תשלומי כפל לגונב את עצמו – מצות לא לגנוב ממון

רמב"ם, שלא לגנוב ממון

תשלומי כפל לגונב את עצמו

האם אישה קלפוטמנית עוברת על איסור גניבה?

בפשטות, התשובה חיובית, שהרי אין לך גנב גדול מזה!. 'קלפוטמניה' היא הפרעה נפשית הגורמת לחוסר שליטה על הדחף לגנוב. אצל הקלפטומן יש צורך חוזר ונשנה לגנוב מצד עצם פעולת הגניבה. הסיפוק והרוגע הם מעצם הצלחת הגניבה. הקלפטומנית בדרך כלל לא תהנה מהחפץ הנגנב ולא תתמקד בהפקת תועלת ממנו. זו בכלל לא הנקודה. הדחף לפעולת הגניבה הוא שלא נשלט.

אז אם זה לא נשלט, ניתן להענישה כ'גנבת'? אם אין לה הנאה ממושא הגניבה ולא מטרה לפגוע בזולת, אולי לא נחייבה בתשלומי כפל, הבאים לעשות לה מה שביקשה לעשות לזולתה? אולי נתיר לה לגנוב כדי להקל על הסבל שבדחף או כדרך להתמודדות?

צריך עיון. אבל, לא באנו לדון בהלכה אלא להאיר את הבעיה שבעצם הגניבה, גם ללא קשר לתכליתה ולתוצאותיה, וכפי שמיישם הרמב"ם:

"ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". (גניבה א,ב)

אבל גנב וגניבה אינם רק מעשה בפועל, דחף נפשי או תאווה למשהו שאין לי. זוהי לעיתים גם מנטליות, צורת התנהלות, גישה לחיים, דרך התמודדות עם בעיות. מצאנו לכך הד במדרש:

"בן בג בג אומר: אל תטול [את שלך מבית אחרים שמא תֵרָאֶה] גונב. אלא שבור את שניו וא[מור לו: 'שלי אני נוטל'."            (מכילתא דרשב"י כ,יג)

אפשר שתיראה כגנב בעיני אחרים ואפשר בעיני הגנב המקורי, אך התנא מוטרד בעיקר מכך שתיראה גנב בעיני עצמך ותרגיל עצמך בגישה זו. מבחינה פרקטית אולי הצלחת, כי החפץ חזר אליך, אבל הפסדת נפשית, התנהגותית, ערכית. יש הרבה יתרונות מעשיים בלהיות 'הסתדרותניק', אבל גם בעיה אתית-אישיותית.

דומה שהתנא למד זאת מסיפורי הגניבות שבספר בראשית. הוא לא עיין בהלכה אלא בפשוטו של מקרא וממנו הסיק מסקנות.

את הגניבות הראשונות מייחסת התורה ליעקב ורחל:

"וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: ויברח הוא וכל אשר לו…"   (בראשית לא, יט-כא)

אמנם, לא הם התחילו ראשונים בכך אלא לבן, כפי שמאוחר יותר משחזר יעקב את הימים הראשונים:

"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ… גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה"      (לא, לח-לט)

אבל לבן לא רואה את עצמו אלא בעיקר מצייר את יעקב בפני כולם כמי שלא מתמודד חזיתית, מתגנב ובורח, כפי שגם התורה תיארה אותו לעיל:

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי… לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר… וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי"          (לא, כו-ל)

אין ספק שב'להסתדר' לא היה מומחה גדול מלבן, ולולא התרה בו הקב"ה שלא לפגוע ביעקב, ההמשך היה נראה אחרת. גם יעקב למד את הלקח וגם, מאוחר יותר, יוסף, בנה של רחל.

יוסף לאחר מכירתו חי בתודעת "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" ועל דרך זו התנהל גם מול האחים שירדו לשבר אוכל במצרים. הוא לא התעמת עימם ישירות אלא בא עליהם ב'עלילות דברים' לסדר את מה שרצה. ובאופן סמוי, גם ל'סדר' את עצמו.

גם האשמת בנימין בגניבת הגביע היתה בכלל זה, וכמעט עלה הדבר בידו אילולי שבר יהודה את מעגל ההתחמקויות, הסיבוביות וההתנכרות – " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר…". הישירות של יהודה והדרישה שלו להתמודדות ישרה הם ששברו את יוסף. בן בג בג בדבריו פשוט מתאר את שהורו ליהודה משמים באותה שעה:

"אל תטול [את שלך מבית אחרים שמא תֵרָאֶה] גונב. אלא שבור את שניו וא[מור לו: 'שלי אני נוטל'."

שמא תיראה גונב בעיני עצמך. התנא חושש בעיקר מגניבת אדם את עצמו ורואה בישירות תרופה לכך. יש אנשים, כנראה, שהם קלפטומנים בגניבת עצמם. אולי יושר וישירות יוכלו להקל עליהם מעט ואולי אם ישיתו על עצמם לעצמם תשלומי כפל או ארבעה וחמישה…

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: