"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה-לו)
באופן פשוט הכתוב מדבר אל מי שיש לו יכולת על מי שאין לו יכולת ועל חובת העזרה. כך מוגדרים גם גבולות המצוה במדרש ההלכה. מחד, החיוב המורחב:
"כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" – אל תניחנו שירד. הא למה זה דומה? למשוי על גבי החמור עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו. ומנין אם החזקת, אפי' ארבעה וחמשה פעמים חזור והחזק? ת"ל "והחזקת בו". (ספרא בהר ה)
דהיינו, חובת ההחזקה מנוסחת כחיוב עקרוני ובלתי מסוייג ולכן הוא תקף כל זמן שהצורך קיים, אפילו לאחר כמה נסיונות. לצד ההרחבה בא הסיוג:
"יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה (= על ידי העזרה שלך, כגון לתת סיוע שינותב לצרכים רעים) ת"ל "עמך"… "וחי עמך" – חייך קודמים לחייו".
הדין האחרון מנוסח כהכרעה, אבל הוא 'יושב' על דיון מקדמי המובא מאוחר יותר במדרש:
"וחי אחיך עמך" – זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד, מגיע ליישוב, ואם שותים אותו שנים, שניהם מתים, דרש בן פטירי: ישתו שתיהם וימותו, שנאמר "וחי אחיך עמך", אמר לו ר"ע: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך,
לא נכנס לדיון זה, אם כי נצביע על כך שהוא כבר עושה השלכה והרחבה של החיוב מדיני ממונות לדיני נפשות. עד כאן הצבענו על גבולות העזרה המוטלת על בעל היכולת ורמזנו לאיזון שבין ההרחבה לבין הסיוג.
במדרש האגדה עושים חז"ל צעד נוסף והופכים במידה מסויימת את המושגים 'עשיר', 'עני', 'עוזר', 'נעזר'. בצורתו החריפה, ההיפוך מוחלט וה'עשיר' הוא הנזקק במעמד נתינת הצדקה. כך במגילת רות, כשבעז, בעל השדה, רואה את רות, העניה המלקטת, וקורא לה לאכל: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב,יד). בסוף היום שבה רות לבית נעמי ומספרת לה את קורותיה ועל כך מאיר המדרש:
"תני ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אומרת לנעמי: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז". 'אשר עשה עמי' אין כתיב כאן אלא "אשר עשיתי עמו" – אמרה לה: הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי". (ויק"ר בהר לד,ח)
בדרך אחרת מביע המדרש את היפוך התפקידים בדרשתו לפתיחת מזמור מא בתהילים: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה': ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ יאשר וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו: ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ"
בפשט, הפסוקים מדברים על המסייע לדל ועל שכר פעולתו אשר יקבל. אבל חז"ל למדו מפה דווקא על הדל ועל העזרה לה הוא נזקק:
"…רבי מאיר אמר: זה שממליך יצר טוב על יצר הרע. איסי אמר: זה שנותן פרוטה לעני. רבי יוחנן אמר: זה שקובר מת מצוה. רבנן אמרי: זה שמבריח עצמו מן העריצים. רב הונא אמר: זה שמבקר את החולה… זה שממליך יצר טוב על יצר הרע, דכתיב: "ה' ישמרהו" – מיצר הרע… זה שנותן פרוטה לעני, דכתיב: "ויחייהו"… זה שקובר מת מצוה, דכתיב: "אושר בארץ".., זה שמבריח עצמו מן העריצים, דכתיב: "ואל תתנהו בנפש אויביו".., זה שמבקר את החולה, דכתיב: "ה' יסעדנו על ערש דוי", (שם לד,א)
כל החכמים לומדים משכרו של המסייע על מצבו של המסתייע, כל חכם ממלה אחרת. אבל היפוך המושא הוא רק שלב מקדים להיפוך חוזר למשמעות הפשט: "אשרי משכיל אל דל', ביום רעה ימלטהו ה'" – אותה רעה ממנה ימלט ה'משכיל אל דל' היא זו שהייתה באותו דל ותוארה בדרשות, ואולי ראויה הייתה לבא אל ה'משכיל', אבל אשרי האחרון שניצל מאותו רעה בזכות פעולתו המושכלת
ברוך מרחיב גד 