דברים של תוכחה – מדרש פרשת דברים

אנו מתחילים השבת את חומש דברים, משנה תורה, הספר בו מרוכזים דברי משה לעם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". ומיד שואל המדרש:

"וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלא הוא כתב כל התורה כולה שנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת", מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה"? מלמד שהיו דברי תוכחות"           (ספרי דברים א)

המלה "אלה", כמו המילים 'זה'/'זאת', מיחדת את הנושא מפרטים אחרים. בנידוננו לא במשמעות של 'אלה הדברים ולא אחרים' אלא 'אלה הדברים שבעלי אופי ייחודי מהשאר'. המייחד אותם הוא שהם דברי תוכחה. באופן טבעי אנו נרתעים מתוכחות. לא אוהבים שמוכיחים אותנו וממילא גם נמנעים מלהוכיח אחרים. אכן יש שמגדילים ואין חלקה הראשון של המשוואה מוביל בהכרח לחלקה השני… אבל כללית תוכחה נתפשת כנזיפה מעמדת סמכות המקטינה אותנו. אך המדרש מציג עוצמה אחרת בתוכחה, עד כדי העמדת ספרו של משה כנגד כל התורה:

"א"ר ישמעאל: דברים הללו שקולים כנגד עשר הדברות שקבלו ישראל מהר סיני.       ולא עוד אלא שעשרת הדברים, כשאמרו עליהם "נעשה ונשמע", לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ואמרו (שמות לב ד) "אלה אלהיך ישראל". ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב"ה ובתורתו שנ' (דברים ד ד) "ואתם הדבקים בה' א-להיכם". א"ל הקב"ה למשה: הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו, לא יהיו נקראים אלא על שמך, שנ' "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – 'אשר דבר ה" לא נאמר אלא "אשר דבר משה".   (מדרש תנאים לדברים א)

עשרת הדברות הם צו הנובע מכח הסמכות. יש בצו ובסמכות עוצמה שלא ניתן להחליפה, אך גם מרחק, 'דיסטנס', שניתן לעקוף. התוכחה של משה באה מנקודת מוצא שונה של מוכיח אל נקודת יעד אחרת של מוכחים. היה בה את העוצמה להביאם לכלל "ואתם הדבקים בה' א-להיכם". מה מאפייניה של אותה תוכחה שונה ויעילה?

"אל כל ישראל",   מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות                 אמר רבי טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח        אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות אמר רבי עקיבה: העבודה, אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים      אמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת, לקיים מה שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".   (משלי ט ח)

שלושה שותפים בה בתוכחה מוצלחת: מי שהוא 'בר הכי' באישיותו בכדי להוכיח, שיש נכונות נפשית לקבל תוכחה בצד השני, שהתוכחה עצמה נעשית נכון. כל אחד מהתנאים מדגיש מרכיב אחר אבל המכלול מפיק מתוכחה הוספת אהבה. אמנם, כדי שזה יקרה צריך לקחת בחשבון עוד שיקולים נוספים, כגון השלב שאחר התוכחה:

"ויהי בארבעים שנה", מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה… ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום, שהתוכחה מביאה לידי שלום".

יש חשש שהמוכיח 'יתאהב' ב'תפקידו' ויחזור ויוכיח אבל אז מניעים אחרים כבר ידרבנו את מעשיו. מנגד, גם מי שמוכן לקבל תוכחה, לא תמיד ימלט מתגובה נפשית שאינה בריאה כלפי המוכיח, אם בושה אם ביקורת. לעומתם, הסיבה הרביעית מציבה חידוש: מי שמת אינו רואה או יודע אם תוכחתו הועילה, ובכל זאת התוכחה מוסיפה שלום ואהבה. רוצה לומר שהשלום והאהבה אינם מותנים בתוצאות התוכחה, הם אינם תלויים בהצלחתה. עצם מהלך התוכחה, כשהוא נעשה נכון, מבוסס על אמונה בכוחות מקבל התוכחה והוא מצד עצמו וערכו מוסיף שלום.

התייחסות חז"ל לנאום משה כ'דברי תוכחות' יש בה בכדי לבאר גם בפשט הכתוב. יש בפרשה ובספר שיחזור אירועים, כמינוי השופטים וחטא המרגלים ועוד, שאינם תואמים בפרטיהם ומגמותיהם הכתובים פה למוכר לנו מהמסופר בחומשים הקודמים. לא נרחיב בפירוט והמעיין ישכיל בלימודו, רק נציין שהבדל הפרטים נובע מהמגמה הכללית. חז"ל הבינו שהכתוב, בפרשתנו ובספר, משקף את אותם אירועים מזווית ראיה ובהתאמת פרטים של תוכחה המביאה לדבקות ולשלום ואין בכך סתירה לתיאור הדברים במקורם, שגם הוא נובע מזווית ראיה המתאימה למכלול אותו מקום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: