Archive for יוני 2nd, 2017

פרשת אשה סוטה – לפרשת נשא

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:

וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:

וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:

 

על פניו, עיון בפרשת אשה סוטה, על כל גלגוליה, מעלה מספר תמיהות קשות. לפנינו אשה שאין ידוע האם נטמאה והיא בגדר סוטה או שמא לא נטמאה וראויה היא בסזף תהליך להפקד בזרע ורק בבעלה נכנסה רוח קנאה והוא מעוניין לדעת מה מצבה וממילא מצבו. אם כך ואם כך עוברת האשה מערכת ייסורים קשה – מביאים אותה בפני הכהן, מעמידים אותה בשער ניקנור בפני כל הנכנסים, פורעים את ראשה ומגלים מגופה, מייגעים אותה בהחזקת המנחה בידיה בעמידה ומזיזים אותה ממקום למקום כדי להתיש אותה וכדי שתיטרף עליה דעתה ותודה. כל זאת. ויותר ממה שכתבנו פה עושים לה ועוד יותר מזה סובלת האשה בסיכומו של תהליך.

אבל, והתמיהה קשה, ומה אם אשה זו אינה אשמה? ומה אם לא נטמאה ורק בעלה מתוסבך וקנאי? הרי יש לפנינו אפשרות של 50%, אחד משניים, חצי חצי, שהעומדת לפנינו זכאית, אז איך אפשר להעבירה כזו סדרת השפלה, שאולי רק מציאות של "והיא נתפשה" משתווה אליה, וכל זה רק כדי לברר האם היא אכן עשתה את מה שבעלה חושב שאולי עשתה???

ולא תאמר שכיוון שממילא אינה מי יודע מה צנועה ואינה "טלית שכולה תכלת", שהרי נסתרה עם גבר זר וזאת אחרי שבעלה היתרה בה שלא תעשה זאת, אז גם אם לא באמת זינתה איתו הרי ש"מגיע לה" איזשהו עונש ואולי גם עשתה דברים אחרים חוץ מהשלב הסופי של הרומן, כך שלא נורא !. אל תאמר כך, שכן אלו דברי שטות והבל גמורים! אין התורה מצווה על "הישגים" דרך אגב, אין פה הנחיה כיצד לטפל במי שנטתה מדרכי צניעות ואין פה קריאת כוון למשמרת הצניעות. גם אם יצוייר שכך יש לעשות לאשה כזאת, שלא נטמאה, לא בכך עסוקה התורה פה. יש לפנינו ספק שאותו צריך לברר: נטמאה או לא? זה הכל.

חוץ מזה כלל לא מובן מניין לדרך ברור ספקות זו? אם יש לפנינו ספק האמור להגיע להכרעה בפני בית דין, הרי יש לבית הדין דרכים לברר ספקות – יש עדים/ אין עדים, עדותם קבילה או לא וכדו'. אך איזו מין דרך זו לברר ספקות? היכן מצינו דוגמתה?

חלק מהתהליך הוא מחיית שם ה' במים. מעשה זה מביאים חז"ל כראיה לגדולת השלום ש"אמר ר' ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" (מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ט). והרי כל המדמיין את המציאות המתרחשת בפרשה זו יתמה איזה שלום בין איש לאשתו יכול להיווצר אחרי השפלה כזו שעוברת אשה על ידי בעלה וביוזמתו ומתוך רוח קנאתו? מה קורה בבית אחרי שהם חוזרים מהתהליך במקדש? איך נראה השלום בבית כזה? האם על כגון זה נאמר "גדול השלום"? האם לשם כך ראוי שיימחה שם ה' על המים?

ומן הזוגיות אל ההורות – התורה מבשרת את האשה "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (שם, כח). מה טיבו של "שכר" זה. זהו פיצוי או "פרס ניחומים" על הסבל שנגרם לה בתהליך המדובר? זוהי בשורה לה או לבעלה? וכי זה מה שייטיב עמם בחזרתם מן המקדש? וכיצד מתקשרת ברכת הזרע לכל הפרשה?

 

 

ונראה לי, לעניות דעתי, לומר שעיון מעמיק בפרשה יכול להציע לנו תשובה בנדון ועל מספר נקודות מן הראוי לעמוד.

ראשית, המעיין בכתוב ומנסה להבין במה מדובר ומה היו מהלכי הפרשה, ישים לב שהדברים אינם כסדרם ואינם מובנים אא"כ נבחין שהמהלכים כתובים ממש בצורה הפוכה. את דברינו פתחתו בציטוט הפרשה ככתבה ולהלן כפי השתלשלותם על דרך ההיפוך ועל פי רש"י:

אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:

וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ     וְהִוא נִטְמָאָה

וְנִסְתְּרָה                                     וְהִיא נִטְמָאָה                 וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה

   וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע              וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ

כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל

אִישׁ אִישׁ

 

העיון והדיוק בפרשה מובילים להנחה שיותר משהתורה רוצה לדבר על הארוע אליו היא מתייחסת, היא רוצה להעיר ולהגיב על מה שהיא לא מתייחסת אליו אלא רק במשמע מהכתוב. התורה מביאה מקרה מאד ספציפי, נדיר במקומותינו שרק בעומדו בקריטריונים מסויימים הוא מוביל לאשר התורה מדברת בו, אך נדירותו של המקרה הספציפי מעידה על כל אותם מצבים רבים בהם לא תגיע האשה למעמד סוטה בפני כהן גדול, אך לא בשל קדושת סביבתה אלא בגלל בעייתיותה.

נראה לי שמסגרת הספור, המתאר את הגורמים להבאת האשה לכהן, מלמדת על תוכנו. נושא ההתרחשות אינו האשה, שאולי היינו מצפים לראות בה את מרכז העלילה, אלא דווקא הבעל, האיש. אין כתוב "אשה כי תמעול מעל" או דומה לזה אלא "איש איש כי תשטה אשתו". מדובר בו ואילו היא לכאורא משנית. סיום התיאור הוא דווקא באפשרות שעל האיש עברה רוח קנאה אך אשתו לא נטמאה. נקודה אחרונה, לעת עתה, שכדאי להוסיף היא בקשר לביטוי "וקנא את אשתו". ביטוי זה חשוב מאד מכיוון שהוא מציב את כל התמונה באור אחר. אנו רגילים בעולמנו, והכל מכירים זאת מחדשות הארץ והעולם, בבעלים קנאים אך אלו ברובם המוחלט ככולם מקנאים לעצמם או את עצמם אך כלל לא לאשתו. רוב הגברים המקנאים, רואים בעיקר את עצמם, את ההשפלה שנגרמה לו כ"גבר" מכך שאשתו בגדה בו או לא שמעה בקולו. במרכז עולמם ודאגתם עומדים הם עצמם בצורה אנוכית ואגואיסטית לשמה. אין הם דואגים כלל לנשותיהם אלא לעצמם ולשקר בו הם חיים. אלו רוב הקנאים. בעולם החילוני זה יכול לבא לידי ביטוי בצורות שונות, בעולם הדתי זה יכול להתבטא גם בטענות הלכתיות, בשם הצניעות והטוהר, הדאגה ל"והיה מחניך קדוש" ועוד אבסורדים דומים. פסיכולוגיה פשוטה מנתחת חלק מאנשי משמרות הצניעות כאנשים אשר בראותם תמונה לא צנועה או אשה בלבוש חשוף בוערת בהם הקנאות, הם מוטרדים מאד וחשים קושי. אלא שהבעיה האמיתית אינה דווקא מה שניצב מולם אלא הם עצמם רק שאת בעייתם הם משליכים על הניצבת ממול[1]. לא על זה מדברת התורה, לא אדם כזה יביא את אשתו לכהן. המקרה בו מדברת התורה הוא אחר לחלוטין.

האדם בו מדובר בפרשתנו הוא אדם המקנא "את אשתו" !. מה שניצב מול עיניו הוא טובתה של אשתו, דואג הוא לה בצורה אמיתית ומה שמטריד אותו זה באמת מצבה היא. אדם זה באמת אוהב את אשתו ודואג לה ומתוך כך נובעת קנאתו לה, על כך שהיא מעדה. עם זאת חייב הוא להיות במצב שלא מעד גם הוא או נכשל בדאגתו לכך שהיא לא תמעד. אומרת התורה "ונעלם מעיני אישה" – במי שיכול היה לראות ולא ראה מדובר. לא בסומא (בעיקר פיזית אך אולי נכון הדבר גם לעיוור מאהבה שלא היה רגיש למתרחש) שאינו יכול לראות ולא מי שראה אך התעלם או "עמעם" בנושא. כלומר, מדובר באדם שעיקר דאגתו במעשיו היא לאשתו וממילא לשלום ביתו כולו. הוא מודע לבעיות שיכולות להיווצר ומתוך כך משתדל להקדים תרופה למכה ולדאוג לשלמות משפחתו. אלא שאז מגיעים שני עדים ומעידים שראוה נסתרת עם אדם זר כדי שיעור ביאה וטומאה. אדם זה מצוי כעת בקרע נפשי קשה, שכן רוצה הוא מאד לדעת שאשתו טהורה, שלא נפגם משלום ביתו ושמי שהוא ראה בה אשת נעוריו, אכן עדיין כזו. אלא שמצד שני אין לו וודאות לכך ואין הוא יכול להתעלם מהספק שהתעורר.

בשביל אדם זה, הספק שלפנינו אינו ספק הלכתי הניתן להכרעה ע"י הלכות עדות וסנהדרין. הספק עבורו הוא ספק קיומי ולכן אין הכרעת בית דין שתוכל להתיר עבורו את הספק. על מקרה זה אמרו אין שמחה כהתרת הספקות . ספק קיומי זה הוא המוביל אותו להביא את אשתו לכהן, שכן שרק אות ומופת יניחו את דעתו. אדם זה מביא את אשתו לכהן לא מתוך רצון לשמוע שהיא מעלה בו ולראות בעונשה, אלא מצפה הוא ומייחל להבהרה שהיא טהורה. הוא רואה את אשתו עוברת מסכת אירועים ארוכה וקשה אך סובל הוא עמה ורוצה שתעמוד בה[2]. עוצמת העונש הצפוי לה, אם סטתה, והיותה לאלה, לשבועה ולסמל מובן רק אם קנאתו של הבעל אמיתית היא במאת האחוזים, טהורים מעשיו וכוונותיו. באמיתיות וטוהר אלו צריכה להכיר גם האשה, שהרי לולא זאת, אם אכן לא סטתה, אין שום משמעות לשלום הבית שבמחיית השם ואין מובן מה טובה יש בהבטחה "ונקתה ונזרעה זרע". שלום בית וילד נוסף אפשריים רק אם לשניהם ברור שאין דרך אחרת לברר את תהיות הלב של הבעל ממעשי אשתו מלבד דרך זו ושכישלון האשה יהיה גם כשלון הבעל עצמו וטהרת אשתו היא גם טהרת ליבו ושלום ביתם.

 

מקרה ספציפי מאד זה בא ללמד על כל אותם מקרים שבהם זה לא כך, והם רוב המקרים, שכן ברובם קנאות הבעל אינה קנאות לשמה אלא לשמו ודאגתו היא לעצמו ולעוצמה אך לא לעצמה. את הקושי שבקנאות לשמה (תרתי משמע) ניתן ללמוד ממקרי קנאות אחרים מוכרים ובעייתיותם אם הם לא נובעים ממידת האמת (קנאות שמעון ולוי, קנאות פנחס וכו').

קרויה הפרשה פרשת סוטה אך מטעה היא בשם זה, שכן במרכז הפרשה ובלקחיה עומד האיש המקנא לאשתו ולא האשה עצמה. אא"כ נאמר שגם פה, כמו במקרים רבים מן החיים שאנו מכירים כגון אצל נשים מוכות לדוגמא, לקחה האשה על עצמה את עיקר תשומת הלב בפרשה כדי לחפות על הבעל, אף שהוא האשם העיקרי ויעדה המרכזי של הפרשה ורק עיון מעמיק מגלה זאת ולכך מרמזת התורה בפתיחתה "איש איש".

[1] אין זה דיון כלל וכלל במשמרות הצניעות אלא בניתוח תופעה פסיכולוגית הקיימת ברחוב..

[2] את "מסע הייסורים" שעוברת האשה עד שהיא עומדת בפני הכהן ניתן להבין מתוך הקבלה ל"מסע ייסורים" שעוברים עדים הבאים להעיד בבית דין. הגמ' בסנהדרין מתארת את ה"טירטור" שעוברים העדים בבואם להעיד בבית הדין. מוליכים אותם מחדר לחדר ומייגעים אותם כדי שאם עדי שקר הם, "יישברו" ויחזרו בהם מרצונם להעיד. שם "מסע הייסורים" יותר בעייתי מפה, כיוון ששם מדובר בסתם אנשים שראו משהו ובאים להעיד עליו. אין שום סיבה שיקשו עליהם או שיפגעו בהם ואדרבה לכאורא צריך ללכת לקראתם ולהקל עליהם. אלא שהאפשרות שמא עדי שקר הם, מחייבת את בית הדין להשתמש בשיטות שב"כ שונות בכדי לבדוק אפשרות זו. אז מה מניע את העדים לבא ולהעיד אם ככה עושים להם? הם מיוזמתם טורחים ובאים ומעוניינים לעזור, ועוד צריכים לקבל "עונש"? מסתבר שגם פה צריך לשנות את כיוון החשיבה. העדים אינם "עושים טובה" לבית הדין בבואם להעיד ואין הם צריכים "צ'ופרים" כתודה על נכונותם. התורה בפרשת ויקרא מחייבת את האדם שראה או שמע ויודע עדות לבא ולהעיד ולגרום להוצאת האמת לאור. זוהי חובתו הדתית של עד ומכוחה הוא צריך לטרוח ולבא לבית הדין. גם את "טירטורו" הוא אמור לראות כחלק ממעשי בית דין הנדרשים לצורך בירור האמת ולקבל זאת מתוך ראיה כוללת של חובתו הדתית לבירור האמת.

גם את "מסע הייסורים" של האשה צריך לראות כחלק ממהלכי בית הדין לבירור האמת ולא מתוך רצון להשפילה או לבזותה. (אמנם יש לציין שפן זה של השפלה וביזוי מצוי בדעת חלק מהפרשנים, אך גם לשיטתם המטרה היא להביא להודאת האשה אם אכן סטתה. אנו הוצאנו מהמהלך את פן ההשפלה והביזוי שבו והתמקדנו בעצם ה"טירטור", מתוך הבנתנו שבסופו של דבר תקוותו של בית הדין, כמו של הבעל עצמו, לראות בנקיונה של האשה ולא בכישלונה ואין הם שמחים לאידה. (אכן אציין שאין לי הסבר לגילוי וחשיפת חלק מגופה בפומבי ואין זה משתלב בהבנה שהצגתי והדבר עוד צריך עיון. יותר מזה טעון הסבר מאמרו המפורש של הכתוב "ופרע הכהן את ראש האשה" ומטרתו, שכן לא נראה שהכתוב בא ללמד על סדרי הדין ודרך פעולתו של בית הדין. וצ"ע.)

%d בלוגרים אהבו את זה: