"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
רש"י מגיב לשאלה הסמויה: מדוע כתוב "ויקרא אל משה", והרי לכאורה זו תוספת שאין בה צורך?
"ויקרא אל משה" – לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה", אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) "ויקר אלהים אל בלעם":
"ויקרא אל משה" – הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין".
בפשטות הביאור הראשון מתייחס לפועל "ויקרא" והשני מבאר את הצורך בהגדרת המושא "אל משה".
בביאור הראשון מסביר רש"י שהתורה באה ללמד שלכל דיבור או אמירה שנאמרו למשה קדמה קריאה.
למה הקריאה ומה משמעותה? הקריאה היא ביטוי חיבה ולשון המיוחסת למלאכים.
מה תוכן הקריאה? רש"י לא אומר. אולי מהסיבה שזה לא כתוב בפסוק ומשמע שיש חשיבות בעצם הקריאה המקדימה, כמו אצל המלאכים.
יש להאיר בזה שתי זוויות:
א. רש"י לא מסתייע במובא בגמרא: "ויקרא אל משה וידבר…" – למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו (= קורא לו)." (יומא ד,ב). אפשר שאינו מסתייע כיוון שאין זה ביאור אלא מסקנה ערכית-התנהגותית.
ב. רש"י יוצר פירוש משילוב שני מדרשים, הלכה ואגדה, ולמעשה משנה מתוכן שניהם. המקור המרכזי הוא ה'ספרא', מדרש ההלכה לויקרא, המתייחס לפן המידעי:
"ויקרא… וידבר" – הקדים קריאה לדיבור… ומנין לכל הדברות שבתורה? ת"ל "מאהל מועד", כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדיבור… ומנין אף לאמירות ולצוויין? אמר ר"ש: ת"ל "דבר" "וידבר" לרבות אף לאמירות ולצווין… ומנין שכל הקריאות היו 'משה משה'? ת"ל "ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה ויאמר משה משה" (שמות ג, ד… ומנין שעל כל קריאה היה אומר 'הנני'? ת"ל "…ויאמר הנני" (שם)… 'משה משה', 'אברהם אברהם', 'יעקב יעקב', 'שמואל שמואל', לשון חבה, ולשון זירוז…" . (ספרא א,א)
ראוי להדגיש ב'ספרא' שני דברים: א. מובא תוכן הקריאה: 'משה משה'. ב. 'לשון החבה' מתבטאת בקריאה לאדם בשמו הייחודי ולא בעצם הקריאה אליו, שהיא לכאורה סתמית, לצורך טכני ואין בה כל חיבה. רש"י, כנראה, התעלם מתוכן הקריאה, כיוון שהוא לא מובא בפסוק, אבל אז היה צריך להסביר איזו חיבה יש בעצם הקריאה לאדם, ולשם כך הוא גייס את מדרש האגדה, ויקרא רבה:
"מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם?… ור' יששכר דכפר מנדי אמר: כך יהא שכרן אין לשון 'ויקר' אלא לשון טומאה… אבל נביאי ישראל בלשון קדושה בלשון טהרה בלשון ברור בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו להקב"ה כמה דתימר: "וקרא זה אל זה ואמר" (ויק"ר א,א)
שתי נקודות: א. הדיון הוא סביב נושא מוגדר ויש בעניינו דעות שונות. רש"י 'שלף' לצורכו את אחת הדעות. ב. המלאכים מקלסים להקב"ה בלשון קדושה/ טהרה/ ברורה אבל בטח לא בלשון חיבה. אמנם, רש"י הקביל את התבנית "וקרא.. ואמר" לפרשתנו והטמיע את 'לשון חיבה' של הספרא ביחס שבין המלאכים.
כל זאת הדגשנו בכדי להאיר שהמהר"ל מבאר את רש"י, אך בדרך הילוכו הוא מחזיר לקידמת הבמה את כל מה שרש"י נמנע ממנו.
ראשית, הוא מסתייע בדברי הגמרא ביומא וגם מדגיש את תוכן הדיבור:
"ויקרא – לכל דברות…" – פירוש: מה שקראו ולא דיבר עמו פתאום, היינו דלכל הדברות היתה קריאה קודם שדיבר עמו, והיה קורא לו "משה משה" ודיבר עמו". (גור אריה ויקרא א,א)
שנית, מדגיש המהר"ל את כוונת ה'ספרא', שלשון החיבה הוא לא בעצם הקריאה אלא באיזכור שמו של האדם:
"לשון חיבה" – פירוש: כאשר יקרא אותו בשמו הוא הוראה על שחפץ בנקרא וידוע אליו בשמו, שהרי קורא לו בשמו המיוחד לו. אבל כשמדבר עמו בלא קריאה, מורה כי אין מכירו ויודעו בשמו, ולפיכך הקריאה בשמו הוא חיבה. והשתא אין קשיא למה דרשו לשון חיבה, דמאי שנא "ויקרא אל משה" מכל שאר קריאה דכתיב (שמות ב, כ) "קראן לו ויאכל לחם"?, דהכא קריאה בשם בודאי הוא לשון חיבה, ואינו כך "קראן לו", דאין זה קריאה בשם. ומכל שכן כאשר יקרא אותו בכפל השם "משה משה" שהוא מורה על ידיעה והכרה יתירה כשכפל שמו. ולפיכך הקריאה היא לשון חיבה לאותו שנקרא אליו והוא ידוע אצלו. ואם לא יקרא אותו בשמו אין זה רק שהוא חפץ בדיבור מה שהוא רוצה לדבר אליו, אבל כשקרא אליו בשמו לומר "משה" מורה על שהוא מחבב הנקרא וידוע אצלו":
המהר"ל הטמיע מחדש ברש"י את מה שרש"י לא הכליל מן המדרש ולאור זה מעצב את ביאור רש"י לפתיחה "ויקרא אל משה":
"הקול היה הולך" וכו'. נראה, מפני שהוקשה לרש"י אחר שהחיבה הוא שקרא הקב"ה למשה בשמו, הוי ליה למכתב 'ויקרא משה', כי זה עיקר החיבה כאשר יקרא אותו בשמו, ואם לא קראו אותו בשמו אין זה חיבה, רק קריאת השם מורה על שהוא חפץ בו בשם, ולפיכך לא הוי ליה למכתב "ויקרא אל משה", שזה אין משמע קריאה בשם, והרבה קריאות הם ואינם קריאה בשמו. והשתא יתורץ מה שרש"י פירש כאן "ויקרא אל משה" שכל ישראל לא שמעו, והוי ליה לגמור פירושו 'יכול אף להפסקות', אלא שבא ליישב פירושו – שאם הוא לשון חיבה הוי ליה למכתב 'ויקרא משה'… ולפיכך כתיב "ויקרא אל משה" לומר שהקול היה הולך ומגיע אל אוזנו, וזהו "אל משה", שהקריאה היה הולך לאוזנו. וזהו הפירוש נכון מאוד מה שפירש במקום הזה על מילת "אל", אף על גב דכל התורה מלא מזה הלשון, מפני דכאן לא הוי למכתב רק 'ויקרא משה', לא "ויקרא אל משה":
'במקורו' היה צריך להיכתב: "ויקרא: 'משה (משה?)', וידבר ה' אליו…", אלא שבכדי ללמד שישראל לא שמעו את הקריאה 'הונח' רובד שני ולפיו נכתב: "ויקרא אל משה".
יש להניח שגם רש"י מקבל את דברי ה'ספרא', שתוכן כל קריאה שקדמה לנבואה היה 'משה משה', שמשה ענה תמיד 'הנני' ורק לאחר מכן החלה הנבואה עצמה, אלא שהוא לא הכניס את כל זה בפירושו כיוון שאין הדברים משתמעים מהפסוק הספציפי עצמו.
ברוך מרחיב גד 