'גור אריה' – פרשת שמות

א.

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב)

"אמר ר' יוסי ב"ח: אף על עמו גזר. ולמה עשה כן? שהיו אצטגניניו אומרים: גואל ישראל נתעברה בו אמו ואין אנו יודעים אם מישראל הוא או מצרי הוא… ראו שמושיעם של ישראל במים נדון, עמדו וגזרו… כיון שהושלך משה ליאור אמרו: כבר הושלך מושיען במים. מיד בטלו גזירתם". (שמו"ר א)

מדרש זה מעבד רש"י ומביאו על אתר. שואל המהר"ל:

"וקשיא: אחר שראו שהיום נולד בן שיושיע להם, כל שכן שיוכלו לראות אם מישראל אם מהמצריים?"

לאור זה מדגיש המהר"ל את ייחוד 'מוצאו' של משה:

"ויראה לי… לפיכך לא היו האיצטגנינים רואים על תולדות אם מישראל – שהרי נקרא בן לבת פרעה, וגם לא אם ממצריים הוא – מפני שילדה אותו יוכבד (להלן ו, כ), ולא היה מורה האצטגנינות לא שהוא מישראל ולא שהוא ממצרים, שהרי ממשה למדו: 'המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו'(מגילה יג,א)."

 

ב.

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (ב, ב)

לביאור ההיגד "כי טוב" בחר רש"י בדעת חכמים:

"תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה – נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: "ותרא אותו כי טוב הוא", וכתיב התם: "וירא אלהים את האור כי טוב". (בבלי סוטה יב,א)

המהר"ל מבין שהדעות בברייתא הן תוצאה של רצון לענות על קושי בכתוב:

"דאם לא כן קשה דמשמע דבשביל שהיה טוב, הצפינו, והרי כל אדם חס על בנו לחפש כל דבר שאפשר לו לעשות, ולמה לא תצפין אותו אחר שהיה אפשר לה להחיות את הילד?"

מהדגשת הסיבה הייחודית להצפנה, "כי טוב הוא", מסיק המהר"ל שלולא זאת לא הייתה הצדקה הלכתית/מוסרית להצפנת התינוק, למרות הרגש הטבעי, ומשרטט את התמונה, המוכרת לנו מימות אימי השואה באירופה:

"ועל כרחך צריך לומר שהיתה הגזירה עליהם כל מי שמטמין את הילד שלו הרוג יהרג, ואם לא שראתה הבית נתמלא אורה, שנעשה לו נס, לא היתה מצפינו, ד"מאי חזית דדמך דידך סומק טפי" וכו' (פסחים כה,ב), וכאשר ראתה האור בנס, שמע מינה שהקב"ה עם הנער להצילו, אז ידעה וסמכה דעתה כי לא יהיה נודע למצריים אחר שאפשר להצפינו, לפיכך הצפינה אותו ג' ירחים, כל זמן שאפשר להצפינו".

בתמונה כלל המהר"ל גם שלושה קריטריונים: א. הייחוד הברור שיש בתינוק. ב. הסיקה מהנס שלא תהיה בהצפנתו סכנה לו או לבית. ג. כשהייתה סכנה ממשית בהצפנה, לא היה עוד תוקף לסימן ונאלצה להוציאו מן הבית.

ג.

"…וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי…" (ב, יא-יב)

ביחס לדעה במדרש המובאת ברש"י, "וירא כי אין איש – עתיד לצאת ממנו שיתגייר", מעלה המהר"ל את שאלת ה'מזרחי': 'ממה נפשך' – אם המצרי באמת חייב מיתה על מעשהו, למה שהאפשרות שמזרעו יצא אדם ראוי תציל אותו? ואם תאמר שיש בכך הצדקה, אז לא תמצא דרך להרוג אף אדם ע"י בי"ד, כי מי ידע בוודאות מה יצא מהנדון בעתיד?. ומסביר המהר"ל את תשובת הרא"ם, המחלקת בין הנודע ברוח הקודש לידוע מעדים:

"ותירץ מפני שלא ידע זה משה בעדים שבא על אשתו, אלא שידע זה ברוח הקודש, וכיון שברוח הקודש ידע לא היה רשאי להמיתו אם היה יודע שיצא אחד טוב ממנו, דבשאר חייבי מיתות כיון שהוא חייב מיתה בעדים – אין אנו רואים את הנולדות, אבל זה שלא נתחייב בעדים, אם היה רואה שהיה יוצא ממנו בן אחד טוב – לא היה הורגו, כי הנבואה שהיתה על משה שחייב מיתה – אותה הנבואה גם כן הצילו אם היה זרע הגון טוב יוצא ממנו לעתיד".

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: