יהודה כאיש מסכן וחכם

סיום פרשת מקץ, עם דברי יוסף: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם: (בראשית מד, יז), מביא את סיפור יוסף ואחיו לכלל "מבוי סתום". מצד אחד, ליוסף יש את התוקף "המוסרי", הסמכות החוקית והכח השלטוני לממש את דבריו. מצד שני, האחים לא יכולים לאפשר את הסיטואציה הכי גרועה מבחינתם, ועוד יותר מזה, מבחינת יעקב אביהם, שגם כשחשש לבנימין "פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" והעלה את האפשרות "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי", לא חשב על מה שהטמיע המדרש במחשבת יהודה ובדבריו: "כי כמוך כפרעה" – מה פרעה… אף את…, מה פרעה להוט אחר זכרים אף את להוט אחר זכרים"

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" – כמו, להבדיל, בשיא סרט פעולה, כשכל העימותים המקדמיים הסתיימו ויחסי הכוחות השתנו מפעם לפעם והעימות מגיע לשיאו בעמידה חזיתית של הבכיר מכל צד מול מקבילו, כך גם פה, הכל נותרים מאחור והסיפור מתמקד במפגש יהודה ויוסף. את 'מאזן האימה' מתאר המדרש בדרכים שונות:

"כי הנה המלכים נועדו" (תהילים מח, ו) – זה יהודה ויוסף, "עברו יחדו" – זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה, "המה ראו כן תמהו… רעדה אחזתם שם חיל כיולדה" – אילו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אילו עם אילו אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך"

"אחד באחד יגשו" (איוב מא ח) – זה יהודה ויוסף…"

"הנה ימים באים נאם י"י ונגש חורש… (עמוס ט יג) – זה יהודה, "בקוצר" – זה יוסף… "ודורך ענבים" – זה יהודה… "במושך הזרע" – זה יוסף… "והטיפו ההרים עסיס" – אילו השבטים…".

המדרש מפליג בכוחו הפיזי של יהודה ובעוצמת הגיבוי של האחים, מאידך, הוא מאזן את יכולת ההכרעה על דרך זו עם כח יוסף ומנשה ולמעשה שולל את הכוונה שייחס ליהודה, להפוך את כל מצרים לעיי חורבות.

מגבלת הכח הביאה את יהודה לשלב בגבורתו גם מרכיבים אחרים, אותם למד מאביו: ""ויגש אליו יהודה – ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן: ר' יהודה אומר הגשה למלחמה… רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס… רבנן אמרי הגשה לתפלה… ר"א אמר פשט להון אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא". מעניין למצוא אצל יהודה התנהגות שזכתה לביקורת בהיותה אצל יעקב במפגשו עם עשו…

המדרש אף מרחיק ומתאר את יהודה כאנטי-גיבור, המצליח "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' " וזאת על סמך דרשה לכתוב: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" (קהלת ט, טו):

"עיר קטנה" – זו מצרים, "ואנשים בה מעט" אילו עשרת השבטים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" זה יוסף, "ובנה עליה מצודים גדולים" אילו שלש גזירות שגזר שלא יכנס לה עבד, ושלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יכנס אדם עד שיהיה כותב שם אביו ושם זקינו, "ומצא בה איש מסכן וחכם" זה יהודה, "ומלט הוא את העיר בחכמתו" – שאמר "ישב נא עבדך" וגו'…". (ב"ר כי"ו פרשה צה).

ע"פ מדרש זה, יוסף, כמלך גדול, חשב להשתלט על מצרים, שתיאורה כ"עיר קטנה" מלמד שיכול היה לעשות זאת. הוא גם לא העריך שאחיו, המשולים ל"אנשים בה מעט", יוכלו למנוע את התנתקותו הסופית מהמשפחה שבגדה בו. יש לדון ביחס ההפוך של המשל והנמשל, כשיוסף נמצא בתוך המדינה וגזירותיו באות למנוע כניסה מבחוץ של גורמים שאינם רצויים לו, בניגוד למלך הצר על העיר מבחוץ וממלט העיר יושב בתוכה. אך לענייננו חשוב שרק יהודה, ביכולת העומדת ל"איש מסכן וחכם", הצליח בעזרת הערבות ההדדית שלו כלפי בנימין, להסיר את כל המסכות ו"לא יכל יוסף להתאפק".

וכך מתאר המדרש את דרך הכרעת ה"מבוי הסתום" שבראש הפרשה:

"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ ה). משל לבאר עמוקה מליאה צונין והיו ממיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל נימה בנימה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולים ושותים ממנה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: