קדושה אני מבקש – מדרש לפרשת קדושים

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' א-לֹהֵיכֶם" (יט, ב).

א.

בפשטות, ההיגד "קדושים תהיו" מתפרש כציווי והנחייה, כפי שמשמע מה'ספרא', מדרש ההלכה לספר ויקרא:

"קדושים תהיו" – פרושים היו".

אפשר שזה ציווי ממוקד, כפי העולה מרש"י המפרש "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", ואפשר שהוא הנחיה כללית, כדברי הרמב"ן  המנחה אל "לפנים משורת הדין" ול"ועשית הישר והטוב" או כהסבר הרמב"ם: "וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו "קדושים תהיו" מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים", הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר 'היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'." (ספר המצוות לרמב"ם שורש ד). כך או כך, מדובר בציווי והוראה.

על דרך זו אפשר לבאר את הצירוף "כי קדוש אני ה' א-להיכם" כסיבה למצוה, כמובא במדרש:

"אמ' הקב"ה למשה לך אמור להן לבני ישראל: בניי, כשם שאני פרוש כך תהו אתם פרושין, כשם שאני קדוש כך תהו קדושים" (ויק"ר כד,ד).

דהיינו המילה "כי" משמעה 'כיוון ש…' ובמדרש  מבואר גם טיב הזיקה בין הצדדים:

"אבא שאול אומר: פמליא למלך, ומה עליה להיות? מחקה למלך".

דהיינו ישראל נכללים בפמלייתו של הקב"ה ועושים כמעשיו. ובמדרש אחר:

"…באותה שעה קידש הקב"ה אותן על שמו… אמר להם הקב"ה: הואיל ולשמי נתקדשתם, עד שלא בראתי את עולמי, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם". למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי" (תנחומא קדושים ב)

 

ב.

אמנם, גם אם נמשיך בכיוון זה ש"קדושים תהיו" הוא ציווי, המילה "כי", לצד ההסבר הנ"ל, יכולה לבטא גם זיקה הדדית בין הצדדים, שבמסגרתה כל אחד 'מעצים' את השני:

"…מהו "והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיהו/ ה, טז)? שהוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל, שנאמר "אני מדבר בצדקה" (שם סג, א), אמר הקב"ה לישראל: אני מתקדש בך… וכן הוא אומר "ישראל אשר בך אתפאר" (שם מט, ג), ואתם מתקדשים בי, ואני מתקדש בכם, שנאמר "[והתקדשתם] והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד).

בדומה לכך יוצר המדרש זיקה בין שמירת האדם על אמירת רמ"ח תיבות שבקריאת שמע כנגד שמירת הקב"ה את רמ"ח אבריו:

"אמר ר' מני לא תהא קריית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כנגד אברים שבאדם, ומהם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אמר הקב"ה: אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה, אף אני אשמור את שלכם… אמר ר' שמעון בן חלפתא למה הדבר דומה, לאדם שהוא בגליל ויש לו כרם ביהודה, ואחד ביהודה ויש לו כרם בגליל, אותו שבגליל הולך ליהודה לעדר את כרמו, אותו שביהודה הולך לגליל לעדר את כרמו, עמדו זה עם זה, אמרו זה לזה, עד שתבא אתה למקומי שמור שלי בתחומך, ואני אשמור שלך בתחומי… כך אמר הקב"ה לישראל: שמרו מצותי, מצות קריית שמע שחרית וערבית, ואני משמר אתכם, שנאמר "ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך" (תהלים קכא ז).             (תנחומא קדושים ו)

הרמב"ן על אתר מסכם כיוון זה באומרו:

"וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' א-להיכם", לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים",

 

ג.

לצד הנ"ל, ההיגד "קדושים תהיו" יכול להתפרש גם בדרך אחרת, כמתנה נתונה מראש או כייעוד עתידי:

"אמ' ר' יודן: כתיב: "ואתה מרום לעולם ה'" – רוממות את נותן בעולמך – נתתה כהונה לאהרן לעולם, "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח, יט). נתתה מלכות לדוד לעולם, "הלא לכם לדעת כי י"י א-להי ישראל נתן המלוכה" וגו' (דבהי"ב יג, ה). נתתה קדושה לישראל לעולם, "דבר אל כל עדת בני ישראל… קדושים תהיו" (ויק"ר כד,ב).

בזאת רומז הכתוב למקבילה קודמת:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו).

דברים אלו נאמרו לישראל ערב מתן תורה, בשלבי ההכנה לקבלת המצוות, ומבחינה זו פרשת קדושים מקבילה לפרשת משפטים ו"קדושים תהיו" הוא ההקדמה וההכנה לפירוט המצוות. על רקע זה מתבהרים דברי המדרש, המהווים בסיס לדברי רש"י על "אל כל עדת בני ישראל":

"תני ר' חייא: מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמ': מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה" (ויק"ר כד,ה).

הרי שפרשה הנאמרת בכינוס כל ישראל ע"י שליח ה', כגון בכינוס 'הקהל' כל שבע שנים, משמשת במהותה הד ובחינה של מתן התורה שהיה בהר סיני.

 

ד.

הצבענו על אפשרות ההיגד "קדושים תהיו" להיות הן ציווי והן הבטחה. בדומה לכך, אם כי בדרך הפוכה, מתבארת גם הפתיחה לאיסור ערלה: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל…".  באופן פשוט מובן "ונטעתם…" כתיאור מימוש של ייעוד והבטחה המוליכים אל המצוה "וערלתם ערלתו את פריו". על גבי הפשט מייסד המדרש הסבר של הנטיעה כמצוה בפני עצמה:

"ר' יהודה בר' סימון פתח: "אחרי י"י אלהיכם תלכו"… וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה?… אלא "ובו תדבקון", וכי איפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש?… אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד "ויטע י"י א-להים גן בעדן", אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויק"ר כה,ג).

הרי שנטיעה בארץ הינה גם הבטחה וגם מצוה, כפי שהציווי הכללי "קדושים תהיו" הוא גם מצוה וגם הבטחה, וכנראה כמו התורה כולה, שהיא גם מצוה וגם הבטחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: