זירוז מיד ולדורות – גור אריה – פרשת צו

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה…"        (ו, ב)

א.

מובא ב'ספרא' המוזכר ברש"י:

"אין 'צו' אלא לשון זרוז, מיד, ולדורות".

בגמרא כתוב המקור למשמעויות שהוטמעו במילה 'צו':

"תנא דבי ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר 'צו' – אינו אלא זירוז מיד ולדורות;         זירוז – דכתיב: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו",           מיד ולדורות – דכתיב: "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם". (קידושין כט, א)

מסביר המהר"ל את הגיון הלימוד ממקום אחד על כל המקומות:

"כיון דלא ידענו מה לשון "צו", ומצאנו דלשון "צו" בא בענין זה, יש ללמוד הלשון שהוא סתום מן המפורש" (גור אריה ויקרא ו,ב)

ראוי להזכיר שהמשמעות 'מיד ולדורות' נלמדת ע"י חז"ל גם בדרך נוספת, המוכרת לנו מהמידות שהתורה נדרשת בהן:

"רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: מקל וחומר, מגזרה שוה, מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים… מקל וחומר כיצד?… מבנין אב משני כתובים כיצד? לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות"        (ספרא, ברייתא דר"י)

המשמעות נמצאת גם במצוות נרות המנורה וגם במצוות שילוח טמאים מהמחנה. אי אפשר ללמוד מכל מצווה בפני עצמה, בגלל מאפיין ייחודי שבה ואינו באחרים, אבל ניתן ללמוד מהמשותף לשתיהן, 'הצד השווה שבהן'.

מעניין שאותו דבר, שכל 'צו' הוא מיד ולדורות, נלמד ע"י ר' ישמעאל בשתי מידות שונות. ע"פ הגמרא בקידושין מ'בנין אב מכתוב אחד' ובספרא מ"בנין אב משני כתובים'.

ה'מזרחי' (הרא"ם – ר' אליהו מזרחי, מאה 15 טורקיה) עונה על השאלה 'מדוע לא לקחו כבר את שלושת המקורות ויצרו לימוד של 'בנין אב משלש כתובים'?':

"והא דקתני בבריתא דתורת כהנים "מבנין אב ושני כתובים", ולא קתני מבנין אב ושלשה כתובים. יש לומר, כיון שלמדנו מזה דהיכא דמצריך צריכי הוו להו כחד קרא ומלמדין, מה לי שני כתובים מה לי שלשה כתובים".

דהיינו, הלימוד אינו מכל אחד אלא מ'הצד השוה' לכולם ולכן הם כלימוד מכתוב אחד ואין יתרון בלבנות בנין מעוד ועוד כתובים.

ב.

על גבי הנ"ל מוסיף רש"י בשם הספרא פן נוסף:

"…אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"

על השאלה: 'איזה חסרון כיס אישי יש לכהן שצריך לעסוק באש המזבח ובתרומת הדשן, שבגללו יש לזרזו ב'צו'?' עונים הפרשנים בכיוונים שונים. הרא"ם מסביר, בתירוצו השני להלן, שלא מדובר ב'חסרון כיס' ממש אלא בעבודה קשה שהיא מצערת כמו 'חסרון כיס':

"כיון ד… אי נמי, כיון דפרשת "זאת תורת העולה" אית בה צער טובא ביקידת האש כל הלילה עד הבקר ובלבישת הבגדים והפשטתן, "שהוא צער גדול יותר מצערו של חסרון כיס, וצריך לזרז בו יותר מצערו של חסרון כיס, כתוב בו לשון צו, ד"חסרון כיס" דקאמר, לאו דוקא, אלא הוא הדין נמי כל דכוותה, לא נקט חסרון כיס מפני שצערו גדול מכל מיני הצער הבאים לאדם".

לדברי המהר"ל מדובר בחסרון ממון אבל מכיוון שונה:

"ויש לומר, דשפיר איכא חסרון כיס, משום דהיה העבודה מוטל על הכהן, והיה בשביל זה מבטל ממלאכתו. ולא חסרון כיס גמור בעינן, אלא כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא 'חסרון כיס'… אלא דזה נקרא 'חסרון כיס'… מה שהיה צריך הכהן לבטל מלאכתו לעשות העולה"

מכאן שכל עשייה ציבורית נזקקת ללשון זירוז – "וחזקהו ואמצהו".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: