הנחמה השמינית – הפטרה ליום ב' של ראש השנה

בפשטות הוצמדה ההפטרה (ירמיה לא, א – יט) לראש השנה בעקבות מוטיב החזרה בתשובה שלקראת סופה:   "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד, יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד, הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהָי" (יז), וכן בעקבות ההבטחה שבסופה: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם… רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (יט). אבל זה רק 'השורה התחתונה' וגם רק חלק ממנה. נראה קודם דברים בהקשרם ולאחר מכן נשוב למעגל השנה.

נבואת ירמיהו חופפת את שלהי ממלכת יהודה ומלווה את החורבן והיציאה לגלות. נבואתו מופנית כולה אל ממלכה זו, כיוון שאחותה, ממלכת ישראל, כבר גלתה לפני למעלה מ-100 שנה, שרידיה הסתפחו ליהודה בימי המלך יאשיהו, ומלכות ישראל וגוליה, בימי ירמיהו, הם, במובן ריאלי, בבחינת 'מת שעבר מן העולם'. על רקע זה, התייחסות נבואית לישראל/ אפרים/ שומרון היא בהחלט מפתיעה. אמנם כבר בפרק ג' מנבא ירמיהו על שיבת ישראל, אך על בסיס שני מאפיינים ברורים: 1. ישראל מוזכרת בזיקה לאחותה יהודה וגאולתן משותפת. 2. השיבה מותנת בתשובה ומוזכרת על רקע פירוט חטאי יהודה וישראל.

 

הפטרתנו ייחודית בשלושה מובנים:

א. הנבואה בה פונה ישירות אל גולי ממלכת ישראל ורק אליהם: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל… עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן… כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִםרָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ… הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם…".

ב. רובה הגדול הוא נבואת נחמה, מסגנון נבואות הנחמה של ישעיהו, אלו שקראנו בשבתות האחרונות: "רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ… אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ… כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" וכן הלאה.

ג. הגאולה אינה תלויה בתשובה. כאמור, החזרה בתשובה מופיעה רק בסוף ההפטרה, לאחר תיאור הגאולה.

מאפיינים ב' וג' הם מפתיעים ביותר לאור היקף החטאים שנעשו בממלכת ישראל ועוצמתם. אם קשים בעינינו תיאורי חטאי יהודה, חורבנה וגלותה, מה נאמר על אלו של ממלכת ישראל שהיו קשים מכל אחד מהם פי כמה וכמה? אין ביטוי מובהק יותר ל"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך" מאשר גאולת צאצאי נדחי ממלכת ישראל. בין אם הנבואה נאמרת בימי המלך יאשיהו, כשנפתח חלון ריאלי לשלטון יהודי בישראל, ובין אם לאחר חורבן המקדש וגלות העם, כשזו נחמה לעתיד, ההיגד העקרוני: "כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" אינו מובן מאליו.

כאמור, בניגוד לגישתו בראשית הספר, שהתשובה היא שתביא לגאולה – " שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ג, כב), מציע ירמיהו את הכיוון בו האב מקדים את נחמתו ויוזם את הקירבה, "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם", ובעקבות תנועה זו שבים אליו הבנים: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי". הבן, שקודם הוגדר כ"בכרי הוא" ולכן דרשו ממנו בגרות, אחריות ורצינות, כעת מוגדר גם כבן זקונים: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים". השובבות הפכה לשעשוע ו"עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

אפשר שבראש השנה קוראים הפטרה זו כיוון ש-: א. אחרי שבע הפטרות נחמה ליהודה, משלימה ומפתיעה הנחמה לישראל. בבחינת 'יש קונה גאולתה בכמה נחמות, ויש קונה גאולתה בנחמה אחת'. ב. כמו בנבואה, אנו מציעים שהגאולה תיקדם לתשובה, "כרחם אב על בנים". אפשר שיש להטמיע יותר באווירת ראש השנה, לצד אימת הדין ויראת המשפט, גם את חדוות הנחמה ושמחת הגאולה המובטחת, בדרך ל"מלוך על כל העולם כולו בטובך".

שנה טובה !.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: