השפלה כשני תולעת – גור אריה – פרשת מצורע

כשנרפא נגע הצרעת מהצרוע הוא מתחיל תהליך של טהרה ייחודי בחלקו:

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד, ד)

עם פריטים אלו עושים כפי המתואר בהמשך הכתוב. רש"י מביא מדברי חז"ל, שעץ הארז מבטא את הגאווה וגסות הרוח שכנגדה באים על האדם הנגעים, ומנגד:

"ושני תולעת ואזב – מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב".

נפתח את דברינו דווקא בסיום התייחסות המהר"ל לדברי רש"י אלו:

"…אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת, לא הזכירו "שני תולעת", רק "עץ אזוב", והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים":        (גור אריה על אתר)

המהר"ל מעיר, כמסיח בדרך אגב בשולי התייחסותו לדברי רש"י אם כי בנימת ביקורתיות כלפיו, שבמקור ממנו לקח רש"י את הרעיון, לדבריו 'הפסיקתא' (- יש להניח שמדובר ב'פסיקתא דרב כהנא', אם כי זה מצוי גם ב'פסיקתא רבתי'), מודגמת ההשפלה רק על ידי האזוב וללא הכללת שני התולעת. וכך הוא אכן בפסיקתא (ובכל המדרשים שבפרוייקט השו"ת המזכירים את הרעיון):

"וידבר על העצים" (מלכים א ה, יג) – וכי איפשר לאדם לדבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר? אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים? אלא על ידי שאם אדם זה מגביה את עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שהוא משפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באיזוב"       (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ד – פרה אדומה)

רש"י וודאי סמך על דעתו והוסיף מהגיונו את ה'שני תולעת', שהרי מחד אין מקום להכניסו בדרשה המקורית במלכים שם מוזכר רק האזוב, ומאידך מצד מהות הרעיון אכן מתבקש להוסיפו פה כהסבר המשתלב בביאור פשוטו של מקרא. רש"י, מן הסתם, יסביר שה'שני תולעת' לא נמצא בדרשת הפסיקתא לא בגלל שזה לא נכון אלא בגלל שכך לשון הפסוק שם ותו לא. אמנם, המהר"ל גם הבין זאת ועל כן הרחיב בביאור הרעיון על פי גירסת רש"י, כפי שנביא להלן, אם כי, עקבי לדרכו המתייחסת לדברי חז"ל כקודקס שאין לגעת בו, הוא לא נמנע מלבקר את היוזמה העצמאית להוסיף על דברי חז"ל מתוך מחשבה שבכך 'נשפר' אותם.

כאמור, על אף הביקורת, מבאר המהר"ל ברעיון המדרשי גם ע"פ גירסת רש"י המדגימה את השיפלות גם ע"י האזוב וגם ע"י שני התולעת:

"כתולעת וכאזוב" – ואם תאמר, למה מזכיר (רש"י) שני דברים 'כאזוב ושני התולעת', יזכיר השפל יותר?  ויש לתרץ: דודאי מתחלה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחלה חוטא בגאוה. ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במדת השפלות מאד מאד – לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחלה כתולעת, עד שיתרחק מן העבירה ולא יהיה לבו גס עליו, ואחר כך יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת. ולפיכך מקדים הכתוב "שני התולעת" ואחר כך "האזוב", כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מדה טובה בעולם יש לו מצוע, ושני הקצות אינם טובות. ועל דרך זה פירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות (פ"ד משמונה פרקים), כי מי שחטא בגאוה, כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המדה המגונה, ואחר כך יעמוד בענוה. והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך, כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא…".

 

 

"לפני ה'" בשער ניקנור

(יא) בשער נקנור וכו'. פירוש, שער נקנור במזרח העזרה הוא (מדות פ"א מ"ד), וכאשר עומד בו המצורע בזה השער – "לפני ה'" הוא, ששם נכנסים לעזרה. והשער הזה, אף על גב דלא נתקדש בקדושת עזרה, דאם נתקדש בקדושת עזרה – היינו עזרה, והאיך יוכל לעמוד שם, אפילו הכי "לפני ה'" קרינן ביה, כי השער הוא [ל] פני העזרה, וכאשר עומד שם המצורע נקרא "לפני ה'". ואם תאמר, סוף סוף הרי צריך המצורע להכניס ידיו לחלל העזרה ליתן עליו מדם האשם, ואיך הותר לו להכנס, והרי מחוסר כפורים הוא, ואין לומר כיון שלא נכנס לשם בכל גופו לא הוי ביאה, דבפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים לב:) מסיק דטמא שהכניס ידיו חייב, דביאה במקצת שמה ביאה, ויש לומר, דהכא שאני, דכיון דמצותו בכך, דהא דם האשם חוץ לעזרה ליכא, מותר לו להכניס את ידיו ליתן עליו מן הדם. אבל בעזרה לא יבוא מצורע, דהכתוב אומר "לפני ה'", וזה כאשר עומד בשער נקנור במזרח, [ד] כיון דאפשר לו בלאו הכי, שהרי אפשר לעמוד בשער נקנור, דלא נתקדש, ומכניס ידיו, אסור לכנוס, ואם נכנס חייב. דכל דלא הוי דרך מצותו – חייב, דדוקא דרך מצותו – שהוא דרך טהרתו מצרעתו – לא נקרא מטמא מקדש, כיון דזהו דרך טהרתו. אבל כל שלא היה דרך מצותו – חייב.

אבל רבינו ישעיה תירץ, דכיון דאי איפשר בענין אחר, שרי רחמנא. ולפי דעתו דאתי מצוה דהכשר מצורע ודחי לאו דטומאה. והביא ראיה מהא דאותביה לעולא (זבחים לב:) דאמר ביאה במקצת שמה ביאה, מהא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי, אף על גב שאין בעל קרי אחר נכנס – זה נכנס, הואיל והותר לצרעתו – הותר לקריו. ולפי פירושו לא היה סברא כלל, וכי בשביל שדחי לאו דטומאת מצורע, שאי אפשר בענין אחר, ידחה לאו דקרי. אבל לדידי הוי שפיר, שאין זה דחיה, שכל אשר מצותו בכך לא נקרא דחיה, וכיון שאין זה דחיה והותר לצרעתו, הותר לקריו:

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: