקו במלכם:

או יאמר, בהזכיר מאמרם ז"ל בגמרא במעשה בחסיד אחד, דהוה דחיקא ליה שעתא ולא היה לו במה לקנות לאכול בשבת, ועל רוב צערו נתנו לו מן השמים מרגלית אחת ומשכנה וקנה, וחסיד אחר נתנו לו רגל שולחן של זהב וקנה צורכי שבת, והקניטתו אשתו באומרה שולחנות חבריך יהיו שלמים בג"ע ושלך יהיה חסר רגל אחד, ונארכו הדברים עד שהסכים להחזירה, ובקש רחמים וירד מלאך מן השמים ונטלו, וכן היה לאשר ניתנה לו המרגלית… והוא שאומר הוא ית' הלא אמרתי לך, כי אפי' אבני גבולך לתחם בהם כל גבולו, כל איש בשדות ובכרמים יהיו לאבני חפץ, והלא תאמר הלא זה יהיה דרך לבל יהיה להם שלום, כי יתאזר כל אחד להשיג גבול רעהו על אבני יקר אשר בכל גבולו, כי זה יאמר כלם שלי וזה יאמר כלם שלי, לז"א אל תירא מזה, כי הלא אז בימים ההם כל בניך יהיו לימודי ה' שילמדו מדתו, שהיא דמיהב יהיב משקל לא שקיל, ובזה "ורב שלום בניך", שאדרבא כל אחד יחפוץ יותר לתת לחבירו מלחמוד וליטול ממנו, וע"י כן "ורב שלום בניך" בלי ספק:"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: