חמישים יום ויום החמישים – גור אריה – פרשת אמור

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת… עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (כג, טו-טז)

אז כמה סופרים, 49 או 50? ואיך זה מסתדר תחבירית בפסוק? מבאר רש"י:

"עד ממחרת השבת השביעת תספרו" – ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום:

"חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" – ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו: עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא:

רש"י הבין שגם הדרשן ידע שע"פ הפשט המילים "חמישים יום" חוברות לכתוב לפניהן ולא לעניין ההקרבה, אלא שהדרשן במדרש בנה 'אסמכתא' בעלמא ע"י 'דרשת סמיכות' להלכה שהייתה ידועה. ולכן רש"י, הבא לבאר פשוטו של מקרא, נצרך להסביר תחבירית את ה"חמישים יום', כשאין ספירה ביום החמישים, ולומר ש'המקרא מסורס'.

המהר"ל. המסתייג בעקביות מניתוק בין דרשות חז"ל למשמעות המקורית של הכתוב, מגיב על דברי רש"י:

"ולא ידעתי מי דחקו לרש"י לסור מן המדרש, כי יתפרש המדרש הזה לפי פשוטו, וכך פירוש הכתוב; "עד ממחרת השבת השביעית תספרו", ולא עד בכלל, ועם "מחרת השבת השביעית" הוא חמשים יום, וביום חמשים "והקרבתם".

פירוש המהר"ל אינו 'פשוט' יותר. אדרבה הוא מורכב ומעמיס יותר, כיוון שהוא מוסיף עוד מרכיב במשמעות. המהר"ל מרחיב בצורה משמעותית את המושג 'פשט', מעבר למה שרש"י (ובטח פרשני פשט אחרים) מוכן לקבל, כך שיכללו בו דברי חז"ל באופן המשתקף מן הכתוב. במקרה דנן, 'מרוויח' המהר"ל שני דברים: א. הוא מוסיף לפסוק מרכיב רעיוני שמשמעותי עבורו. ב. הוספת אותו מרכיב מסבירה מדוע התחביר בפסוק כל כך מסובך ולא ברור, ואדרבה, אם היה תחביר שונה לפסוק, אי אפשר היה לדעת את אותו רעיון:

"והא דלא כתב 'והקרבתם ביום החמישים', שאם כתב 'תספרו מ"ט יום וביום המחרת והקרבתם' היה יום החמישים נבדל מן המ"ט יום, ולא היה שייך כלל אל מ"ט ימים, אבל הוא שייך אל המ"ט ימים, אף על גב שאין יום חמישים נכנס עמהם במספר הימים. ודבר זה הוא מופלג בחכמה, ואין זה מקומו".

המרכיב אותו מוסיף המהר"ל הוא רעיון הכפילות שביום החמישים. שמחד, יום החמישים הוא חלק מקבוצת 'חמישים הימים' ועומד בזיקה ישירה אליהם, ומאידך, הוא יום בעל אופי עצמאי וייחוד משלו, המתבטא חיצונית בכך שאת כל הימים קודמים סופרים ורק אותו לא סופרים.

על אופי הזיקה של יום החמישים לאלו שלפניו ועל אופיו העצמאי אין המהר"ל מרחיב פה אבל במקומות אחרים מדמה את יחס התורה לעולם הזה כיחס שכל האדם המופשט לגופו החומרי. מחד, השכל/ התורה נכללים ונכרכים באדם/ בעולם והם בעלי זיקה זה לזה, ומאידך התורה, כמו השכל, הם ישות עצמאית ונבדלת ועם מאפיינים ייחודיים. רעיון דיאלקטי ומורכב זה, מבאר המהר"ל, בא לידי ביטוי גם בזמן נתינתה.

"אמנם ממצות הספירה נראה… שכאשר יצאו ממצרים, היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו, שנולד בגופו… ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף. ולפיכך צריך הספירה עד חמשים, כי אז בא הוא למדרגת התורה, שהיא שכל נבדל. כי התורה היא משער החמשים, שהוא נבדל מן האדם. ולפיכך מספר החמשים ראוי אל המעלה הנבדלת השכלית. כי מספר זה, שהוא חמשים, נבדל מן המספר הקודם, וראוי לקבל אז התורה השכלית, שהוא נבדל מן הגוף. ודבר זה ברור אין ספק למי שמבין דברים אלו. ולפיכך צריך לספור עד החמשים, ואין החמשים בכלל הספירה. כי אם היה גם כן בכלל הספירה, היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו, כי לא היה בכלל התשע וארבעים, רק הוא נבדל לעצמו, כמו השכל שהוא נבדל"            (תפארת ישראל כה)

ובבאר הגולה מבאר המהר"ל שספירה נעשית בפרטים, ב-49 ימים בודדים, אבל יום החמישים, כחותם, מבטא את כלליות הקבוצה:

"כי האחרון לא שייך בו ספירה, כי הספירה היא פרטית, והאחרון… שהוא גומר ומשלים, אין שייך בו ספירה פרטית… וזהו סוד הכתוב גם כן שאמר "תספרו חמשים", ולא היתה הספירה רק מ"ט, כי החמישים הוא המשלים, והמשלים אינו פרטי, ואין בו ספירה. ולפיכך אי אפשר לפרש רק הסוכם ומשלים מספר החמשים. ומכל מקום כאשר יזכיר הכלל אמר "תספרו חמשים יום". (באר הגולה, באר ראשון, ז)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: