למה נערפת העגלה? – מדרש פרשת שופטים

מדרשי ההלכה, מטבעם, 'מפיקים' הלכות מהפסוקים. אך לעיתים, בדרך הילוכם, הם מעלים אמירות עקרוניות או דברי אגדה המתווים כיוון תוכני וערכי לפרטי ההוראות ההלכתיות. נבחן זאת בפרשיה המסיימת את הפרשה, דין עגלה ערופה:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ                  (דברים כא, א)

זקני העיר הקרובה לחלל מביאים עגלה, עורפים את ראשה בנחל, רוחצים ידיהם במים ובדם, "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". באופן רגיל אנו רואים את עריפת העגלה ככפרה על אפשרות של 'גרימת מוות ברשלנות' ע"י הציבור, כפי שמשתמע מהמדרש:

"ידינו לא שפ' את הדם הזה". וכי עלת על לבינו שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא ש'לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה'. (מדרש תנאים לדברים כא, ז)

אך לא זה הציר המרכזי במדרש. כבר בתחילת הפרשיה מבאר המדרש:

"כי ימצא חלל", למה נאמר? לפי שהוא אומר (במד' לה לג) "ולארץ לא יכ' לד' אש' שפ' בה כי אם בד' שפ'" אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו, ת"ל "כי ימ' חל' באד'" – בא הכת' ללמד על עגלה ערופה שתהא מכפרת על שופכי דמים לכך נאמ' הפרשה.  (מדרש תנאים)

המדרש מקשר את פרשת עגלה ערופה עם פרשת מכה נפש בשגגה, שבסוף ספר במדבר. שם מזהירה התורה להקפיד על עונשו של הרוצח ומציינת:

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ          (במדבר לה, לג)

הכפרה באה לתקן פגם כלשהו שנוצר בעקבות מעשה האדם ולקדם או להשיב את מושא הכפרה למעמד המתאים לו. במקרה זה נפגמה הארץ מהדם שנספג בה, כפי שמצאנו בדבר ה' לקין לאחר רצח הבל: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ"         (בראשית ד, י-יא). ברוצח בשגגה הבעיה היא שהרוצח לא חייב מיתה ועל כן אין "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". בפרשתנו הבעיה היא שאין רוצח שניתן לכפר באמצעות דמו. כפרה זו נדרשת בגלל המעמד המיוחד של ארץ ישראל ושל עם ישראל ולאור הזיקה ביניהם:

"(באדמה) אשר ה' א-להיך נתן לך" – לא בחוצה לארץ: "לרשתה" – להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים…

"כפר לעמך ישראל" – אלו החיים: "אשר פדית" – אלו המתים: מגיד שהמתים צריכין כפרה. מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. נמצינו למידים שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים:

הצורך בכפרה מביא לכלל עריפת העגלה. מן המדרש משמע שעגלה ערופה ממש "מכפרת על שופכי דמים", וכפי שניתן להבין מהבקשה בסוף הפרשה: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם", אך, בספרי זוטא (= מדרש הלכה לבמדבר) מובא בהקשר רוצח בשגגה: "הרי עגלה כאדם: מה אדם תולה אף עגלה תולה" (שם לה,לג), דהיינו, גלות רוצח בשגגה מעכבת את הפורענות מלבא (= תולה) על כך שלארץ לא כופר על הדם אשר נשפך, ובמקביל, עגלה ערופה 'תולה' את הדין אך לא מכפרת ממש. כפרה שלימה תהיה אצל רוצח בשגגה רק בדמו הנקבר של הכהן הגדול עם מותו, ובעלגה ערופה באם ימצא הרוצח במהלך הזמן. וכך מבהיר גם המדרש כאן:

"ואתה תבער הדם הנקי" – שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה, הרי זה נהרג:   ר' ישמעאל אומר: מנין אתה אומר שאם נמצא ההורג ולא הרגוהו מעלה אני עליהם כאלו לא נערפה העגלה? ת"ל "ואתה תבער הדם הנקי".

נמצא שעריפת העגלה באה 'לתלות' את הדין על אי הכפרה שמוכרח מכך ש"לא נודע מי הכהו". לפי זה מתבהר שרחצת הזקנים בנקיון כפיהם ואמירתם "ידנו לא שפכו… ועינינו לא ראו" אינם חלק מתהליך הכפרה אלא וידוא שיש שם ספק אמיתי לגבי זהות הרוצח ולא גרימת מוות ברשלנות מטעם הרשויות. משום כך גם קובעת המשנה במסכת סוטה: "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה" (משנה סוטה ט,א), שכן במצב זה אין ספק מוחלט וההנהגה לא מנוקה מעוון, ובהקבלה להמשך המשנה שם: " משרבו המנאפים פסקו המים המרים" ולדברי המדרש (ספרי במדבר כא): "למה נאמר "ונקה האיש מעון"? כשהאיש מנוקה מעון האשה ההיא תשא את עונה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: