"צר לי עליך אחי יהונתן" – הפטרה לשבת ערב ראש חדש

הפטרתנו (שמואל א כ, יח – מב) פותחת באמצע נושא ומוותרת על חלקו הראשון כדי להדגיש, באופן טכני לחלוטין, את סיבת קריאתה: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ". אין לנקודת פתיחה זו משמעות תוכנית ו"משבץ ההפטרות" ניצל רקע משני בסיפור הנבואי למטרות ההפטרה. אמנם, המשך עיצומה של ההפטרה מתרחש סביב סעודות ראש חודש ובעקבותיהן ויש ללמוד ממנה על אופיו של ראש חדש כיום או יומיים של שבתון, שמחה ומשפחתיות.

אנו ננצל את ההזדמנות כדי לעיין בסיפור בהקשרו ובתכניו המרכזיים. לשם כך נרחיב את טווח עיוננו לכל פרק כ' בשמ"א, לאירוע כולו. פרק זה חובר לקודמו ושניהם מתארים את נסיונות שאול להתנקש בדוד במקביל להיות דוד מצביא בצבא שאול, חתן המלך, נאמן למלך, מנגן בפני המלך, מזוהה כאיש חצר המלוכה ומוערך על ידי כל העם. עם זאת, סיפורי המשנה בפרקים אלו משמעותיים לא פחות. בתווך, בין שאול לדוד, עומדים 3 גורמים נוספים הנדרשים לעימות בין השניים בעל כרחם. הראשונה היא מיכל בת שאול שהיא גם אשת דוד. היא מידעת את בעלה בסכנה וממלטת אותו, אם כי אין בכוחה לצאת מול אביה ולכן בעימות ביניהם היא מתרצת את מעשיה בכך שדוד איים על חייה אם לא תסייע בידו. גורם שני הוא שמואל הנביא, מי שמשח את השניים, כל אחד בזמנו, למלך על ישראל. דוד בורח מפני שאול אל שמואל לרמה, גם כדי להתחבא וגם כדי לקבל תשובות והכוונה מגורם מוסמך, שגם 'הוביל' אותו למצב הזה. הכתוב לא מביא את התייחסות שמואל לעימות וגם ההגנה שהוא מספקת היא לא ישירה אלא ב'מיסוך נבואה' איזורי, המשפיע גם על שאול המתנבא.

אז נאלץ דוד לפנות אל הגורם השלישי – רעהו בנפש מחד ובן שאול ויורש העצר מאידך. דוד ניגש ליהונתן לבקש את עזרתו כשהוא משוכנע ששאול רוצה להרוג אותו ומוכן להישבע על כך: "חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (ג). מי שמופתע ממידע זה הוא דווקא יהונתן. הפתעתו היא תוצאת חוסר מידע, ליקוי במודיעין והערכת מציאות שונה בהתאם: "וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו לֹא עשה יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת" (ב). כעצמת הקשר בין יהונתן לדוד כך גם עצמת הקשר של יהונתן עם אביו שאול. זה לא מבוסס רק על מעמדו הרשמי כבן בכור וכיורש העצר אלא גם על נאמנות אישית רבה שעליה מתבססת ההנחה שלא ייעשה דבר גדול או קטן מבלי ליידע את יהונתן. על בסיס זה באה תחושת יהונתן שדוד לא מעריך נכונה את כוונות אביו. אבל כדי להשקיט את דוד הוא שואל אותו: "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (ד) – מודגש בזה "נפשך" ו"לך" כזקוקים לפתרון.

דוד אכן זקוק ל"התרת הספיקות" ועל דרך זו הוא ניגש אל יהונתן בתחילת פגישתם: "וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי" (א). ולא רק "התרת ספקות" אלא גם השלכה הנובעת מהתרתם: "וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי" (ח). המתח שביחס דוד ליהונתן חזק מאד: "כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ" – מחד, הוא עבד למלך עתידי, מאידך, הוא הובא בברית לאחר ש"וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח, א). בסבך הזה מבקש דוד הכרעה שתהיה ברורה. גם ליהונתן. למעשה, כל העלמות דוד מסעודות ראש החדש, המועלות כהצעה על ידיו, מיועדות לא עבורו אלא עבור יהונתן ! כאמור, דוד משוכנע ששאול רוצה במותו. מי שצריך לראות את תגובת שאול בסעודה הוא יהונתן והוא שאמור להשתכנע.

יהונתן הוא המציע את דרכי ההודעה של תוצאות 'הניסוי' – אם הנער צריך לבוא לקראת יהונתן בכדי להביא את החיצים אזי במקביל גם דוד יכול לבא אל יהונתן כי שלום לו, אם הנער צריך להתרחק מיהונתן, כך הוא גם הרמז לדוד שהמלך רוצה ברעתו. הסימן המוסכם מתבסס על כך שיש סבירות גבוהה לכך שדוד ויהונתן לא יוכלו להפגש בעצמם, במקרה הפחות טוב, ולכן התשובה מועברת ברמזים. מכאן שיהונתן כבר בעיצומו של שכנוע שהסכנה לדוד הינה ריאלית ולא רק בגדר הכחשה "חָלִילָה לֹא תָמוּת" (ב). הדבר בא לידי ביטוי עוד קודם לפירוט דרכי ההודעה, באורך דברי יהונתן בצאתם לשדה (פסוקים יב – יז). יהונתן שם נשבע לגלות לדוד אם שלום לו, אך גם משביע את דוד מתוך חשש העולה מראיית הנולד. דוד מושבע שאם יברח ומתוך כך יכנס לעימות עם בית המלוכה שאפשר ויחייבו לפגוע באויביו, יחוס דוד על יהונתן ובעיקר על זרעו וביתו. נמצא יהונתן בעיצומו של תהליך הפנמה של אפשרות קרע מוחלט בין דוד ובית שאול, ובכלל זה הגדרה מפורשת של השלכות אפשריות מכך.

ההתרחשות בסעודת היום השני של ראש החדש הבהירו ליהונתן נקודות מהותיות: א. אין עוד דרך לגשר בין דוד לשאול וגם הוא, המקורב לשניהם, לא יצליח בכך. ב. הוא צריך להכריע בין הנאמנות לאביו לנאמנות לרעהו או להתמודד עם המתח שביניהם. ג. מהלכי אביו מסכנים לא רק את מלכות שאול אלא גם את המלכות העתידית שלו.

"הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל" (מא). אפשר שדוד הגדיל בבכיו בגלל הגורל שנכפה עליו ובגלל התלאות הצפויות לו. אבל מסתבר יותר שכל אחד מהם בכה לא בגלל עצמו אלא בגלל צרת רעהו. דוד בכה על צווארי יהונתן על הצער הצפון ליהונתן. הוא הגדיל בבכיו, כיוון שצרתו של יהונתן הייתה גדולה יותר. דוד עם כל המשבר מול בית המלוכה, 'נהנה' כעת מ"התרת הספקות". המצב מוגדר והוא צריך לפעול בהתאם למציאות גם אם היא קשה ומתישה. יהונתן צריך להתמודד עם הנתונים שהובהרו לו לעיל ולגבש את דרכו.

"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" יהונתן לא מכריע בין לבין אלא מכריע אקטיבית 'גם וגם'. הוא נשאר נאמן לברית שכרת עם דוד ומשלחו בשלום. לצד זה, הוא נותר לצד אביו ופועל לצידו בכל מהלכיו. בפגישתם הבאה, בנדודי דוד במדבר יהודה, יגיד יהונתן לדוד דברים ברורים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (שמואל א כג, יז). הכרעת יהונתן, באופן אבסורדי, היא לא לעשות שום מהלך יזום שיתערב בניהול הסבוך של המציאות. למרות מודעתו לסכנה ולחוסר התועלת שבמהלכי אביו, הוא לא יזום מרידה או הפיכה נגד אביו בכדי להכתיב מציאות. אפשר שהוא למד מדוד שאין לשלוח יד במשיח ה'. הוא גם לא מנסה לקדם ולהעצים את דוד באופן סמוי לפי שזה פוגם בנאמנותו לאביו. הכרעתו זו מעבירה אותו אל מאחורי הקלעים של התפתחות המלוכה בישראל, או יותר נכון של סיפורה הנבואי, ולא נמצא אותו עוד בכתוב כגורם משמעותי. אל הכרעתו זו ועל נאמנותו הכפולה, במשמעה החיובי, יתייחס דוד בקינתו על האב והבן לאחר מותם: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ " (שמואל ב א, כג) מחד, ומאידך "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שם, כו).

במרכז ההפטרה עומדים שאול, דוד והיחס ביניהם, אבל עיקר ההתרחשות היא בדמות המשנה, יהונתן, ובמהפכים המתחדשים בו עם תחילתו של חודש חדש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: