"ואספת דגנך" ורצונו של מקום – מדרש פרשת עקב

תנו רבנן: "ואספת דגנך", – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;   רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך" וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן                      (בבלי ברכות לה,ב)

בימי נעורינו בבני עקיבא היה למדרש זה מקום של כבוד בדפי המקורות. בכל סמינריון או שבת בהם דנו בערכי תורה ועבודה, אם כחניכים אם כמדריכים, היה ר"י מייצג את ה'מזרוחניקים', אנשי תו"ע, אלו מהציונות שהיא גם דתית. המאבק מול החרדים לא היה פשוט כיוון שהיה להם גם את פסוק המחץ "והגית בו יומם ולילה" וגם רשב"י עמד לצידם. אבל כל להט הוויכוחים היה שווה בשביל להגיע בסוף לדברי אביי, שהוציאו אותנו מהיחידה וארשת ניצחון על פנינו.

אבל הבה נחזור למקור הלימוד:

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ…"     (דברים יא, יג-יד)

בפשט, "ואספת" הוא לאו דווקא על ידך אלא גם ע"י אחרים, כמו שהקב"ה נותן מטר לא 'בעצמו' אלא ע"י איתני הטבע שלוחיו. אין "ואספת" אמירה דווקנית כלפיך אלא דוגמא בין אפשרויות. במקביל, גם "והגית בו יומם ולילה" לא נאמר לראש ישיבה שלומד גם ב'בין הזמנים' ולא מטייל עם נכדיו בגולן אלא ליהושע, שעסק בכיבוש וירושה. כך שפשט הכתוב אינו הוכחה לשום כיוון.

הלימוד מתחיל כשמתייחסים לטקסט לא כדיון הלכתי אלא כמדרש אגדה , שכדרכו בונה קומה ע"ג הפשט באמירת ההפך ממנו. בכדי להבינו נחזור מוקדם יותר:

"והכתי כל בכור" – שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח? תלמוד לומר: "ויי' הכה כל בכור בארץ מצרים" – לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח"       (מכילתא דר"י פסחא ז).

וכך אנו גם אומרים בהגדה של פסח על בסיס המדרש:

"ויוציאנו ה' ממצרים" – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו" (מדרש תנאים דברים כו)

המדרש מטמיע משמעות דווקנית בפועל. ניתן היה להבין את הפעולה כנעשית ע"י שליח ובא המדרש לדחות אפשרות זו. יש מעלה מיוחדת בהכאת הקב"ה בעצמו את מצרים וכן בגאולת ישראל. כך גם בנתינת שכר לאוהביו, בפרשתנו:

"ונתתי (מטר ארצכם)" – אני. לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. (ספרי דברים מב)

על בסיס הפרשנות הדווקנית של "ונתתי" מתפרשת במקביל משמעות "ואספת", דהיינו: אם הקב"ה רואה מעלה בלתת בעצמו, אז גם מעלה גדולה היא עבורך שתבוא לאסוף בעצמך. הקפד שזה יהיה "דגנך תירשך ויצהרך", הכל משלך (ולא תבואה מארה"ב ותמרים מתורכיה וכדו'), ונוצר קישור ייחודי בין הנותן, המקבל ומה שניתן. לכן לפי ר' ישמעאל תידחה המשמעות הדווקנית האפשרית של "והגית בו יומם ולילה" מפני המשמעות הדווקנית של "ואספת" !

רשב"י דוחה את מדרש האגדה של ר"י מפני בעיה מציאותית-ערכית, שאם תהיה חקלאי לא יהיה לך זמן ללמוד, ולכן צריך ש"ואספת" יתפרש כפשוטו, אם בעצמך אם ע"י אחרים, ויתממש בפועל בהתאם לעשיית רצונו של מקום.

אבל החידוש הערכי הוא של אביי, שלענ"ד מגיב באירוניה למציאות שפגש. לדבריו, הרבה עשו כר' ישמעאל, דהיינו הבינו שרצונו של מקום הוא שיאספו בעצמם את יבולם ושישקיעו בקביעת עיתים לתורה בהתאם לאפשר, ועלתה בידם זה וזה. מאידך, הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. למה? כי מה הם עשו? הלכו ללמוד תורה והותירו את יבולם לאחרים, כי בגאוותם החליטו שהם כבר בדרגת "עשו רצונו של מקום", והחליטו להקב"ה שמגיע להם השכר שתיעשה מלאכתם ע"י אחרים, כפי שהוא בנחמת ישעיהו לאחרית הימים. אלא שבגלל מחשבתם זו "לא עלתה בידם" ! גם לא עשו רצונו של מקום, גם לא נעשתה מלאכתם. ואולי גם לא למדו תורה כי יצאו לשטח לפקח על עבודת אותם 'אחרים'…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: