"כי שנואה לאה" – מדרש פרשת ויצא

אירוע החלפת רחל בלאה בליל החתונה מציב שאלות לגבי כל הנוגעים בדבר. ברוכה הגננת ששמרה על בריאות נפשנו ואמונתנו ובחרה באפיק המדרשי המתאר את אחוות האחיות. לאה אנוסה בצו אביה הייתה ורחל באצילותה מסרה לה את הסימנים המוסכמים עם יעקב, בכדי שלא תתבייש. כיוון זה אינו נקי מקשיים, אבל נחה דעתנו בזה.

במקביל, ישנו אפיק מדרשי נוסף, אחר ואפילו בכיר במעמדו:

"וירא י"י כי שנואה לאה" – שעשת כמעשה השונאים, שהיתה אמורה לשונא, שכך היו התנאים [שיהא גדול לגדולה וקטן לקטנה, והיתה בוכה ואומרת: 'יהי רצון שלא תיפול בחלק עשו הרשע'… והכל היו סונטים בה, מפרשי ימים היו סונטים בה, מהלכי דרכים היו סונטים בה, אף הנשים מאחורי קוריים היו סונטות בה, והיו אומרים: 'לאה זו אין סתרה כגלויה, נראת צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת היתה מרמה באחותה?'. ר' יהודה בר' סימון ר' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק: כיון שראה אבינו יעקב שרימת לאה באחותה נתן דעתו לגרשה…"      (ב"ר עא)

כולם, כולל יעקב, היו מוכנים לספוג רמאות של לאה כלפי יעקב. אולי בגלל שזה היה מנהג מקומה או בית אביה. עבורנו גם זה קשה ותמוה, וגם רצונה שלא להינשא לעשו אינו בהכרח מצדיק את המעשה, וכפי שתמה הרמב"ן על אתר:

"כי שנואה לאה" – הנה לאה רמתה באחותה, גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב"

אבל הרמאות כלפי אחותה הייתה משהו דרמטי. אירוע ששבר את כל הקוד האתי המקומי, עד שמפרשי ימים והולכי דרכים ריכלו על כך בכל מקום. כדי להבין את הדרמטיות, יש לראות את הדברים בכללם.

על מעשיו של לבן, איש לא תמה. ראשית, הוא מוכשר מאין כמוהו ב'להסתדר בחיים'. אין בכך דבר רע, אלא שהוא לא בחל בשום אמצעי לשם כך ולכן נעשה ארכי-רמאי. הוא מתמחה בכך עד שזוכה לכינויו: 'לבן הארמי':

"כינס כל אנשי המקום, אמר להם יודעין אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא זה הצדיק נתברכו המים, אמרו לו: מה שטוב לך. עשה. אמר להם: אם רוצים אתם, אני מרמה בו ונותן לו את לאה, והוא אוהב לזו רחל מאד, והוא עובד עבורכם שבע שנים נוספות. אמרו לו עשה מה שטוב לך. אמר להם: תנו לי משכונות שאין אחד מכם מגלה לו. נתנו לו משכונות, ואזל אייתי עליהון חמר משח וקופד, הוי לכך נקרא לבן הארמי לפי שרימה אפילו אנשי מקומו". (תרגום מב"ר ע)

 

איש לא היה 'יכול עליו'… חוץ מאחת !. ללבן שתי בנות רווקות בביתו. הן לערך בנות גילו של יעקב בן דודן, שהיה אז בן 84, אם לא מבוגרות ממנו. עם כל כשרונו, ואולי בגללו, איש לא היה מוכן להיות מחותן שלו, כך השתהו הדברים עד שנופל לידו בחור זר, "תם יושב אהלים". לבן לא היסס הרבה ועשה כל שנדרש בשביל להוציא לפועל את תכניתו. בתו רחל ירשה, כנראה, את הנתונים הבסיסיים של אביה ואפילו עלתה עליו, כפי שהוכיחה בגניבת התרפים, מאוחר יותר. אבל היא, בניגוד לאביה, היתה מוכשרת גם בלתעל את יכולותיה בצורה נכונה וערכית, ודמתה יותר לדודה שלה, רבקה, מאשר לאביה. זה שלאה הצליחה לרמות אפילו את רחל, אכן היה בכך אירוע דרמטי.

מה שהוסיף והעצים את האירוע היתה העובדה שלאה היא שעשתה זאת. היא, בניגוד לאחותה, ראתה את כל השפל שבמעשי אביה ובחרה בדרך הנגדית. ללכת בדרך הישר והאמת ולצאת בחדות כלפי דרכי בית אבא. משום כך נחשבה לצדקת במעמד מיוחד, ומשום כך הצדיקה הרמאות באחותה את כל גל הרכילות ששטף את מסופוטמיה.

אלא שבכך נתעצמה השאלה, מבחינתנו, כיצד שיתפה לאה פעולה עם אביה? כיצד זכתה לפרס על כך, שפתח ה' את רחמה? מדוע סבלה ועלבונה של רחל לא נראה לפחות באותה מידה???

"ד"א: "וירא ה' כי שנואה לאה" – לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו. שעבד יעקב שבע שנים ברחל… "ויהי בערב ויקח את לאה בתו" וגו'. כל הלילה היתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה, אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי? אמרה לו: ואתה למה רמית אביך? כשאמר לך "האתה זה בני עשו", ואמרת לו "אנכי עשו בכורך", ואתה אומר למה רימיתני??? ואביך לא אמר "בא אחיך במרמה"? ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה"     (תנחומא ויצא יא)

האם ניסתה לאה להצדיק את רמאותה בכך ש'התכתבה' עם רמאות יעקב?

דומה שהמיקוד הוא ב"שהוכיחה אותו". לאה לקחה על עצמה את התפקיד ואת הסיכון שבלהוכיח את יעקב. היא ראתה בבית אביה כיצד מסתדרים בחיים ולאן ניתן להגיע, מוסרית וערכית, עם רמאות מובנת. היא שיתפה פעולה לחלוטין עם אביה, ובכך דמתה לו כלפי חוץ כפי שכולם ראו, אך מגמתה הייתה שונה והיא לקחה סיכון של 'או הכל או כלום'. ברמאותה הכריחה את יעקב להתעמת עם רמאותו ולהבין לאן היא יכולה להוביל. אם הוא יפנים מסר, יפיק לקח וישנה דרך, אזי היא תישאר אשתו. אם הוא יתעקש להצדיק עצמו וישנא אותה, הוא יגרשה והיא לא תצטער על כך ואולי אפילו תעדיף זאת.

ויעקב?… אכן התעקש, שנא ורצה לגרש. הוא אהב את רחל. היא דמתה לאמו וגיבתה את מעשיו. לאה עימתה אותו לא רק עם עצמו אלא גם עם אמו.

"אמר הקב"ה: אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה, לפיכך "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה",         (תנחומא שם)

"כיון שפקדה הקב"ה בבנים, אמר: לאימן שלאילו אני מגרש?"                (ב"ר עא)

4 בנים צריכה היתה לאה ללדת עד שהושלם התהליך שגרמה לבעלה. את השמות לבנים היא נתנה לא מעמדה של אשה הנואשת ליחס אוהד מצד בעלה אלא מזו המלווה את התהליך שהוא עובר וממתינה לשינוי. במשך כשנתיים לא נראה היה שינוי מהותי ושני הבנים שיקפו את הציפיה "כי עתה יאהבני אישי", "כי שנואה אנכי". התרככות החלה להראות בהריון עם לוי – "הפעם ילוה אישי אלי". עם לדת יהודה היא כבר יכלה לומר "הפעם אודה את ה'".

"ובסוף הוא מודה על הדבר, הה"ד: "וישתחו ישראל על ראש המטה" (בראשית מז לא), מי היה ראש מיטתו שלאבינו יעקב? לאה".    (ב"ר שם)

השתחוויה זו באה לאחר שיעקב משביע את יוסף שיקברהו עם אבותיו בארץ ישראל ולא במצרים. בסוף ימיו מבין יעקב שאם הוא זוכה להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה, זה הרבה בזכותה של לאה אשתו. אפשר שלולי זאת הוא היה מגיע לקבר נשכח אי שם במצרים, ולפיכך הוא מודה, תרתי משמע, לראש מיטתו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: