לדמותם של קצה המחנה והאספסוף – מדרש פרשת בהעלותך

בפרשות הקרובות נתמודד עם חטאים שונים של בני ישראל במסעם במדבר. תחילה בפרשתנו:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':"

חטא שני בא מיד אחר כך ובאריכות גדולה יותר:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…" וכו'.

ביחס לשני החטאים מבקש המדרש לעמוד על זהות מחולליהם, ונותן לכך שתי תשובות מנוגדות:

"אבל אי אתה יודע במי נגעה האש תחלה? הרי הוא אומר "ותאכל בקצה המחנה" –    יש אומרים אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה.           ר' שמעון בן מנסיא אומר: "ותאכל בקצה המחנה" – במוקצים שבהם בגדולים שבהם וכה"א "וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין".

וכן לגבי החטא השני:

"אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה?       הרי הוא אומר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" אלו הגרים המאוספין מכל מקום רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל

כיוון אחד מתייחס לאנשים שבשולי החברה בכל מובן, וכיוון שני מתמקד באלו שבמרכז ורום החברה. כל כיוון נתמך בביאור דרשני המחזיק ומחזק אותו.

כך תומך המדרש בכיוון הראשון:

"ויהי העם כמתאוננים" אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחלה מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון."

"ויהי העם" – אין העם אלא הרשעים, שנאמר…"

מאידך, האפשרות שמדובר בנבחרים מהעם מסבירה, למשל, את הצורך לבחור שבעים זקנים חדשים:

"אספה לי שבעים איש מזקני העם" – וכי לא היה להם זקנים קודם לכן? והכתיב בהר סיני "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא "וגו' והפרשה הזו אח"כ היתה ואז היו הזקנים? אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים ויהי העם כמתאוננים נשרפו כולם באותה שעה אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא… כך הקלו ראשן כאוכלין ושותין והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהוא ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן הה"ד "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" מכלל שהיו ראוין להשתלח יד אבל לאחר זמן גבה מהן נדב ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה…".

ככך מתקשרים המקרים בהם אש יורדת מן השמים ושורפת, ממעמד הר סיני למות נדב ואביהו ועונש המתאוננים. וכשמשה מקבל את צעקת העם ומתפלל על האש, כתוב "ותשקע האש":

"ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת את כל הרוח והולכת אלא ותשקע האש ששקעה האש במקומה".

הצורך בשקיעת האש במקומה מובן רק אם נפלה באמצע המחנה, במגורי הזקנים המובחרים, שאם הייתה יוצאת מהמחנה מאחת הרוחות הייתה שורפת מה שבדרכה. מה שאין כן אם מדובר שנפלה פיזית בקצה המחנה, במגורי הערב רב, שאינה שורפת דבר בדרכה החוצה.

כך ניתן לבאר פסוקים בפרשה בין אם מחוללי החטאים הם משולי החברה ובין אם הם ממרכז החברה. מעניין לשים לב לדרכו של רש"י, המקפיד בכבוד ישראל. רש"י שואב את פירושו מתוך דברי המדרש. רש"י בחר באופן עקבי את הביאור שמדובר בערב רב ובשולי החברה. אם כי במקום אחד, בפירוש על "בקצה המחנה", הוא מעלה את האפשרות השניה אך לא מתרכז בה.

כך או כך, חטאים אלו נגרמים כאחת התוצאות מההערכות החדשה של בני ישראל בתחילת הספר. באופן טבעי, כל הערכות מערכתית חדשה פוגעת בקבוצות שונות המדרש לא מציג רק שתי אפשרויות נפרדות ומקבילות, אלא גם מצביע על נקודת שיתוף ביניהן. המערך החברתי החדש, אותו מתארת התורה בפרשת במדבר, פגע משמעותית במעמד קבוצת השוליים של הערב רב והגרים, שנדחקו אל שולי המחנה כי הם אינם מיוחסים לבתי אבות, אינם חלק מהמערך המתנהל ע"פ שבטיות ואינם נוחלים בארץ. כמו כן, נפגע גם מעמדה של קבוצה מנכבדי העם, זקני העם ושוטריו, שבמקודם היו בעלי שררה במצרים ובעלי תפקיד משמעותי בתהליך היציאה ממנה וכעת נדחקו ממעמדם ע"י נשיאי השבטים העומדים בראש המערך השבטי.

שני החטאים שבפרק יא הם דוגמה לחטאים שנפגוש גם בהמשך הספר, הנובעים מההערכות המחודשת. כל חטא מבטא פן אחר הדורש התאמה משלו למציאות החדשה. בדוגמה בה דנו ישנם שני חטאים.

בראשון אנו מבינים שיש תלונה אבל לא ברור תוכנה, אולי בגלל שאין לה תוכן עצמי משלה. מדובר בנפגעי ההערכות החדשה, אם גרים וערב רב ואם זקני העדה, שמבינים את האמת שש ברפורמה שנעשתה ומכירים בערך שלה. אין להם טענות אמיתיות כלפיה. אלא ש… בסופו של דבר הם נפגעים ו'משלמים את המחיר'. הם רוטנים, מתאוננים, ממציאים עלילות דברים, מתלוננים בשקט אבל מוודאים שהוא בעוצמה שתגיע לריבונו של עולם. איתם אין שיח כי כנראה הם שבויים מדי בעבר שלהם ולא מחפשים פתרונות לעתיד ולכן יצאה בהם אש ה'.

החטא השני פרוש על פני פסוקים רבים ומשקף עוצמתיות רבה יותר. מדובר בנפגעי הרפורמה, אם גרים ואם זקנים, שמעלים טענות כלפי המציאות החדשה. הם לא מסכימים איתה, הם "זכרנו את הדגה אשר נאכל חנם". יש אידיאליזציה של העבר, מבלי לדקדק ולהתבלבל מהעובדות הריאליות. טענותיהם קשות יותר, עוצמתיות יותר וקולניות יותר. אבל מצד שני, הן ניתנות יותר לתיקשור ולתגובה. העם המתאווים, מי שחוללו את החטא, יקבלו את עונשם בהמשך, אולם הם הציפו בעיות מוגדרות, ולהן ניתן מענה מוגדר.

אולי ניתן ללמוד מכך 'חוכמת חיים' נוספת, שלעיתים דווקא עם הקולני יותר והעוצמתי יותר ניתן להגיע להסדר ולהבנה. המצב הקשה יותר יכול להיות עם הלא מוגדר, הנוטה לחמוק, הנשמע בקול אבל חלוש. כשזה האחרון פורץ, זה יכול להיות מאוחר מדי בשביל תגובה אפקטיבית. אולי זיהוי מוקדם שלו יהיה הרבה יותר יעיל, תורם ומשקם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: