חק ומשפט – כרם מהר"ל / פרשת בשלח

"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה… שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"          (טו, כג; כה)

"במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין"                    (רש"י)

המהר"ל, בהתייחסותו, מברר כיצד הסיקו מלשון הכתוב שמדובר במצוות אלו דווקא:

"מדכתיב "חק", ולא נקרא סתם "חק" רק פרה אדומה, שאין טעם למצוה. ודינין למד מדכתב "משפט". ושבת גם כן נקרא "חוק", כי חוק הוא זה שיגיע מלאכת האדם עד ששה ימים וביום השביעי ינוח, ודבר שיש לו גבול, כמו ששת ימי המעשה וביום השביעי שבת, נקרא זה "חוק", כמו כל לשון "חוק"…",

אמנם רעיון זה יכול להאמר ביחס למצוות רבות אבל הוגדרה דווקא שבת בגלל שנתינתה המוקדמת נרמזה בכתוב, בעשרת הדיברות שבספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ה, יב). והיכן צווה? "קודם מתן תורה, במרה" (רש"י שם) והמהר"ל מאיר את הרמוז כאן במילה "חק".

אמנם, שואל הרמב"ן, למה לא הזכיר רש"י בפרשתנו גם את כיבוד אב ואם, שגם עליו נאמר שם: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ה, טז) וכתב שם רש"י: "אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר "שם שם לו חוק ומשפט"?

תשובה אחת עונה המהר"ל בפרשתנו ומבאר במילים "חק ומשפט" לא ניתן להטמיע את משמעות כיבוד הורים, כפי שניתן לעשות בשבת ולכן רש"י לא הזכיר מצוה זו:

"…כי לשון "חוק" נאמר על המצוה שאין טעם לה, אבל מצוה שטעם שלה נגלה לגמרי – אין שם "חוק" עליה, ולפיכך כבוד אב ואם שטעם המצוה מבואר – אין זה "חוק" כלל, אפילו אם לא נכתב בתורה האדם יודע מעצמו לכבד אביו ואמו. אבל שבת אם לא נתנה מפי השם יתברך לא היה יודע מעצמו, ולפיכך נקרא "חוק", דסוף סוף צריך להאמין אל הטעם גם כן, ולפיכך נקרא "חוק" על האדם. וכדי שלא יקשה למה קרא השבת בלשון "חוק", כלל עם זה פרה אדומה שהיא חוק גמור, וזה נכון בודאי".

במקביל, בביאורו למצוה בספר דברים, קושר המהר"ל בין המצוות המשתמעות מ"חק ומשפט" לסיום "… ושם נסהו" ומבאר את ההשלכה על כיבוד הורים:

"ופירוש "נסהו" – לעם, אם ילכו בתורתו, ובכל המצות שייך נסיון, חוץ מן כבוד אב ואם, לפי שהאדם עושה בטבע לכבד אב ואם, והם מן המצות הטבעיות שהאדם עושה ומקיים בטבע, ולפיכך לא פירש למעלה כבוד אב ואם, שאין זה נסיון. אבל שבת ופרה אדומה ודינין, שייך בו נסיון… ולכך נתן להם אלו ארבע מצות, שיהיה להם מכל מין מצוה, כדי לנסות אותם, שלב האדם מהרהר בהן אם יקיים אותם… ולפיכך אלו חלקים נתן להם אם ילכו בתורתו אם לאו. אבל מצוות טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין נסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך… לא פירש רק שבת דינין ופרה אדומה, אבל לא כבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון…".        (גור אריה לדברים ה, טז)

בהקשר זה מדגיש המהר"ל שהמצוות שהוזכרו הן במהותן 'אבות טיפוס' של מצוות וככאלה הן ניתנו במרה ולאו דווקא מהאופי הפרטי שלהן:

"…לכך נתן להם שבת ופרה אדומה וכבוד אב ואם, שכאשר רצה לתת להם מקצת מצות – נתן להם אלו מצות, שמצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו פרה אדומה (במדב"ר יט, ו), וכיוצא בו מצות שעטנז והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה, כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, [ד] ידענו שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות, שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע…"

עם זאת, יש להסביר מדוע מכל מין נבחרו דווקא אלו? המהר"ל מוצא בהם מאפיינים ללימוד תורה, שהיה חסר להם כשהלכו "שלשת ימים ולא מצאו מים":

"ושלשה דברים יש כאן; אם העמוק מצד עצמו כמו פרה אדומה, או מצד רבוי ההלכות שיש בשבת, או מצד הבדל חלוקים שיש בדיני התורה. ולהרגיל אותם בלמוד התורה, כי צריך הוא בתלמוד תורה להעמיק בה…".

כך שניתנו להם מצוות מגוונות, הן מבחינה אמונית, הן מבחינה לימודית והן מבחינה מעשית.

 

ב.

אך לאחר כל ההסבר המעמיק בדברי רש"י, מעיר המהר"ל על כך שרש"י סטה ממקורות פירושו, המכילתא והגמרא, והויסף כנראה מסברת ליבו, ועל כך הוא מבקר אותו 'חזיתית/ ובאופן נדיר:

"אך יש לתמוה מאד על פירוש רש"י כי נטה מדברי המכילתא (כאן) ומדרך הגמרא דסנהדרין (נו ע"ב), דבמכילתא קאמר "חק" זה שבת, ו"משפט" זה כבוד אב ואם, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר המודעי אומר "חק" זה עריות, כדכתיב (ויקרא יח, ל) "לבלתי עשות מחקות התועבות האלה", "משפט" זה אונסין גזילות וחבלות. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו ע"ב) קאמר עשר מצות נצטוו במרה, ז' מצוות שנצטוו עליהן בני נח, הוסיף עליהן דינין, שבת, כבוד אב ואם. [דינין] – דכתיב "חוק ומשפט", שבת – דכתיב (דברים ה, יב) "כאשר ציוך", והיכן ציוך – במרה. כבוד אב ואם במרה – דכתיב (שם שם טז) "כאשר ציוך", ואילו בכל אלה לא נזכר פרה אדומה.                  ואפשר כי דעת רש"י שבגמרא לא איירי רק במצות שנצטוו שנוהגים מאותו שעה ואילך קודם מתן תורה, דהא פרה אדומה לא נתנה עד שנה שניה. ומאחר כי לשון "חוק" משמע פרה אדומה פירש אותו רש"י לפי פשט הכתוב, שנתן להם פרה אדומה להתעסק בה.

אמנם עם כל זה דבריו תמוהים, שהיה לו לפרש הכתוב כמו שפרשו חכמים, ולא לעשות פירוש מסברת הלב, שכאשר אדם יתבונן במחלוקת החכמים במכילתא או במה שנזכר בגמרא יש טעם נפלא ועמוק מאד למה בחרו באלו, והכל בחכמה ובהשכל, ואין להאריך במקום הזה בפירוש המכילתא, ורש"י נטה מדברי חכמים ז"ל והוסיף עליהם – וגרע הרבה.

 

ג.

מכאן פונה המהר"ל לדיון צדדי מעט במשמעות ההיסטורית של נתינת מצות שבת במרה. לדבריו, ממרה, בה נצטוו על השבת, הם נסעו לאילים ושם שבתו בשבת. למחרת, ביום א', נסעו לרפידים ושם התלוננו על האוכל והחל המן לרדת. המן ירד כל השבוע ובשבת, בהיותם ברפידים וביום בו נכנסו למלחמה בעמלק, יצאו אנשים מהעם ללקוט בשדה בניגוד לצו משה מאת ה'. נמצא ששבת ראשונה לאחר שנצטוו במרה שמרו עליה כהלכתה ורק בשבת השניה, ברפידים, יצאו אנשים ופגעו בקדושתה. המהר"ל מעמת מסקנה היסטורית זו עם מאמר אחר של חז"ל:

"ומה שקשה דמשמע במרה אפקידו על שבת, ובפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב) אמרו אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, דכתיב (להלן טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה (שם יז, ח) "ויבא עמלק", וזה היה בשבת שניה, דהא ביום השבת נסעו מאילים כמו שמוכח לקמן (רש"י טז, א), והמן ירד ביום א' למחרת (רש"י שם), נמצא יום ז' של מן (להלן טז, כז) הוא שבת שנייה לא שבת ראשונה,               ויראה דלמאן דאמר דלא אפקידו במרה רק אשבת ולא אתחומין – ניחא, ד'שבת ראשונה' היה שבת המן דנצטוו אכל מצוות, ונוכל לומר דרב דקאמר 'אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה' אית ליה דלא אפקידו אתחומין, והכא אית ליה לרבא בפרק רבי עקיבא (שבת פז ע"ב), ולא קשיא מידי.              ואני אומר אפילו למאן דאמר דאף אתחומין אפקידו לא נצטוו אכל מצוות שבת בעשה ולא תעשה, אלא בעשה בלחוד הוא דנצטוו, אבל אזהרותיו לא נצטוו עד פרשת המן (להלן טז, כג – ל), ולפיכך נקרא 'שבת ראשונה'. תדע למה הוצרך למכתב בפרשת המן (שם שם כט) "אל יצא איש" שהרי במרה אפקידו אשבת, אלא דכאן הזהיר עליהן בלאו, שלא היה קודם בלאו, והוצרך למכתב הלאו, ולפיכך קרא אותו 'שבת ראשונה'.                   ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי, דשבת דמרה לא היה רק בעל פה, וזה לא נקרא 'ראשונה' מה שנצטוו בעל פה, שהרי לא כתיב שבת בפירוש בתורה, רק מרבינן ליה מ"כאשר ציוך" (דברים ה, יב), וזהו בעל פה, כמו "וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צויתך" (ר' דברים יב, כא) כמו שיתבאר לקמן, ולא נקרא 'שבת ראשונה'. דעל כרחך צריך אתה לומר שאין אלו מצוות נחשבות ממצוות התורה, רק כמו ז' מצות לבני נח שאין זה שם תורה עליו, דאין לתת תחלה תורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה הוא פירוש תורה שבכתב, ולפיכך אלו מצוות אין שם תורה עליהם. ולפיכך הוצרך לחזור ולצוות עליהם כמו כל המצוות של בני נח, ובמן נצטוו בתורה שבכתב על השבת (להלן טז, טו – כט), וזהו 'שבת ראשונה' – שבת שנצטוו בה בתורה שבכתב. והא דקאמר דינין במרה אפקידו, ולקמן משמע מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, מה בכך, הלא אף כיבוד אב ואם נצטוו במרה וחזר בסיני (להלן כ, יב), ויהיו הדינין גם כן כך. ומכל שכן לפי דברינו כי המצוות שנצטוו במרה אינם ממצות התורה נחשבות, רק כמו מילה לאברהם (בראשית יז, יא) וגיד הנשה ליעקב וז' מצות לבני נח, שהרי אין תורה שבעל פה קודם לתורה שבכתב:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: