אלה מועדי ה' – מדרש לפרשת אמור

תקופת 'ספירת העומר', שבעיצומה אנו נמצאים, יסודה בפרשתנו: "וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם… מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה… תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'… בִּכּוּרִים לַה':" (ויקרא כג, טו-יז). הספירה מתחילה מיום הנפת קציר השעורים, המתיר אכילה מהתבואה החדשה, עד היום בו מביאים שני לחמים האפויים מתבואת החיטה החדשה. התורה משתמשת בביטויים "ראשית" ו"ביכורים" ובכך מצרפת את ראשית התבואה למצוות 'ראשית' אחרות, כגון: "ראשית עריסותיכם" במצות חלה, פדיון בכור הפרשת בכור בהמה, פטר חמור, הפרשת תרומות ומעשרות וכדו' שבהם ה'ראשית' מובאת לפני ה' בטרם ישתמש בה האדם לצרכיו. אמנם, מכל המצוות האמורות לעיל, רק ראשית התבואה הוכללה במסגרת "מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", במעגל השנה. רק מנחת עומר השעורים ושני לחמי החיטה ו-49 הימים שביניהן הם מהלך של תקופה המסתיים ביום 'מקרא קודש'. 'חג' במובן של מקרא קדש, התכנסות והקרבת קרבן משמש רק היום ה-50, אבל כל התקופה נכללת במסגרת "מועדי ה'". זה סוג של 'חול המועד' במשך שבעה שבועות.

בפשטות, היינו מתייחסים לתקופת 'חול המועד' זו כימים של שמחה, כפי המוכר לנו ממועדים אחרים, אבל חז"ל מטמיעים בהם דווקא אווירה של 'ימים נוראים'. ירמיהו מוכיח את ישראל: "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ: וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם וירה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ" (ירמיהו ה, כג-כד). על דבריו מובא במדרש:

"אמר ר"א: כתיב "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו" – יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין (= זכאים) ליה מן הדין, "שבועות חקות קציר ישמור לנו" – ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים, ואימתי באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת. תני רבי חייא: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום " (ויק"ר כח, ג).

דהיינו, ימים אלו אינם ימים של שמחה אלא ימים של דאגה וקוצר רוח ממה שעלול לקרות לתבואה הצומחת. שרב כבד או 'טללים רעים' בימים שבין פסח לעצרת ביכולתם להחריב את כל התבואה שנזרעה בשדות. החקלאי, שתבואתו היא בסיס תזונתו ומחייתו, חושש בימים אלו מכל שינויי מזג האוויר. חז"ל משקפים את החוויה הזו דרך הפסוק: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ב-ג). ואפילו צמחה התבואה כראוי, תהליך הפקת הלחם מורכב משלבים רבים שאפילו הפשוט שבהם יכול להוות בעיה למהלך כולו:

"אמר ר' לוי: (אמר לו הקב"ה לאדם זה:) הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרנין. אם אין הקדוש ברוך הוא מוציא לך מעט רוח שתזרה, מהיכן אתה חי?… הוי: "(וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ) וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ".

בהתאם לכך מוסברת תנופת העומר בתחילת התקופה המתוחה הזו:

"והניף את העומר לפני ה'". וכיצד היה מניפו? רבי חמא בר עוקבא בשם ריב"ח אמר: מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. רבי סימון ברבי יהושע אמר מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים".

מבחינה זו מזכירה הנפת העומר שבחודש ניסן את אמירת ההושענות בתשרי ואת מנהג חביטת הערבות בהושענא רבה. ספירת העומר היא כמו הושענא רבה – יום מחול המועד אבל בתחושה של יום הדין. ובראש התקופה מצוים ישראל על הנפת העומר, שהיא מצוה קלה יחסית למשמעותה והשלכותיה:

"אמר רבי ברכיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם הה"ד: "עומר לגלגולת" (שמות טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכלכם ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "והבאתם את עומר…".

נמצא שהמועדים המפורטים בפרשתנו מדגישים פחות חגיגיות ושמחה אלא יותר את עצם ההתוועדות עם ה' ולאו דווקא מנקודת שמחה על סיום תהליך אלא מתוך עמדת דאגה שבתחילת מהלך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: