פיתוי לשם שמים – מדרש פרשת וישב

א.

את היחס הטבעי למפגש אשת פוטיפר עם יוסף שואב המדרש מספר משלי:

"וארא… נער חסר לב (משלי ז') – זה יוסף, 'חסר לב' שהיה אומר על אחיו לשון רע. יש חסר לב מזה? אתמהא. "והנה אשה לקראתו" – זו אשתו של פוטיפר, "שית זונה" – ליוסף,, "ונצורת לב" – לבעלה, "הומיה היא וסוררת" – בייכה היא וטעייה, "בביתה לא ישכנו רגליה" אלא "פעם בחוץ פעם ברחובות" וגו' – שואלת חמיתון לי יוסף, "והחזיקה בו ונשקה לו" – "ותתפשהו בבגדו", "העזה פניה" – "ותאמר שכבה עמי".           (ב"ר פז)

עוד נראה מורכבות במדרש זה, אך באופן כללי, אשת פוטיפר מוערכת כאשה מופקרת המנסה לפתות את הבחור יפה התואר והמבריק שבביתה. האתגר העומד בפני יוסף הוא להתגבר על הפיתוי המיני שמציעה / דורשת בעלת הבית ולהימנע מהחטא. הערך אותו מבקשת הפרשה ללמד הוא חובת ההתגברות על הפיתוי, והמסר הוא כלפי דמותו של יוסף ומדוע ראוי הוא למעמדו בין שאר אחיו. הערך והמסר מתעצמים על רקע אי עמידת יהודה מול תמר בפרק הקודם. עם זאת, יש לציין שע"פ הנ"ל, סיפור אשת פוטיפר עומד בפני עצמו ואין לו תרומה ערכית בהקשר הכולל של מכירת יוסף ושל רצף האירועים והוא עומד כאירוע בעל תוכן לעצמו ושהתרחש בשלב זה ברצף ההיסטורי.

ב.

לצד זה, מסורת מדרשית אחרת 'מספרת' סיפור אחר של אירוע אשת פוטיפר ומעצב באור שונה את הנפשות הפועלות בסיפור, את הערך והתוכן של הסיפור וגם את משמעותו על פני הרצף הסיפורי של מכירת יוסף, בעיצומו אנחנו מצויים.

בדיון אגבי אחר, המדרש דן בשאלה 'מדוע מפסיקה פרשת יהודה ותמר (פרק לח) את רצף האירועים עם יוסף (בין פרק לז ופרק לט)?'.אחת התשובות היא:

"ר' שמואל בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר: מה זו לשום שמים אף זו לשום שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי: רואה היית באיסטרולוגיאה שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת או ממנה או מבתה"        (ב"ר פה)

דהיינו, שני סיפורי הפיתוי ע"י נשים הסמוכים זה לזה מלמדים זה על זה. היחס לפיתוי שיזמה תמר הוא חיובי:

"ותשב בפתח עינים" – אמר ר': חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שמו 'פתח עינים', ומה 'פתח עינים'? אלא מלמד שתלת עיניה לפתח שכל העינים תלויות לו ואמרה: יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקם" (שם),

רצונה להידבק במשפחה היה כן, אמיתי ולשם שמים. מהסמיכות למדנו שגם אצל אשת פוטיפר, רצונה היה לידבק בערכים שביטא יוסף ובבסיסו היה זה רצון כן, אמיתי ולשם שמים. האמת, שגם המדרש בפתח המאמר הוא מורכב יותר מאשר תיאור מפגש של אשה מופקרת עם בחור יפה תואר. מדובר באשה "נצורת לב" ביחס לבעלה, דהיינו אין לה קישור רגשי לבעלה ובוכה היא על מצבה ועל שלא מצאה את 'בחיר ליבה'. היא כנראה מחפשת באובססיביות אחרי יוסף כיוון שהיא מוצאת בו משהו שחיפשה. במדרש השני זה מוגדר כ"רואה היית באיסטרולוגיאה שלה…". במילים עכשוויות היינו אומרים שנוצר ביניהם קליק או שמצאו קישור נפשי או אהבה ממבט X. במילים 'למדניות' נאמר "ראויה הייתה לו מששת ימי בראשית". כך או כך,  לא מדובר פה במופקרות אלא בחתירה לקשר עמוק יותר.

כדי להבין אותה, צריך להבין גם מיהו בעלה:

"פוטיפר" הוא פוטיפרע, 'פוטיפר' שהיה מפטם פרים לעבודה זרה, 'פוטיפרע' שהיה פוער עצמו נאה לעבודה זרה",

זה היה בית מלא יראה דתית וחיפוש רוחני. אמנם אלילי ומגונה, אך מתוך עוצמה דתית וחיפוש רוחני מתמיד. לא לחינם פוטיפרע הוא כהן און ולא לחינם פיטום הפרים לע"ז מזכיר לנו את יתרון, כהן מדין, שגם פיטם עגלים לע"ז (בבלי סוטה מג, א):ונתגייר (!/?) ונישאה בתו למשה רבינו. אכן אשת פוטיפר לא נישאה ליוסף אך אסנת, בתם, נישאה לו וכך נפגשים פוטיפר ויתרו עם בן אהרן:

"וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה" (שמות ו, כה)

השבטים מבזים את פנחס בן אלעזר "שפיטם אבי עמו עגלים לע"ז" והם מתכוונים לשני הוריה של אשתו, שא' מהם צאצא של יתרו וא' מהם צאצא של פוטיפר[1].

מסתבר שיוסף לא נדרש לעמוד רק מול פיתוי מיני סתמי אלא הייתה מאחוריו גם אידאולוגיה שנתנה הסבר טוב מדוע נכון ומוצדק לנהוג כך.

 

ג,

באיזה שלב כוונתה הרצויה של אשת פוטיפר הפכה למעשה שאינו רצוי, לא ברור מהמדרש, אך יוסף הועמד בנסיון קשה. ונדחק אליו בתורת עונש, כפי שמצאנו אצל יהודה:

"אמר הקב"ה ליהודה אתה רימיתה באביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים… "הכר נא למי החתמת" וגו' – אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך "הכר נא" (בראשית לז לב) חייך שתמר אומרת לך "הכר נא".                     (ב"ר פה)

בדומה לכך נענש גם יוסף:

"…"ואהי להם כמרימי עול" – שרוממתי צריו עליו. אי זו זו? זו אשת פוטיפר, כל כך למה? "על לחיהם" – בשביל דבר שהוציא מלחייו "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (שם פו)

דיבה רעה יצאה כנגד מי שהוציא דיבה רעה על אחיו.

 

ד.

התייחסנו לאשת פוטיפר ומניעיה וליוסף ולסיבת הסתבכותו. אך מה המסר הערכי של הפרשה והאם הוא מתקשר לרצף מכירת יוסף בו הוא נכלל?

אפשר לתת לכך שתי תשובות. הראשונה היא ביחס בין יוסף לעצמו ובמהות הוצאת הדיבה.

יוסף ראה עצמו, בעיקר בעקבות החלומות, בן מרכזי ממשיך. משום כך ראה זכות לעצמו להעיר לאחיו, להוכיח ולחנך אותם וע"פ הצורך, לערב את אביו שיסייע לו. בכך דחק יוסף את השעה שטרם הגיעה והתנהל כאילו הוא 'יורש בפועל' ולא רק בפוטנציאל, כ'אבי המשפחה' מכהן ולא רק עתידי. הנסיון להכתיב למציאות את קצב הדברים ודרך התנהלותם ולא להתנהל כ"מי השילוח ההולכים לאט" הוא שגלגל עליו מאוחר יותר את צרת אשת פוטיפר.            היא מצדה ראתה נכוחה שיוסף אמור להעמיד בן מביתה, אלא שניסתה לדחוק את השעה ולהכתיב למציאות וליוסף להתנהל בקצב שלה וכפי רצונה. היא חשבה שאם מצד האמת זה מה שצריך לקרות, אז מוצדק לממש זאת גם היא נשואה ויוסף יצטרך להפר את אמון אדונו.

יוסף הועמד, מחד, בפני הפיתוי לממש את מה שנראה כנכון ומתאים, ומאידך, בפני האתגר לתקן את הפגם לפיו התנהל בעודו בבית אביו. יוסף עומד באתגר, מציב את המונעים המוסריים והערכיים למימוש העכשווי ובכך מתקן את הפגם לפיו התנהל בתחילת הפרשה. 'מתקן', אבל אולי לא בשלמות….

"בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג) – "בכל עצב יהיה מותר" צער שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו ויתרון ממנה, למה? שנטל את בתה, "ודבר שפתים אך למחסור" על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני", "והזכרתני" (מ,יד), ניתוסף לו ב' שנים, "ויהי מקץ שנתים ימים" וגו'. (ב"ר פט)

יוסף קיבל שכר בתיקון התנהלותו, אך בדבריו לשר המשקים נכשל שוב. המדרש מבקר את יוסף על ההשתדלות שביקש משר המשקים ותולה עיכוב של שנתיים ביציאת יוסף מבית האסורים כעונש על כך.          ההקשר הזה אולי מסביר את דברי המדרש, כיוון שבאופן פשוט לא ברורה ביקורת המדרש על יוסף – וכי מה פסול יש בבקשתו משר המשקים? האם ביטחון בה' משמעותו להימנע מכל השתדלות ומכל קידום המציאות בדרך הטבע? אדרבה, לצד הזכרת שם שמים כל פעם, יוסף גם פועל בעצמו, מה למדרש להלין? אלא שהדברים נכונים בדרך כלל וכך אכן ראוי להתנהל, אך לא במקרה ובהקשר הספציפי הזה. יוסף היה בעיצומו של תהליך תיקון של 'דחיקת השעה' כפי שהסברנו לעיל ולכן הציפיה הייתה שבשלב זה ילך לקיצוניות השניה, כדרך הרמב"ם, וכך יחזור לאיזון נכון. יוסף בבקשתו משר המשקים ביקש שוב 'לדחוק את השעה' ובכך צימצם את שלמות התיקון.

נמצא שסיפור אשת פוטיפר והשלכותיו ממוקד ברעיון 'דחיקת השעה' והוא מתקשר לרצף סיפור מכירת יוסף בחזרה אל התנהלותו בגיל 17.

 

ה.

הדרך השניה להבנת המסר של הפרשה וקישורה לכלל הרצף הוא ביחס בין יוסף לאביו: על הקשר בין השניים מאיר המדרש:

"כל הדברים שאירעו ליעקב, אירעו ליוסף… לכך כתיב "אלה תולדות יעקב יוסף" (תנחומא וישב ה).

אחד האירועים שקרו ליעקב הוא אונס דינה בשכם. חז"ל ראו בכך עונש על שמנע את האפשרות שתינשא לעשו:

"אמר לו הקב"ה: מנעת חסדה מאחוך… לא ביקשתה להינשא למהול, הרי היא נשאת לערל, לא בקשתה להינשא דרך התר, הרי היא נשאת דרך איסור הה"ד "ותצא דינה]". (ב"ר פ)

המדרש מבקר את יעקב אבינו על שלפני הפגישה עם עשו הטמין את דינה בתיבה כדי שלא יראה אותה עשו ויבקש לשאת אותה לאשה. ע"פ המדרש אונס דינה בשכם בא כהשלכה של אותה מניעה. לרשימת ההתאמות של המדרש בין יוסף ליעקב, ניתן להוסיף גם האונס, אף שאצל אשת פוטיפר זה היה רק ניסיון שלא הצליח. אפשר שבאירוע זה, יוסף משלים את יעקב, כאשר ע"פ חז"ל, אסנת, אשתו של יוסף, היא בתה של דינה:

"בת פוטיפרע", והלא בת דינה היתה, ושמענו כשבא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב, כל מה שאירע להם עם חמור בן שכם, וכשילדה דינה את אסנת, נתן הטס על צוארה, והשליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, וראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגדלה נקראת בתו", (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת מקץ פרק מא)

לשיטה זו, אסנת, אשת יוסף, נולדה לדינה והיתה מאומצת בבית פוטיפר. משמע, שבני יעקב היו אלו האחראים על הקמת בית ישראל פנימה ואילו דינה מיועדת הייתה להיות חוליית הקשר בין ישראל לאומות דרך פוטנציאל נישואיה לעשו. המדרש מבקר את יעקב על כך שהיה עסוק בלשמור על ביתו פנימה ולא היה רגיש לצורך במילוי חוליית הקשר כלפי חוץ. תיקון לדבר זה עשה יוסף בנו עם בתה של דינה. אסנת בת שכם התגלגלה למצרים והכתוב מתייחס אליה כמצרית לחלוטין[2]. מצד זה, נישואיה עם יוסף מתקנים את הפגם שהיה במעשה יעקב, האבא והסבא.

לצד כל זה, בעקבות המדרש וכפרפרזה לו, ניתן לומר על יוסף שבזכות עמידתו בניסיון, נשא כמשנה למלך מי שלא נשא כעבד, ונשא בהיתר מי שלא נשא באיסור. וגם ה'לשם שמים' של חמותו, התגשם.

[1] אל האמוראים הגיעו כנראה שתי מסורות: א. שפנחס הוא צאצא של יוסף. ב. פוטיאל – שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז. האפשרות שיוסף הוא שפיטם לע"ז אינה מתיישבת בביהמ"ד ולכן משייכים את הפיטום ליתרו:

"תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר: והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו'.למימרא, דפינחס מיוסף אתי, והא כתיב: ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים!             לא, מיוסף שפיטפט ביצרו.      והלא שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל! אלא, אי אבוה דאימיה מיוסף – אימיה דאימיה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף – אבוה דאימיה מיתרו.           |דיקא נמי, דכתיב: מבנות פוטיאל, תרי משמע, שמע מינה."   (סוטה מג א)

אך אפשר שאין צורך לדרוש ביוסף שפיטפט ביצרו אלא ששתי המסורות מתיישבות, כש'פיטום עגלים לע"ז" אינו מיוחס ליוסף אלא לאבי אשתו, פוטיפר וזו הייתה כוונתו המקורית של המדרש.

[2] מכאן ניתן לגלוש חזרה לפרשת שכם ודינה ולבאר בצורה אחרת את מעשה שכם, שמקביל בעניין זה לעשו. שכם, כנראה כמו אשת פוטיפר, לא ביקש אצל דינה רק פורקן מיני אלא "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג). הוא זיהה בדינה קישור נפשי המתאים לו. הוא אמנם עשה זאת בדרך ש'זיכתה' אותו בנקמת שמעון ולוי, אך יעקב ראה בעיקר את הפוטנציאל שאותו פיספס במפגש עם עשו ולכן היה מוכן לעיסקה ולכן נזף בבניו. אפשר שאם שכם היה מתאפק יותר ומניע תהליכים כראוי, הכל היה נראה אחרת. הוא נענש, אך ע"פ המדרש, מעשהו הביא לזרע קיימא ממנו ילדה דינה את אסנת, אשת יוסף ואם שבטי אפרים ומנשה.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: