החיסרון שבניסים – מדרש פרשת כי תבא

'ספר המצוות' העומד במרכז הספר מסתיים בתחילת הפרשה ואנו עוברים לשלב הסיכום, הכולל גם את 'ברית ערבות מואב' הנכרתת עם בני ישראל. בסוף הפרשה חוזר משה ומפרט בפני בני ישראל דברים שאמר כבר בפרשת עקב, את הניסים שנעשו להם במהלך שנות נדודיהם במדבר. במהלך הפירוט נכללת גם אמירה ייחודית:

"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"   (דברים כט, ג)

בפשט הדברים, לא ברורה משמעות הפסוק ולא מטרתו. ברור שלבני ישראל היה לב, עינים ואזנים במובן הפיזי של המילים, אז מה לא נתן להם הקב"ה? ולמה דווקא "עד היום הזה"? מה יהיה מ'היום' והלאה?.       לפיכך צריך לבאר את המילים כמטאפורה לדרגה גבוהה יותר של ידיעה, ראיה ושמיעה, אולי של יכולות נפשיות או רוחניות, שלא הייתה לישראל בשנותיהם במדבר. אבל כיצד זה משתלב ברצף הניסים אותו מתאר משה בפרשיה? זה סוג של נס או ביקורת? אם ביקורת, אז על מי ולמה?

המדרש מעלה שתי התייחסויות כלפי הפסוק הנזכר, המוצב בעיצומה של הפרשה. אחת מקשרת אותו לנאמר לפניו, השניה מצרפתו לאמור אחריו.

א.

הפרק פותח ביציאת מצרים עד בואם למדבר סיני:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם:  וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם…"       (כט, א-ג)

מאורעות אלו הכינו את ישראל לקראת דרגתם בעת קבלת התורה, ולכך מתייחסת אחת הדעות במדרש:

"א"ר יצחק בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" אמר הקב"ה: "מי יתן והיה לבבם זה להם…", שמעו ישראל ושתקו. א"ר יהודה בן לוי… כיון שאמר הקב"ה "מי יתן והיה לבבם זה להם" היה להן לומר 'רבש"ע אתה תן', לפיכך אמר משה "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", (דב"ר ז)

בתחילת הספר מזכיר משה את מעמד הר סיני ואת בקשת ישראל ממשה "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה, כד). הקב"ה מאשר את דבריהם ו'מביע משאלה': "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (שם, כו). ברור שהקב"ה הוא זה שיכול לתת ולממש את המשאלה, אלא שהדבר תלוי בכך שישראל 'יגישו בקשה למימוש'. הם צריכים לרצות כדי לקבל. הקב"ה רמז להם על הכיוון, אבל הם שתקו. ר' יצחק מקשר בין "מי יתן והיה לבבם" של אותו אירוע ל"ולא נתן ה' לכם לב…" שבפרשתנו ומצביע על הבחירה הראשונה שניתנה לישראל להגיע לרף רוחני גבוה עוד יותר, אבל הם ויתרו עליו. אולי הוא אחד הגורמים לפתיחת הפסוק הבא: ""וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…".

ב.

דעה אחרת מקשרת את "ולא נתן ה' לכם…" למובא אחריו, וגם זאת מתוך ביקורת על ישראל:

"א"ר שמואל בר יצחק: כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, כנס אותן והתחיל מוכיחן, א"ל: אחד פדה ס' רבוא בעגל, וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד? הרי "ולא נתן ה' לכם לב לדעת". אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר?, שנא' "ואולך אתכם מ' שנה במדבר" וגו'.

פה לא מדובר בדרגה רוחנית ייחודית גבוהה. פה משה מוכיח את ישראל על חוסר רגישות מצידם ובעיה בהכרת הטוב, בעיה שנבעה אולי מריבוי הניסים במדבר, מהמציאות בה הם בעיקר קיבלו וכתוצאה מכך היו עסוקים בעיקר בעצמם ולא טרחו להביט סביב.

במידה מסוימת, התנאים הייחודים שסופקו לישראל מיציאת מצרים ועד ערבות מואב היתה להם גם השלכה בעייתית, חיסרון מובנה בעמדת 'מקבל' תמידי. אם חוסר השאיפה למקסימום ואם חוסר רגישות בסיסי. כל אלה "עד היום הזה". הכניסה לארץ מביאה את בני ישראל למציאות חדשה ולמצב חדש. לעמדה של מי שעושה, יוזם, אחראי, דואג, מחוייב ועוד. כל אלו לא יגרמו לכך שהקב"ה יתן להם לב לדעת, עינים לראות ואזנים לשמוע, אלא לכך שהם יצטרכו לעמול קשה בעצמם בכדי להפוך ליתרון וזכות את החיסרון שליווה את מעמדם הקודם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: