"קום עשה לנו אלהים" – גור אריה – פרשת כי תשא

א.

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"

"אשר ילכו לפנינו – אלהות הרבה איוו להם… אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה"            (רש"י)

מבאר המהר"ל:

"אין פירושו "אשר העלנו" כמשמעו – 'אשר הוצאנו ממצרים', דמאי דהוה הוה וכבר יצאו ממצרים, ולמה היו רוצים לעשות אלקים במקומו של משה? אלא פירושו: 'שיהיה מורה לנו הדרך', ועכשיו אנו צריכין לאלהות. ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלהים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם":

 

ב.

מי היו השותפים במעשה העגל ומה היה חלקו של כל אחד?

בכך יש לכאורה סתירה בין שני כתובים. בתיאור התורה את מעשה אהרן כתוב:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב… וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל…"

משמע שאהרן בעצמו לקח את הזהב ועיצב אותו בצורת עגל. מאידך, כשאהרן מתאר בפני משה את השתלשלות האירועים כתוב:

"וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (לב, כד)

משמע שאהרן רק זרק את הזהב לאש והעגל יצא מעצמו.

רש"י מחזיק במשמעות העולה מהכתוב השני ומצמצם בחלקו של אהרן במעשה. בהתאם לכך הוא מפרש בשני המקומות:

"עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם…, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה "עלה שור, עלה שור" להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל… "אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו: "וירא אהרן" – שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהלים קו כ) "בתבנית שור אוכל עשב…"

ובמקביל, בדברי אהרן למשה:

"ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא":

בפועל, מתעלם רש"י ממשמעות הכתוב הראשון ולא מתייחס בפירוש לסתירה. הרא"ם, ר' אליהו מזרחי – מגדולי מפרשי רש"י, הולך בכיוון הפוך ומעצים את הבעייתיות שבמעשה ובדברים:

"ואשליכהו באש" – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא" – פירוש: מעצמו מבלתי שיצור אותו בחרט, דאם לא כן מאי "ויצא העגל הזה", הנה מאחר שהשליך הזהב באש והתיך אותו בחרט שצר בו צורת העגל, בהכרח הוא שיצא העגל הזה. אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שֶׁבִּמְקוֹם שאמר למשה: "ואומר להם למי זהב" לבד, הוא אמר (פסוק ב): "פָּרֲקוּ נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי", ובמקום שאמר למשה: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", מעצמו, הוא לקח את הזהב "וַיָּצַר אותו בַּחֶרֶט ויעשהו עגל מסכה" (פסוק ד), נראה שמפני יראתו ממשה, הוציא שקר מפיו".

בדברי המהר"ל אנו מוצאים סתירה כמו זו המצויה בכתוב עצמו. בהתייחסו לדברי אהרן בפני משה הוא מסכים עם דעת הרא"ם ביחס למעשה אהרן, מתוך ההכרח העולה מהכתוב בתיאור המעשה, אך מבקש להצילו מאשמת השקר שבדבריו:

"לא ידעתי שיצא העגל הזה" – אין פירושו שהיה יוצא העגל מעצמו, דהא כתיב "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסיכה", והרא"ם פירש "כי מפני היראה הוציא שקר מפיו". ודבר זה אינו, שמפני היראה מוציא האדם שקר מה שאין יודע בו האדם, אבל הדבר שכל ישראל ידעו שאהרן עשה אותו, איך שייך בזה שיוציא שקר מפיו במלתא דעבידי לגלוי. אבל כך פירושו: "ויצא העגל הזה" שהיה בו חיים, כי אהרן אף על גב שעשה העגל סבור שלא היה דבר בו, ולא ישתחוו למת (רש"י פסוק ה), ומכשפי ערב רב עשו בכשפים בשעה שהשליך את הזהב לכור שיהיה בו חיים אחר שיהיה נעשה צורתו, ולפיכך אמר "ואשליכהו ויצא העגל הזה" שיש בו חיים, ולא היה בו מתחלה חיים, רק אחר שעשה את צורתו…"

משמע שאהרן עשה מהזהב צורת עגל, השליכו לאש, ובאותו שלב הכניסו בו מכשפי הערב רב רוח החיים, כפי שמובא ברש"י לעיל על "וירא אהרן" . לעומת זאת, בביאורו לתיאור המעשה בפועל מסביר המהר"ל דווקא על פי פשט משמעות דברי אהרן למשה ובהתאם לשיטת רש"י:

"באו מכשפי ערב רב" – דחלילה שיהיה אהרן עושה עגל, שהרי כל כוונת אהרן לדחות אותם, ואם כן הא דכתיב "ויעשהו עגל מסיכה" לא שעשהו אהרן, אלא מכשפי ערב רב, אך מפני כי על ידי אהרן נעשה, תלה הכתוב באהרן, כאילו עשאו אהרן".

ומסתבר לומר שבציטוט האחרון מבאר המהר"ל את האירוע לשיטת רש"י וע"פ רוח כוונת רש"י, אם כי אין זו שיטתו שלו. את גישתו הוא מבאר בהתייחסות לדברי הרא"ם, כששניהם, עם היותם מבארי רש"י, אינם נמנעים מלשנות כיוון וללכת בדרך אחרת ובפועל לדחות את דבריו.

 

ג.

אמנם, לצד מחוייבות המהר"ל לפשט הכתוב, הוא נאמן גם לרוח כוונת רש"י שחס ושלום לא נתכוון אהרן לגרום להם לעבוד עבודה זרה. אם כך, אז לְמִה כן נתכוון כשעשה את העגל?

המהר"ל משרטט מהלך לפיו התוצר הסופי שנעשה היה מוסכם גם על אהרן וגם על מכשפי הערב רב, אולם, הגישה לעשייה הייתה מנקודת מוצא שונה והיא שעשתה את ההבדל בין לשם שמים, גם אם הוא חטא, לבין עבודה זרה. התוצר הסופי היה מורכב מזהב ובעל דמות של עגל. ע"פ המהר"ל, מכשפי הערב רב התמקדו בזהב ואליו צרפו את דמות העגל ואילו אהרן התמקד בדמות העגל וצרף אליו את הזהב.

מכשפי הערב רב רצו לעשות אלהי זהב, שהוא עבודה זרה. את אלהי הזהב שלהם הם בחרו לעצב בדמות עגל, כיוון שלשיטתם עיצוב זהב בדמות עגל הוא הביטוי המובחר ביותר. דהיינו, העגל נעשה בגלל התאמתו לזהב, שהוא מבטא אלוהות, ולא בגלל קשר כלשהו שבין עגל לביטוי של אלוהות. וכך מסביר זאת המהר"ל:

"ומה שעשו מכשפי ערב רב דווקא עגל, מפני כי לאלהי זהב ראוי יותר עגל, כמו שאמרו ז"ל (יומא מה, א) "זהב פרויים" (דה"ב ג, ו) – שדומה לדם הפר. וכן של ירבעם היו עגלים (מ"א יב, כח) מפני טעם זה, כי לזהב שייך עגלים, והיו רוצים לעשות אלהי זהב. ובעלי עבודה זרה חושבים כי יותר רצונם נעשה כאשר החומר אשר ממנו נעשית מתיחס אל הצורה, שכן ראוי שיהיה הצורה והחומר מתיחסים".

גם אהרן הסכים שראוי הוא שתהיה התאמה ויחס בין הצורה והחומר ולכן גם הוא שילב בין מתכת הזהב לדמות העגל, אלא שהוא עשה זאת מכיוון הפוך:

"ולפירוש אשר כתבנו בפרשת תצוה, ויתבאר בסמוך עוד הוא להפך, מפני שרצו לעשות עגל לטעם שנתבאר שם, בחרו בזהב, כדי שיהיה החומר והצורה מתיחסים, ודבר זה מבואר".

המהר"ל מפנה אותנו לדברים שכתב בפרשת תצווה. שם מצטווה משה, במסגרת קרבנותיו בשבעת ימי המילואים לקחת גם פר:

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם"    (שמות כט, א)

מבאר שם רש"י:

"פר – על מעשה העגל שהוא פר"

מסביר המהר"ל שם:

"לכפר על מעשה העגל שהוא פר" – אף על גב דפר בן ג' [שנים] ועגל בן שנה (ר"ה י, א), לא קשיא, דודאי עיקר החטא שלהם בפר, שכן אמרו במדרש (שמו"ר ג, ב): "ראה ראיתי את עני עמי" (ג, ז) – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה שהם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה שהם מתבוננים בטטרמולין שלי ושומטין אחד מהם, שנאמר (יחזקאל א, י): "ופני השור משמאל", ומכעיסין אותי בו". הרי שלא כוונו לעשות, רק דמות שור שהוא משמאל, רק שעשו עגל מפני שעשו דמות, ואין לעשות למטה דמות השור של מעלה בצורתו לגמרי. לכן עשו עגל, כי העגל אינו שור גמור. ולכך ראוי שיהיה הדמיון למטה בעגל נגד שור למעלה"        (גור אריה על רש"י לשמות כט, א)

דהיינו, אהרן/ישראל התמקד בצורת העגל דווקא בגלל שלא התכוון לעבודה זרה. הכוונה הייתה לקחת פן אחד מהאלוהות שבגלל חלקיותו ניתן להמחישו, להביאו לידי ביטוי וביכולת העם להשיגו ולהתחבר דרכו ל"ה' אחד ושמו אחד". באותה צורת העגל שילב אהרן את הזהב שבא מישראל, כי גם לדעתו, כמו גם לדעת מכשפי הערב רב, השילוב הזה היה נכון ומיטבי. על כיוון זה מוסיף המהר"ל בהתייחסו לביאור רש"י למילים "עגל מסכה":

"מסכה – לשון מתכת. דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה".                      (רש"י לב, ד)

"מאה ועשרים וחמשה קנטרין" – וכוונתם לדבר גדול, כי השור אשר שמטו מארבע חיות המרכבה שיעורו קכ"ה, כי כל החיות הם נכללים במספר ת"ק, כדאיתא בפרק אין דורשין במסכת חגיגה (יג, א) מן הארץ עד הרקיע מהלך ת"ק [שנה] וכו', עד רגלי החיות נגד כולם, נמצא כי החיות מיוסדים על ת"ק, ובהכל יש ת"ק, ורביעית השיעור קכ"ה, והבן זה".

אמנם, המהר"ל 'מתחבר' יותר לגירסה אחרת המצויה באותו מדרש ועל פיה חוזר לבקשת העם לעשות להם מנהיג כמשה:

"ועוד יש מי שאמר בב"ר: "ק"ך קנטרין כמנין 'מסך' ", כי הה"א אינה נקראת, ולפיכך לא דרש רק 'מסך', דהם האותיות הנקראות. ועוד, כי הה"א אינה רק סימן הנקיבה, לכך לא דרש רק 'מסך', ולא ה"א הנקיבה. וטעם המדרש הזה הוא ענין נפלא, כי חשבו לעשות להם מנהיג במקום משה, וידוע כי מדריגתו של משה הוא כולל ק"ך, וזה ידוע ממספר שני חיי משה שחי (ה) משה ק"ך שנה (דברים לד, ז), ואל תאמר שהיה דבר זה במקרה שהיה חי ק"ך שנה, כי מתחלת בריאת העולם היה משוער שני חיי משה, כדכתיב (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים [שנה] ", ודרשו ז"ל (ב"ר כו, ו) "בשגם" הוא משה, שכן הוא במספרו, וכן אמרו בפרק חלק מנין למשה מן התורה, שנאמר "בשגם הוא בשר". וכנגד זה עשו את העגל ק"ך קנטרין. וזהו שאמרו: "כי זה משה האיש", נקרא משה "זה", והוא י"ב, וכאשר תכלול כל אחד בעשרה הוא ק"כ. ומדריגתו של משה הוא בלשון "זה", וידוע הוא למבינים למה נקרא משה "זה". ולכך היה חי ק"כ שנה, שהרי ק"ך הוא "זה" במספר קטון, ובקשו לעשות אלהים במקום משה, ועשו לו ק"ך קנטרין".

נמצא המהר"ל חוזר לדברים שהצבנו בתחילת מאמרנו:

"ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלהים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם":

ולכן הכפילו את משה, בחינת 'זה' = 12, ושמו בעגל 120 קנטרנין וכך עגל אחד ביטא הרבה אלוהיות כפי שביקשו להם. אכן, באו להם מכשפי הערב רב וגם הכניסו את כוונתם שלהם בעגל וגם הפיחו בו רוח חיים וגם התעו את העם להצטרף לדרכם.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: