בשולי המשכן – גור אריה – פרשת ויקהל

א.

"…אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ…"    (לה, יז)

3 מרכיבים מתייחסים לחצר אלא שלשון הסמיכות של שני האחרונים, העמודים והאדנים, יוצרת סתירה בהגדרה הדקדוקית של 'החצר'. העמודים מתייחסים לחצר בלשון זכר, "עמודיו", ואילו האדנים בלשון נקבה, "אדניה". אז 'חצר' בעברית היא לשון זכר או נקבה? על כך מאיר רש"י:

"הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה"

היינו, גם זה וגם זה, מעין המצוי בלשון התלמדו לגבי 'דרך' או בלשון ימינו לגבי 'צמת'. המהר"ל גולש בהתייחסותו לכך מעבר לפן הדקדוקי אל עבר תכלית ואופן תפקוד המרכיבים בפועל כמשתקפים בלשון הכתוב:

"הרי חצר קרוי כאן" וכו' – ויש לומר כי החצר נעשה על ידי אדנים ועל ידי עמודים; האדנים הם כמו בית קבול לקבל, והעמודים כמו הזכרים בתוך האדנים. ולפיכך החצר שנעשה משניהם על ידי האדנים ועל ידי העמודים, מה שהוא נעשה מן האדנים נקרא בלשון נקיבה "אדניה", ומה שהוא נעשה מן העמודים הוא בלשון זכר, לכך נאמר "ואת עמודיו":"

יש להניח שהמהר"ל לא ביקש רק לבאר את "עמודיו" ו"אדניה" אלא בעיקר להדגיש את קיום וחוסן החצר משילוב שני המרכיבים ואת חשיבות החצר, שאינה רק מחיצה מפרידה מן החוץ אלא גם מגדירה משמעות כלפי המצוי בתוכה.

 

ב.

"כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז"

רש"י: "וכומז – כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה".

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח,ח)

רש"י: "במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל…"

כותב המהר"ל לגבי קבלת משה את תכשיט הכומז:

"מקשים: דכאן קבל משה מיד, אף על גב דהוא כלי של אותו מקום, ואילו גבי מראות הצובאות נסתפק משה אם יש לו לקבל אותם משום שנעשים ליצר הרע? ויש לומר: דכאן הוא עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האשה, ולכך אין בזה הכלי שום דבר גנאי, אבל מראות הצובאות איפכא הוא, דהם נעשים ליצר הרע, ולכך היה מסתפק משה אם יש לו לקבל אותם".

אותם ה'מקשים' מסבירים את ההבדל בין תגובת משה לכומז לתגובתו למראות בפער המצוי בתכלית שני הפריטים. אמנם הקשר בין בני הזוג הוא יעד רצוי, אך האמצעי, המשתמש בטכניקה לעורר את התאווה, הוא שהיה מאוס בעיני משה. מעניין שהמהר"ל אינו מסתפק בהסבר המהותי שניתן אלא פונה דווקא להסבר ההלכתי-טכני ומוצא בו מנוחה:

"ואני אומר: הכיור מן מראות הצובאות עצמם נעשה, כי מראות הצובאות היו נחושת קלל, והנה ניכר המראה עדיין, ולא נשתנה כלל, ולכך היה מסתפק, כיון דלעולם שם 'מראה' עליהן, דאין המראה רק נחשת קלל, ואין כאן שנוי כלל. אבל כאן נשתנה בודאי, ומכיון דנשתנה אין כאן איסור".

הכומז נלקח כמתכת זהב שהותכה עם זהב אחר ועוצב מהכל משהו חדש. בגוף הכומז נעשה שינוי ואין עוד המכיר אותו בדבר החדש, לפיכך לא נסתפק לגביו משה. מאידך, במראות עצמן לא נעשה שינוי המפקיע מהם את שמן והרואה את הכיור ידע להגדיר את מרכיביו ולכן הסתפק לגביו משה.

 

ג.

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת…"                      (לה,כז)

"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה"

המהר"ל מציע לקשר בין חיסרון האותיות 'י' במילה "והנשאם" לבין התוספת שבייחוס בצלאל, שאינו מסתפק באיזכור אביו אלא מוסיף גם את שם סבו:

"יראה שפירש זה כאן, משום דמביא ראיה על פירוש הנזכר למעלה, דהנשיאים מפני שנתעצלו במלאכת המשכן חיסר אות אחת משמם, ולפיכך בצלאל שהוא מסר נפשו על מלאכת המשכן… הוסיף לו הקדוש ברוך הוא יחוס ליחס את "בצלאל בן אורי בן חור", ואילו אהליאב אין מיחס אותו רק "אהליאב בן אחיסמך"…"

ע"פ המדרש, החיסור הטכני של האותיות בכתוב משקף חיסרון ועצלות שנתהוו במציאות, בתוכן הסיפור. המהר"ל משתמש בכלי המדרשי אם כי בכיוון ההפוך ומצביע על התוספת הלא שגרתית בכתוב כמשקפת תוספת בהתרחשות הממשית. בזיקה לאמור לגבי הנשיאים, תוספת הייחוס בכתוב משקפת תוספת במציאות של מסירות נפש לבניית המשכן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: