"למען תזכר…" – יום הזיכרון לשואה, יום הזיכרון ויום העצמאות

"אני צריכה ל'הרים' השנה את טקס יום השואה.", "נו, ומה הבעיה?", "אז ככה, לפני שנתיים המנהלת רצתה להביא את אמא שלה כאשת עדות, אבל הדבר לא נתסייע, כיוון שהאמא נפטרה שלא לפי התכנון השלנו. כך קרה שנה שעברה לגבי חמיה, ואני מאחלת אריכות ימים ושנים למי שחשבתי עליו להשנה".

ככל שחולפות השנים, נפטרים מן העולם מי שיכולים להעיד בגוף ראשון על אותם האירועים שהתרחשו שם. העוצמה קהה. אותה עוצמה ויראה שהיו ל'שואה' מעצם נוכחותם סביבנו, מהמפגש האישי והבלתי אמצעי עם מי שעבר את הנוראות, ואין לך מוחשי כמספר הטבוע על זרועו או בצלקות הנפשיות הניבטות מבעד לאופייה והתנהגותה. מורגש הדחף הלאומי בשנים האחרונות להקליט ולהסריט ולתעד, במרוץ נגד הזמן, כדי להעמיד את הזיכרון באופן יציב ואמין על אותנטיות, ריבוי ומגוון עדויות וסיפורים של אנשים עם שמות ופנים וקשרי משפחה.

מבלי לחוש בכך, התהליך, מיום השואה שמאחורינו, עובר עלינו גם ביחס לימי הזכרון והעצמאות שלפנינו. 'דור תש"ח' הולך ומתמעט, ה'אתוס הציוני' הולך ומשתקף מתצלומים וסרטונים יותר מאשר במורשת קרב מגוף ראשון והילד שלי כותב עבודה בהיסטוריה על 'נעדרי סולטן יעקב' כשאנשים סביבו היו שם או קרוב לזה. אז מה יהיה עם ה'זכרון'? מה ישמר את האותנטיות והעוצמה?

 

האמירה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" נכונה גם כשהופכים אותה. פוליטיקאי שנעזר בה לצרכיו צריך לזכור שנכון גם ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אבל לא במדעי המדינה עסקינן אלא בהיסטוריה ורק באנו לומר שהדבר נכון גם ביחס לממד הזמן. אכן יש סוג של זיכרון אותו יכול להעביר רק מי שהיה באותו מקום ובאותה שעה. הוא אישי, הוא נובע ממי שהיה מעורב באירועים, הוא משתקף בטונציה והבעות שלא ניתן להעלות על הכתב. אבל יש גם זיכרון אחר. כזה המאפיין ראייה מרחוק, ראיה מתוך הקשר ורצף, ראיה מנקודת מבט מורכבת יותר וסובייקטיבית פחות. גישה חוקרת ולא גישה חווה.

ההבנה שלנו היום את ה'אתוס הציוני', הלא רחוק כל כך, מורכבת יותר לאחר שנתברר שהוא עוצב באופן מאד מסויים ע"י חוג מאד מוגדר שדאג להדגיש את מה שרצה ולהשמיט את מה שלא רצה. טרומפלדור, משה דיין ואחרים של פעם הם לא אותם אנשים של היום. גם הם יהיו כנראה אחרים בעוד מאה שנה. המרחק עושה אותנו בוגרים יותר, מכילים יותר ורואים נכוחה יותר. גם זכרון השואה, בעוד 4 ו-5 דורות יהיה שונה מזה של היום. הטקסים שלנו יהיו שונים לא רק בגלל שלא יהיו לנו ניצולים שיתנו עדות חיה אלא בגלל שההבנה שלנו את השואה, את ההקשר שלה ואת המיקום שלו תהיה אחרת באופן משמעותי. הזיכרון שלו יהיה מורכב, ישיר, מכיל ונוקב הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כיום.

אל תשאלו אם הזיכרון מרחוק הוא אמיתי יותר, כיוון שבכך נגלוש ממש לפילוסופיה של הזיכרון וההיסטוריה, אבל נוכל לומר שיש לו יתרונות משלו על פני הזיכרון מקרוב. נוכל להפסיק להצר על זכרון הדור שהולך ונכחד ולהתמקד במינוף זכרון מסוג אחר, רלוונטי יותר. ממילא גם יעוצבו טקסים שונים ובדגשים משתנים.

אולי אנחנו, בני הדורות הראשונים לשואה, עדיין קרובים מדי מכדי לפתח זכרון מרוחק יציב, כן ואמין דיו, אבל יש לנו יתרונות משלנו. אנחנו, ששמענו וראינו וחווינו עדויות חיות, יכולים לשלב את הזכרון הקרוב ביסודות וניצנים של הזכרון הרחוק. כי אילו יכולנו, היינו מגשרים, משלבים ומאחדים בין הזכרונות השונים. וגם לזה יש עוצמה, אותנטיות ואמינות משל עצמו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: