סמיכות פרשיות – מדרש פרשת בלק

"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות"…
ר' עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למידה הימנה.
רבי אומר: הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.          (ספרי במדבר קלא).

את דברי ר' עקיבא אנו מכירים כמושג, 'סמיכות פרשיות', או כתבנית שאלה במדרש, '"למה נסמכה פרשת…ל…?". 'סמיכות פרשיות' היא מהמידות שהאגדה דורשת בהן את התורה ומהמידות שהתורה עצמה מנחה להשתמש בהן בכך שהיא עצמה משתמשת בהן. דוגמא לכך במדרש ההלכה היא מידת ה'קל וחומר':

"חמשה קלי חומרים בתורה:… "הן בני ישראל לא שמעו אלי" קל וחומר "ואיך ישמעני פרעה", "ואביה ירוק ירק בפניה" ק"ו [אני] שיצרתיה ולבית אביה, "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה'", קל וחומר "…אחרי מותי".           (אבדר"נ (ב) מד).

שימוש התורה במידה נותן לדרשן את הרשות והתוקף להשתמש בה בכל מקום. כך גם במדרש האגדה. 'סמיכות פרשיות מן התורה מנין?. בפרשתנו התורה מסמיכה את פרשת בלעם לחטא העם בשיטים ובמקום אחר היא יוצרת במפורש את הזיקה ביניהן. לאחר מלחמת מדין נוזף משה בלוחמים:

"…הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה':"        (במדבר לא, טז)

דהיינו, חטא ישראל בשיטים הוא תוצאה של עצת בלעם לבלק לאחר שלא הצליח לקללם והסמיכות הסתומה פה מתבהרת באמצעות מקום אחר. נמצא שהתורה עצמה רומזת ומנחה לשימוש במידה זו, כפי שעושה ר' ישמעאל, בן זמנו ובר פלוגתיה דר' עקיבא:

"דרש ר' ישמעאל לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שנכנסו שתויי יין… כך כאן כתי' "ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם וימותו לפני י"י". אין אנו יודעי' מפני מה מתו, אלא ממה שהקב"ה מצוה את אהרן ואומר לו "יין ושכר אל תשת", אנו יודעי' שלא מתו אלא מפני היין".         (ויק"ר שמיני יב,א).

החידוש של ר' עקיבא, במדרש למעלה, הוא בהרחבת הכלל: "כל פרשה…" והוא מניח את הרמז שנתנה התורה בפרשתנו כתשתית ו'בנין אב' לכל התורה כולה. מאוחר יותר זוכה כלל המדרשי זה להפוך לדרשה בפני עצמה:

"צוארך בחרוזים" – ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא אמר: אלו פרשותיה של תורה שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו" (שה"ש רבה).

במדרש בו פתחנו מתייחס רבי לדברי ר"ע: "הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב". ניתן היה להבין זאת כהשגה ומחלוקת על ר"ע, אבל מהמשך המדרש נראה שרבי מסכים עם ר"ע ובא להרחיב ולהעצים את הכלל. לא נתברר אם ר"ע מיקד את הכלל רק בביאור פשוטו של מקרא או מעבר לכך, אבל ברור שרבי ביקש: א. ללמד שאם יש לדרוש סמיכות פרשיות ואם התורה הסמיכה כאלו ההפוכות ונוגדות זו לזו, כנראה שהיא באה ללמד שיש יחסי גומלין מעצימים בין ההפכים. ב. להפיק משמעות ערכית, מוסרית ודתית מהכלל ה'טכני' עצמו.

דוגמא מובהקת לכך מביא רבי בעצמו במקום אחר:

"רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". (בבלי סוטה ב, א).

רבי עשה צעד נוסף ויצר השלכה מעשית מהדרשה הערכית: בסידור המשנה הוא מיקם את מסכת סוטה לאחר מסכת נזיר על בסיס הדרשה הנ"ל, כמובא בגמ' לעיל.

במדרש בו פתחנו מובאות דוגמאות אחרות ליחסי גומלין בין פרשות שהמרחק ביניהן כמזרח ממערב. המעניין הוא שלאחר כל הדוגמאות, בהן לא נעסוק פה משום קוצר המצע, המדרש לא טורח לבאר מהי המשמעות הערכית של הסמיכות, שבשבילה בא ואותה הוא ביקש להציב מעל המשמעות בפשוטו של מקרא עליה רמזה כבר התורה בעצמה. רבי מזהה ומבליט ניגוד בין עוצמת ישראל שבברכות בלעם, "מה טבו אהליך יעקב" ו"הן עם לבדד ישכן", לבין "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", אך מה אופי יחסי הגומלין בין הסמוכות ומה המשמעות הערכית, מוסרית ודתית של הסמיכות???

לא נותר לנו אלא לדרוש בעצמנו. ואפשר שהמדרש בא להשלים את הפן ההפוך של דרשת רבי מנזיר וסוטה. דהיינו: אמנם אכן הרואה סוטה בקלקולה, ראוי שיזיר עצמו מן היין, אך צריך שיזהר גם מללכת ולהקצין בנזירותו, שמא מתוך שיזיר עצמו מן היין, אפשר שיראה סוטה בקלקולה. במילים אחרות, דווקא שבחן של ישראל, העולה מדברי בלעם, בהפרדות מגדריות וחברתיות הוא שהביא עליהם, אולי מתוך 'מינון יתר', את האירוע החמור ביותר לאחר חטאי העגל והמרגלים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: