Archive for 4th ב-יוני, 2017

"היד ה' תקצר?" – גור אריה – פרשת בהעלותך

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר…" (במדבר יא)

החטא חמור, משה במשבר, והקב"ה מנחה אותו:

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר… כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן… עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה'…"

ואז מופיע השיח הבא:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא".

במדרש מובאת מחלוקת רבי עקיבא ורשב"י בהסבר הפסוק. רש"י הבין שר"ע מבאר את הפסוק בדיוק כמו שהוא נשמע לנו בפשוטו:

"זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר… הכל כמשמעו, מי יספיק להם?" (רש"י)

דהיינו, משה הטיל ספק באפשרות האספקה ורש"י, בהמשך, מבהיר שזהו חטא, שמצד עצמו, גדול מחטא מי מריבה. וכנגד זה מגיב רשב"י בחריפות:

"…רבי שמעון אומר: חס ושלום! לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך! מי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא", יאמר 'אין המקום מספיק לנו'?"    (רש"י)

מה הסברו של רשב"י? ממדרש ההלכה, ספרי במדבר, משמע שרשב"י מציע שני הסברים:

"רשב"י אומר: ר' עקיבא היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו שני דברים ודבריי נראים משל רבי. הרי הוא אומר… ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר לאכול הם מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר", יכול שאכלום במדבר? ת"ל "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד". אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. "אם את כל דגי הים יאסף להם" אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול היו מתרעמים והלא הלכה עמהם באר במדבר והיתה מעלת להם דגים שמנים יותר מצרכם, אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.

דבר אחר: לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן אמר משה לפני המקום: 'אדוני, כלום הגון להם שתתן להם ותהרגם? אומרים לחמור 'טול כור של שעורים ונחתוך ראשך?', אומרים לאדם: 'טול ככר [זהב] ורד לשאול?' אמר לו: אם לאו, מה אתה אומר? אמר לו: הריני הולך ומפייסם. אמר לו: עד שאתה כאן אני אומר לך שאין שומעים לך. כיון שהלך משה אצלם אמר להם: "היד ה' תקצר"?… אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת אלינו שאלתינו". (ספרי במדבר, צה)

רשב"י בהסבר הראשון מבאר את דברי משה לא כספק ביכולת אלא בחוסר התועלת שבדבר כיוון שהבעיה היא עצם התאווה וכל מה שיינתן , לא יספק. רש"י מביא כיוון זה רק בהמשך הדברים, בשינוי סגנון, בשינוי דובר ובעיצוב ה'מתכתב' יותר עם פשט הכתוב:

"עתה תראה היקרך דברי" – רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן. אמר לו: "עתה תראה היקרך דברי", שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר?… אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו. וזהו שנאמר "ויצא משה וידבר אל העם"…",

המהר"ל מסביר שהשיח על היתכנות הפיוס לא מפורש בכתוב אלא משתמע מדבר ה' שיקרה מה שאמר ולא אחרת:

"…לא שיהיה כך פשט הכתוב, אלא הכתוב כפשוטו, רק שאמר לו "עתה תראה היקרך דברי", כלומר כי דברי יהיו, ולא אחרים. מכלל זה אתה למד כי מרע"ה דיבר דברים להשקיט תלונותם, והיינו שיהיה מפייס אותם. וכן עשה, שהלך לפייסם, ולא עשו. וגם פירוש זה נכון לפשוטו מאוד".

 

על ההסבר שמביא רש"י בשם רשב"י, והוא חלק מההסבר השני שבמדרש, מגיב המהר"ל:

"הקשה הרמב"ן, שדברי רבי שמעון בן יוחאי וכו' הם רחוקים מפשוטו של מקרא. ועוד קשיא, שלעולם הכתוב חסך על הצדיק שלא כתב חטא שלו, וכאן כתב בתורה דבר שנראה שחטא, ולפי האמת אינו חטא, ובדרך רחוק יובן שאינו חטא, וזהו היפך הסברא".

בגלל הקושי מסביר הרמב"ן שמשה לא פקפק ביכולת ה' לחולל נס ולהאכיל את כולם, אלא שידע שנס בא משמים רק לצורך טוב ואילו לרעה זה רק בדרך הטבע, וכאן האוכל הוא לרעתם כי יגרום למותם מאוחר יותר. אם כן, יש לתת אוכל בדרך הטבע ועל האפשרות הזו, לכלכל את כולם בדרך הטבע, פקפק משה. המהר"ל מקשה על פירוש זה:

"ואין התירוץ "היד ה' תקצר" נאות לתשובה זאת, שאם נפרש כמו שפירש הרמב"ן, שיד ה' לא קצרה, שתוכל לעשות גם כן בדרך המקרה ובדרך הנהגת עולם, אם כן תשוב הקושיא למקומה, איך לא היה מאמין משה שיד ה' תוכל לעשות ולתת בדרך המקרה.

ולכן מציע המהר"ל את דרכו:

"…פירוש שמשה לא היה רוצה, רק שיתן הקב"ה בפנים מאירים, ולא בפנים שאינם מאירים… אז השיב הקב"ה: "היד ה' תקצר", כלומר שאתן להם בכח ובכעס, שיאבדו. ורמז לו במלת "היד ה' תקצר" התשובה לדבר אשר אמר כי אין ראוי שיהיה הקדוש ברוך הוא נותן להם כדי לחתוך ראשם, השיב לו שכך הוא ראוי, שלא יקצר יד ה', ובשביל זה הוא נותן להם, אף אם הוא בכעס, כדי שיתקדש שמו יתברך ברבים".

דהיינו, לא היה שום ספק ביכולות, אלא שמשה ביקש שאם ניתן אוכל, שיינתן בנחת ובלי פורענות, ואילו הקב"ה לימד שלשם קדושת שמו ניצרך לתת בכעס, גם במחיר הפורענות שלאחר מכן.

המהר"ל מטמיע את ביאורו בדברי רשב"י, כמובא ברש"י. עם זאת, בכדי לא להשאיר את שיטת רבי עקיבא תמוהה לחלוטין, שכן שאלת רשב"י על כך שלא יתכן שמשה רבינו פקפק ביכולת הקב"ה לעשות נס, מציע המהר"ל שההסבר שהציע הרמב"ן בדברים הוא שיטת ר' עקיבא וכך היא מובנת יותר:

"ואני אומר כי זהו דעת רבי עקיבא, שפירש הכתוב כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. כי איך יתכן לפרש אותו כמשמעו, שלא היה משה רבינו עליו השלום מאמין אחר כל הנסים שעשה, כי השם יתברך יכול לחדש אותות ומופתים, אלא היה סובר משה רבינו עליו השלום, כי כל הנסים כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח וגבורה למעלה, ואם לא – "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח). ולפיכך לא היה סבור שיחדש השם יתברך אותות ומופתים, אחר שהם חוטאים. ובזה חטא, אשר לא יהיה נותן הגדולה לשם יתברך, כי בשביל כבודו – למען יתקדש שמו יתברך – מחדש כרצונו. וזה הכתוב עדיין לא ידע משה רבינו עליו השלום, וטעה בו. ועל זה השיב רבי שמעון בן יוחאי, מי שכתב בו "בכל ביתי נאמן" (להלן יב, ז), איך יטעה בזה, שלא היה יודע כי הוא יתברך יחדש נסים וגבוורת כרצונו. לכן הנאות לפשט הכתוב הם דברי רז"ל".

וב"דברי חז"ל" הכוונה כמובן לשיטת רשב"י כפי שבארה לעיל.

אכן שיטת ר' עקיבא לפי שיטת רש"י היא המתבקשת ביותר ע"פ פשט הכתובים ומתסדרת עם לשונם, אם כי קשה להתעלם מהשאלה העקרונית שהעלה כלפיה רשב"י. מאידך, כל ההסברים האחרים שניתנו, אולי מתיישבים עם הנחות יסוד מחשבתיות, אך דחוקות הן ורחוקות מפשטם של כתובים.

למעשה בפער זה מתמצה חלק מהדיון בשאלה 'מהו 'פשוטו של מקרא'?' – האם בכל מצב הפרשנות כפופה להנחות מוצא ערכיות (במקרה זה, הן ביחס למשה רבנו והן ביחס לרבי עקיבא) או שיש מצב שלא עושים זאת.

%d בלוגרים אהבו את זה: