מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדרש הגדה של פסח

א. "וכאן הבן שואל אביו".

"מזגו לו כוס שני,       וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: "מה נשתנה…",   ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.            מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה"               (משנה פסחים י, ד)

פעמיים אומרת המשנה "אביו מלמדו", אם כי בכל פעם הלימוד הינו לתכלית הפוכה. בראשנה, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול שאלות, בשניה, אביו מלמדו את התשובות לשאלות. אלו שני לימודים שונים באופיים ובתכליתם. כל אחד חשוב לכשעצמו אך שניהם יחד בונים תהליך. ושניהם מחיוב ההורים כלפי ילדיהם. הלימוד הראשון, לשאול, מוליך אל הלימוד השני, התשובות.

המשנה מלמדת שבשביל לשאול שאלות צריך דעת !. לא כל שאלה מצדיקה אגוז, נקודה או קריאת התפעלות מאמא. המורות לשפה עמלות על כך בכיתות היסוד, אבל לילדינו עדיין קשה לשאול שאלות סדורות, מובנות ותכליתיות. מידת ההתעניינות שלהם בתשובות שלנו יכולה להעיד על כך. וכן, גם מידת ההתעניינות שלנו בשאלות שלהם, מעידה על כך. אם שאלתם הייתה כנה, לא כל מלמול של "עבדים היינו" מצידנו היה מספק אותם. מכאן למדת, שלהיות הורה לילד שיודע לשאול שאלות, זו מישרה נוספת…

המשנה גם מלמדת שהשאלה: "מה נשתנה ה… מ…" היא אבן הפינה בתחום. היא מבוססת על מודעות ראשונית לסדר, לקביעות ולשיגרה, בין אם ביחס לתפריט סעודת החג ובין אם למהלך הכוכבים בגלקסיה, ולאחר מכן על שינויים הסותרים את טבע הדברים, בין אם מדובר במצה ומרור ובין אם בכוכב נולד. שאלה נכונה ונבונה תבשיל לכלל תשובה משמעותית ומעצימה. המשנה מלמדת שבפרשת "ארמי אבד אבי" טמונים גם סדרו של עולם, גם השינוי, גם השאלה, גם התשובה וגם מה שצריך ללמוד וללמד.

 

ב. "מתחיל… ומסיים… ודורש…"

"עד שיגמור כל הפרשה כולה" – באיזו פרשה מדובר?

הפרשה המדוברת עומדת במרכז חלק ה'מגיד' שבליל הסדר ובעזרתה אנו מקיימים את עיקר מצות סיפור יציאת מצרים באותו הלילה. אנחנו לא קוראים את מהלך האירועים עצמם, כמתואר בספר שמות, אלא דווקא מביעים מבט משחזר, רפלקטיבי. מבט משחזר, מטבעו, הוא גם פרשני וגם תלוי הנקודה בה המשחזר נמצא. על כן ראוי לעיין בפרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כו) שהיא מקור הפרשה אליה מכוונת המשנה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

להביא מפרי נחלתך לפני ה' ולשמוח, עם אחרים, בכל הטוב שנתן ה' משמעו להיות בנקודת היעד ולאורה לשחזר את הדרך. רק מזווית זו ניתנת להיאמר הצהרת מביא הביכורים, כניסוחה המקפל את כל המהלך ההיסטורי. על בסיס זה מיוסד ההיגד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בליל הסדר מתוך מבט משחזר, ממבטו של מי שצופה על הסיפור מבחוץ, מישהו שכבר יצא ממצרים. הוי אומר, בכל ליל סדר, ולא משנה באיזה שלב של הדרך ההיסטורית אנו נמצאים, אנו נדרשים לספר ביציאת מצרים כאילו אנחנו כבר בנקודת היעד והסיום. כל השנה אנחנו נמצאים על הדרך עצמה, הלילה הזה נשתנה בכך שאנו צופים עליה מבחוץ, מנקודת הסיום שלה.

"מתחיל… ומסיים…" זה לראות את כל הדרך במבט מקיף וכולל של מביא הביכורים / בן החורין. ה"ודורש…" זו חזרה לפרטי השלבים של הדרך, נקודות ההתקדמות והנסיגה, מהקשיים ועד הגאולה. זו דרשה על שלבי הדרך שעשו יוצאי מצרים, זו גם דרשה החוזרת אל שלבי הדרך של כל דור ודור:

"וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" – אנוס על פי הדיבור… "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אלו הבנים… "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" – זה הדחק… "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה…",

 

ג. "ארמי אבד אבי" – 1

מקרא ביכורים, ובמקביל עיקר סיפור יציאת מצרים, מתחיל בכתוב " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…". מיהו ומהו "ארמי אבד אבי"? מההגדה וממקורות נוספים אנו למדים שה'ארמי' הוא לבן שביקש לכלות את 'אבי', דהיינו את יעקב. על יסוד זה אנו אומרים "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… ולבן בקש לאבד את הכל…". אך כבר הקשו רבים על ביאור זה, שכן מה ללבן וליציאת מצרים ומקרא ביכורים? איפה מצאנו שבקש לבן במכוון לכלות את יעקב או את בנותיו וכל נכדיו? מדוע שנרכך את גזירתו של פרעה דווקא בשעה שאנו מדגישים את רעתו וההצלה ממנה?

לפיכך יש שפירשו, וביניהם מהראשונים כרשב"ם ואבן עזרא, ש'ארמי' הוא אברהם או יעקב, ו'אובד' משמעו מלשון אבידה, תעייה, תהייה וגלות, ויש לקרוא 'ארמי אבד – אבי', דהיינו 'תועה ואובד בארם היה אבי', אם אברהם ואם יעקב. אולם, 1. ע"פ מסורת הטעמים יש לקרוא 'ארמי, אובד אבי' (ולא 'ארמי אבד, אבי') ולפיה משמע 'אובד' כפועל ולא כשם פעולה. 2. חז"ל הבינו 'אובד' במשמעות אבדן וכליה וגם משמעות 'איבוד' לא ברורה בצירוף 'אובד אבי'. 3. כדלעיל, כיצד מתקשר הדבר לתוכן מקרא ביכורים? וגם אם יעקב היה אובד וגולה כדי להכלילו ב-400 שנה של "גר יהיה זרעך", למה זה חשוב פה?

נשוב בהמשך להציע ביאור בדבר, אך נניחנו כעת כדי להיפנות לעיון אחר.

 

ד. מחחיל בגנות ומסיים בשבח.

למדנו במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכבר תמהו רבים איזו גנות יש בתחילת פרשה זו? וכי מה גנות היא שירדו יעקב ובניו לשבור אוכל במצרים מיד המשנה למלך או בכך שהיו שם "לגוי גדול עצום ורב"? ואם עצם הירידה למצרים היא הגנות, אז בגנותו של מי מדובר?

לשם הצעת ביאור הדבר, נשוב לתיאור האירועים עצמם בתחילת פרשת שמות:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ…" (שמות א, א-ט)

באופן פשוט יציאת מצרים נועדה להציל את ישראל משעבוד מצרים, אבל גישה זו מפספסת את משמעות שבעת הפסוקים הראשונים של הספר. פסוקים אלו חוזרים לפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) ולפסוק המסיים שלה, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז,כז), ומלמדים על תהליך השתקעות ישראל במצרים מבחינה מנטלית, תרבותית ודתית. ע"פ פסוקים אלו, ישראל עצמם לא שאפו לעזוב את מצרים, כי מה יש להם לחפש בארץ ישראל כשהם גרים במקום שאינם חסרים בו כלום? פסוקים אלו אינם רק הקדמה לשיעבוד אלא הם במקביל גם ערוץ נפרד שהצריך את היציאה ממצרים בגלל שקיעתם הרוחנית בה. את מה שהתורה רומזת בזה, אומר הנביא יחזקאל בפירוש:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ז-ט).

נמצא שיציאת מצרים נדרשה משתי סיבות והתנהלה בשני ערוצים: א. בגלל שקיעתם הרוחנית והדתית של ישראל במצרים, הרמוזה בתחילת שמות, ותכלית המהלך הייתה 'להוציא את מצרים מישראל' ולהשיבם ל"והייתי להם לא-להים". ב. במקביל, וגם בעקבות, שיעבדו מצרים פיזית את ישראל ולאחר זעקתם צריך היה 'להוציא את ישראל ממצרים' ולהוליכם פיזית אל ארץ ישראל.

תיאור זה משתקף גם בפרשת 'מקרא ביכורים'. הפסוק הראשון מתייחס לבעיה הרוחנית: "…וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הפסוק השני מתייחס לבעיה הפיזית: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן פונה הפסוק הבא לזעקת בנ"י, הפסוק הרביעי להצלתם והפסוק החמישי ליעדם: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 'המקום הזה' הוא בית המקדש, יעדם הרוחני, ו'הארץ הזאת' היא יעדם הפיזי. האדם המביא מפרי אדמת ארץ ישראל, מניחו לפני ה', נותנו לכהן ואח"כ שמח בכל הטוב עם אחרים, מאחד בכך את הפנים הרוחני והפיזי ומבטא בשלימות את תחנת היעד של היציאה ממצרים.

מכאן תובן המשנה האומרת "מתחיל בגנות…" ומתכוונת לשקיעתם הרוחנית של ישראל במצרים הפותחת את 'מקרא הביכורים' ואת מצות סיפור יציאת מצרים. על רקע זה נבאר את דיון הגמרא בנושא:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי 'בגנות'?
רב אמר:                   מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
[ושמואל] אמר:          עבדים היינו".                            (בבלי פסחים קטז, א)

כמו במחלוקות אחרות של רב ושמואל, כל אחד מהם מדגיש פן אחר באותו נושא. רב מדגיש את הפן הרוחני, ושמואל מדגיש את הפן הפיזי. אין הם מתכוונים למשפטים מוגדרים שאותם צריך להגיד כדי לבטא את הגנות, אלא הגנות מצויה בפסוקי הפרשה והם רק מדגישים, כל אחד לשיטתו, את משמעות אותה גנות.

כך סודר גם חלק ה'מגיד' שבליל הסדר:

בתחילה שאלות "מה נשתנה" ולאחריהם תשובת שמואל: "עבדים היינו…",

לאחר מכן חובת הסיפור בלילה הזה ובעקבותיה "מתחילה עובדי ע"ז…".

(בהתאם לכך הפסוק מיהושע המתייחס לתרח כעובד ע"ז הוא תוספת מאוחרת בהגדה למשפט המקורי ואינו משמעות דברי רב, וכך הוא בהגדות הארצישראליות הישנות).

 

ה. "ארמי אבד אבי" – 2

כעת נחזור לבאר, על בסיס הצעתנו לעיל, את הכתוב "ארמי אבד אבי". לשם כך ניעזר בביאור המובא למילים אלו במדרש תנאים לספר דברים:

"ארמי אבד אבי" – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו" (מדרש תנאים דברים כו)

ברור שלפתיחה ולסיום המתייחסים ללבן אין קשר למשפט המרכזי, הנפתח כדרך המדרש במילים "מלמד שלא…", והרי הם תוספת מאוחרת לו בכדי לרכך את משמעותו. ואת המשפט המרכזי, בגלל משמעותו, אכן רק חז"ל יכולים לומר. המדרש מבקש לומר שיעקב יצא לארם מתוך תודעה שהוא הולך להיות 'ארמי' ולשקוע שם רוחנית ופיזית. בכך "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" על דעת לאבד מן העולם מורשת 'אבי', אברהם, ולשוב חזרה מ"הארץ אשר אראך". ביקש יעקב לישב בארם בשלווה, אך הקפיץ עליו הקב"ה רוגזו של לבן, שעמל 20 שנה לשבש את שלוות יעקב עד שנגלה עליו הקב"ה והורה לו לשוב, רוחנית ופיזית, לארץ ישראל.

נמצא שמה שעבר על יעקב אבינו בארם הוא הוא שעבר על ישראל במצרים והוא שעברו ישראל בכל גלותם. ביקשו הם לישב בשלוה ולהיטמע בסביבתם, ורק רוגזם של אומות העולם ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" הוא שהביאם לעמוד בנסיונות, לזעוק אל ה' ולכך ש"הקב"ה מצילנו מידם". ומזה קרוב לשבעים שנה ראויים המקום והשעה, ואף אנחנו, לסיים את הסיפור בפסוק החמישי של מקרא ביכורים (כו, ט), שהוא כנגד הכוס החמישי של ליל הסדר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: