"העשירי יהיה קודש לה'" – מצות להפריש מעשר בהמה

רמב"ם, מצוות 430-429 – להפריש מעשר בהמה, ולא למוכרו

 

"העשירי יהיה קדש לה'"

שמתן לב למשהו חריג בפרטי מצוה זו? אפשר לומר, אפילו תמוה?

ננסח את השאלה קצת אחרת: מהי תרומה? מהו מעשר? אם היינו מסכמים את תשובותיכן יכולנו להבין שמדובר בנתינת משהו לצורך או לשם דבר חשוב ו/או ערכי. מימוש התרומה וכל מה שהיא מבטאת מתבצע כאשר הקודש, הכהן, הלוי, העני, האדם או הגורם החשוב משתמש בתרומתי או במעשר שנתתי. לדוגמא, בפתיחת ספר ויקרא מוצגים קרבנות הנדבה. אדם רוצה להקריב קרבן לה' ומביא קרבן עולה. שריפת הקרבן כליל על המזבח היא ביטוי הקבלה לרצון של מעשה האדם, אז "ריח ניחח לה'". אם אדם מביא מנחה, אז מעט נשרף על המזבח ואת הרוב המוחלט אוכלים הכהנים. האכילה היא הביטוי לקבלת המנחה. אם אכן כך, אז נא הסברנה את ההלכה המוזרה הזו:

"מעשר בהמה – נשחט בעזרה, וזורקים את דמו… ומקטירים את אימוריו (חלביו), ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בו כלום".

איך הבעלים אוכלים את המעשר שהם הפרישו??? וכדי שלא להתבלבל, מדגיש הרמב"ם ש"אין לכהנים בו כלום" ! איך אדם נותן מתנה וגם מקבל אותה ובאכילתו גם מבטא שהיא רצויה וטובה?…

נשים לב לשלש נקודות:

  1. מעשר בהמה דומה למעשר שני. אלו שני מעשרות שאדם מפריש אבל אוכל אותם בעצמו, בטהרה, בירושלים. אלא שמעשר שני הוא מהצומח ומעשר בהמה הוא מהחי.
  2. נתנו דוגמא מתחילת ספר ויקרא, מעולה הנשרפת כליל לה' וממנחה הנאכלת ברובה לכהנים. אבל הקרבן הבא, בפרק ג', הוא שלמים, שחלקו נשרף על המזבח, חלקו ניתן לכהנים וחלקו המרכזי… נאכל ע"י הבעלים. כלומר, התורה אכן מעגנת את הדבר ה'מוזר' הזה שהבעלים מייצגים בו זמנית גם את הצד הנותן וגם את הצד המקבל.
  3. הפרשה המסיימת את ספר ויקרא עוסקת בערכין, חרמים והקדשות הניתנים לקודש ולכהנים ושתי המצוות המסיימות את הספר הן… מעשר שני ומעשר בהמה:

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'…           וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'…       אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, ל-לד)

סיכום הנקודות ומבט על הפתיחה והסיום של ספר ויקרא מלמדים אותנו את המגמה של הקדש: הוא בא ממקור עליון אך אין ייעודו להישאר שם. הוא מתפשט בהדרגה אל אש המזבח , אל הכהנים ותכליתו אל ישראל. ספר ויקרא מתחיל באהל מועד ובקרבנות של המזבח ומסתיים בתוצרת הגנה ובדיר העיזים. מסגרת הספר מלמדת על נקודת המוצא ונקודת היעד. בין לבין מתוארת הדרך – קרבנות, טומאה וטהרה, קדושת האדם הזמן והמקום. כל אלו בסוף מגיעים אל הזיעה הנוטפת מהחקלאי היגע ואל הרפתן המבוסס עם מגפיו בשבילי הרפת. על אלו מבקש המתוודה לאחר שסיים את ביעור מעשר שני:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו).

הברכה, בעקבות הקדש, באה "ממעון קדשך" ומגעת גם היא עד "הארץ אשר נתת לנו, ארץ זבת חלב ודב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: