"היכן אריכות ימיו של זה?" – מדרש פרשת כי תצא

מצות שילוח הקן שבפרשתנו מסתיימת בהוראה ובהבטחה:

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז).

באופן פשוט מובטח שכר שיתממש בחיי האדם בעולם הזה, כדרך כל הבטחות התורה, כגון: "אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו" וכן "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי… ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". אפשר שיש בפסוק הנ"ל הבטחה אחת, שהטוב יהיה אריכות ימים, ואפשר שאלו שתיים, לא מספיק אריכות ימים צריך שגם יהיה בטוב. כך עולה גם מההשוואה בין שילוח הקן לכיבוד אב ואם:

"…כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות – כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנא' (שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", והקלה שילוח הקן, ומהו שכרה? אריכות ימים שנא' "שלח תשלח את האם" וגו'…" (דב"ר ו)

ובכיבוד הורים הארכת הימים היא במפורש "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

אמנם במדרש מצאנו כיוון נגדי ממש:

"ר' יעקב אומ': אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה עמה שאין תחיית המתים תלויה בה. בשילוח הקן הוא אומ' "למען ייטב לך וה' ימ' (=והארכת ימים)". בכבוד אב ואם הוא אומ': "למען יאר' ימיך ולמ' ייטב לך", הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים בחזירתו נפל ומת, היכן טובתו של זה? היכן אריכות ימיו של זה? אלא "למען ייטב לך" – לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" – לעולם שכולו ארוך"       (מדרש תנאים לדברים כב,ז)

ר' יעקב מעביר את כל השכר לעולם הבא והוא המייצג אצל חז"ל את השיטה ש"שכר מצוה בהאי עלמא, ליתא", דהיינו אין קבלת שכר על קיום מצוות בעולם הזה. הוא יכול היה לעדן את דרשתו, דוגמת 'למען ייטב לך – בעולם הזה, והארכת ימים – לעולם שכולו ארוך", (כמו למשל בדרשת ר"א בן עזריה בקריאת שמע: "ימי חייך" – העולם הזה, "כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח") ובכך להשאיר מעט מהפשט, שכר בעוה"ז, ורק להרחיב לעוה"ב. אך הוא בוחר לשנות כיוון בחדות מהפשט. מדוע?

הוא משרטט סיטואציה אפשרית שלכאורה מכריחה אותו למסקנה הדתית וממילא לאופן דרשת הפסוק. הוא מעלה את האפשרות שאדם יקיים באותו אירוע את מצוות כיבוד הורים ושילוח הקן, יפול וימות ואז כיצד יתממש השכר שהבטיחה התורה? וכיוון שדברי התורה אמת, ממילא חייבים להניח שהכוונה היא לשכר בעולם הבא. על דרשת ר' יעקב, המובאת פעמיים בתלמוד מסכת חולין (חולין קמב,א ; קידושין לט,ב), שואלת הגמרא: "ודלמא לאו הכי הוה?", דהיינו, ר' יעקב הציג תסריט ולאורו הכריח פרשנות שאינה הפשט. אולי להפך, פשט הבטחת התורה מעיד שאין מצב שתסריט כזה יתממש במציאות ויש קבלת שכר מצוה בעולם הזה? עונה הגמ' באותן מקומות: "ר' יעקב מעשה חזא!". כלומר, זה לא תסריט דמיוני שהוא פיתח ובעקבותיו דרש אלא זו מציאות שהוא חזה בעיניו והיא שהציפה את החוויה האמונית הקשה "היכן טובתו של זה? היכן אריכות ימיו של זה?". המעשה שראה הביאו לכלל עימות חזיתי בין עובדה במציאות לבין הבטחת התורה.

ניתן להתמודד עם הסתירה בשני כיוונים עיקריים:           1. אין באמת סתירה כיוון שאחד משני צדדי המשוואה מתבאר אחרת. כלומר, או (=) שיש להבין אחרת את המציאות או (=) שיש להבין אחרת את הבטחת התורה.            2. אכן יש סתירה חזיתית ויש לפנינו שתי אפשרויות: . אין פתרון ואי אפשר להכיל, מחשבתית וקיומית, את הסתירה. . יש פתרון בלתי ידוע והמאמין מכיל את הסתירה ברמה כזו או אחרת.

בנידוננו אפשרויות 1א ו2ב אינן נידונות. אפשרות 1א עולה בגמרא: "ודלמא מהרהר בעבירה הוה?", כלומר: אולי אותו בן, בהיותו על הסולם, הרהר במעשה עבירה ולכן נענש?. אבל כיוון זה נדחה.  אפשרות 2ב היא מענה ה' לאיוב במשוואה מקבילה, צדיק ורע לו.            באפשרויות 1ב ו-2א נחלקו ר' יעקב הנ"ל וסבו, אבי אמו, אלישע בן אבויה, 'אחר'.

הירושלמי (חגיגה פ"ב, ה"א) פורש מספר סיבות ביציאת 'אחר' לתרבות רעה. אחת מהן דומה לתיאור שהציג ר' יעקב, "פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד…". ע"פ הבבלי (חולין קמב,א) ניתן להציע שמדובר באותו אירוע ממש, דהיינו, סבא אלישע ונכדו יעקב ישבו יחדיו ולמדו בבקעת גינוסר וראו יחד את מות הבן ששלח את האם כדי לקיים כיבוד אב. המשותף בתגובת הסב והנכד, שהם לא מכחישים את המציאות וחווים באופן עמוק את הסתירה בינה למובטח בתורה. ההבדל הוא שאלישע בן אבויה, לא מוותר על העובדות וגם לא מוכן לוותר גם על הבנת הכתוב כפשטו, הוא נותר בסתירה שאינה ניתנת להכלה וכתוצאה מכך 'מקצץ בנטיעות' (= 2א).  הוא לא היה מוכן לקבל את מה שהציע נכדו – "אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה 'אחר' להאי קרא כרבי יעקב, בר ברתיה, לא חטא". ר' יעקב, הנכד, גם רצה להבין את ההבטחה כפשוטה, אך לא ניתן היה להכחיש את המציאות. יותר מזה הוא לא רצה 'לקצץ בנטיעות', ועל כן נדחק לדחוק, כאפשרות , את כל שכר המצוות לעולם שכולו ארוך וטוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: