"הניחה והלך לו למדינת הים" – מדרש ד' דנחמתא

בעיונים קודמים ראינו, לצד פשט הנחמות המובטחות לירושלים, גם ביקורת מדרשית כלפי ישראל בהקשר תביעתם לנחמה. אך המדרש אינו נמנע גם מלרמוז ביקורת גם כלפי מעלה, ביקורת, מעין זו המשתמעת בחתימת מגילת איכה: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (איכה ה, כב) – גם אם ראויים היינו לעונש, הקצף עלינו היה גדול מדי.

וכך מובא בפסיקתא להפטרתנו:

"ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן (משל) למלך שקידש למטרונא וכתב לה כתובה מרובה… הניחה והלך לו למדינת הים, ושהא שם שנים הרבה, והיו חברותיה מונות (= מקניטות) אתה ואומרות לה: "עד אימתיי את יתיבה, סב ליך בעל עד דאת טלייה עד דחייליך עליך (= עד מתי את יושבת? קחי לך בעל כל זמן שאת צעירה, כל זמן שכחך בך)", והיתה נכנסת בתוך ביתה ונוטלת כתובתה וקורא בה ומתנחמת. לאחר ימים בא המלך ממדינת הים אמר לה: "ביתי, תמיה אני היאך הימתנת לי כל השנים הללו?" אמרה לו: "אדוני המלך, אילולי כתובה מרובה שכתבת לי כבר היו חבירותי מאבדות אותי ממך". כך לפי שבעולם הזה אומות העולם מונים לישר' ואומרין להם: "עד מתי אתם מומתים על אלהיכם ונותנין נפשותיכם עליו ונהרגים עליו, כמה צער הוא מביא עליכם כמה בוזים הוא מביא עליכם כמה ייסורים הוא מביא עליכם, בואו לכם אצלינו ועושין אנו אתכם דוכסין ואפרכין ואיסטרטיליטים". וישר' נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונוטלין ספר תורה וקורין בו "והתהלכתי בתוככם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם" (ויקרא כו: ט) ומתנחמים. כשיגיע הקץ הקב"ה אומר לישראל: "תמיה אני היאך הימתנתם לי כל השנים הללו", וישראל אומרים לפני הקב"ה: "רבון העולמים, אילולי ספר תורה שכתבתה לנו כבר היו אומות העולם מאבדין אותנו ממך", (פסדר"כ יט, ד)

בולט במשל שהמלך "הניחה והלך לו למדינת הים". לא מוזכר שהיא הכעיסה אותו, שהוא העניש אותה, שהליכתו ושיבתו תלויים במעשיה אלא אדרבה כביכול הוא זה שהזניח אותה והיא זו ששמרה לו אמונים כל הזמן !. תפישה זו, בהעברה לנמשל הקב"ה וישראל, מנוגדת לכל פשטי המקראות. אלא אם כן בשלב מסויים "כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" וככתוב בהפטרה: "…שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית". בשלב מסויים נרצה עוון ירושלים אך הגלות נמשכת יתר על זמנה ו/או קשה מדי, ועל כן המטרונא ראויה למלך אך הוא כביכול מניחה נטושה. החברות במשל מבטאות את הביקורת על אורך הזמן והשלכותיו, ולעומתן האומות שבנמשל מתמקדות בקושי המועצם של הגלות מצד עצמה, בלי קשר לממד הזמן.

בדומה לכך משמע מהפיסקה הבאה:

"דבר אחר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ר' אבון בשם ריש לקיש: (משל) למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מבית פלטין שלו. לאחר ימים ביקש להחזירה, אמרה: יכפול כתובתי ואחר כך הוא מחזירני. כך אמר הקב"ה לישראל: "בניי, בסיני אמרתי לכם פעם אחת "אנכי ה' א-להיך" ובירושלם לעתיד לבא אני אומר לכם שני פעמים: "אנכי אנכי הוא מנחמכם".              (שם, ה)

גם כאן, העובדה שהמלך הוא המבקש להחזיר את המטרונא מחד, ומאידך היא ב'עמדת מיקוח' המאפשרת לה להציב דרישות, מלמדת שהמלך הוא הנמצא ב'עמדת נחיתות'. אולי כיוון שכבר ראויה הייתה להיגאל וטרם נגאלה. דרישת המטרונא לכפול את כתובתה נועדה להקשות משמעותית על שילוח אפשרי נוסף מבית הפלטין. בנמשל מומרת דרישה זו בהבטחה יזומה מצד הקב"ה, אולי כנגד "כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם", להכפלת עצמת הקשר, המתבטאת בכפילות "אנכי אנכי". ובכך מתקשר המדרש לפתיחת ההפטרה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: