שילוח המרגלים – גור אריה – פרשת שלח

הפעם הבאתי את המקורות, כמעט ללא שום תוספת שלי ובעריכה ניצרכת בלבד. שלש פיסקאות, ארוכות מעט, מדברי המהר"ל בפתח פרשת המרגלים.

 

א. למה נסמכה…?

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" פ            וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן…"

"שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר"      (רש"י)

 

"קשה, דשמא זה הוא מקומה של פרשה, ומאי מקשה 'למה נסמכה'? וכן מוכח דזהו מקומה, דכתיב (לעיל יב, טז) "ויחנו במדבר פארן", ומשם נשלחו המרגלים, כדכתיב "וישלח אותם משה ממדבר פארן" (ג)…   ועוד קשה, דטעם מה שאינו סומך שני פורענות – בשביל שלא יבא פורענות על ישראל, ואם כן אף אם היה טעם לסמוך ב' פרשיות, מכל מקום אין לסמוך ב' פורענות, כדי שלא יבא פורענות…

ונראה דמשום הא לא קשיא מידי, דודאי מעשה מרים היה מיד אחר שנסעו מקברות התאוה, שהרי מרים לא דברה במשה אלא בשביל שאמרה [צפורה] על נשותיהן של שבעים זקנים 'אוי לנשותיהן של אלו', כמו שפירש רש"י בפרשת בהעלותך אצל "ותדבר מרים", אם כן מסתמא מיד אחר שנבחרו שבעים זקנים היה מעשה של מרים, והיה מחלוקת קרח אחר מרים, ואחר כך שילוח מרגלים:

אלא שקשה לי, דלא יתורץ הקושיא, דמאי שתירץ דבשביל שלא למדו המרגלים מוסר ממרים לכך סמך כך, אם כן אכתי הוי ליה למסמך מעשה קרח שלא למד מוסר ממרים, שדברה במשה, והוא גם כן דבר במשה ואהרן, ואחר כך שילוח מרגלים, שהם לא למדו מוסר ממרים וקרח, והוסיפו לחטוא:

ונראה לתרץ, דמגוף הקרא אנו לומדין שהתורה סמכה הפרשיות זו אצל זו, דכתיב בפרשה שלפניה "ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן",(יב, טז)  והאי "ואחר נסעו" וגו' על כרחך לא אתי רק לאורויי לך שאחר מעשה מרים נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן – "וידבר ה' אל משה" וגו', ולסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים הוא דאתא, דאי לאורויי שאחר מעשה מרים נסעו מחצרות מיד, פשיטא, דהא כתב לפני זה "והעם לא נסע עד האסף מרים" (יב, טו), ומוכח דכשנאספה מרים אל המחנה – מיד נסעו, דהא באסיפה דידה היו תולים, ואם כן לא הוי למכתב "ואחר נסעו העם מחצרות", אלא על כרחך לא כתב לאורויי רק על פרשת מרגלים, שהיה מיד אחר פרשת מרים, שכל מקום שנאמר "אחר" סמוך, וכך פירושו; "ואחר נסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן" "וידבר ה' אל משה שלח לך", לומר דמיד אחר חצרות נשלחו המרגלים. אף על גב דממילא ידעינן דמיד אחר שנסעו מחצרות וחנו במדבר פארן – נשלחו המרגלים (פסוק ג), מכל מקום לא הוי ידעינן דהתורה הקפידה לומר דאחר חצירות היה המעשה, והוי אמרינן ד"מעשה שהיה כך היה", אבל עכשו דכתב בתורה "ואחר נסעו" וגו', הקפידה תורה להסמיך מעשה מרגלים אחר חצירות. ועוד, דלא הוי ידעינן דנשלחו המרגלים מיד, אלא היינו אומרים דהיו זמן מה במדבר פארן, ואחר נשלחו המרגלים, לכך אמר "ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן" "וידבר ה'" וגו', כדי להסמיך מעשה מרגלים אחר נסיעתן מחצרות. ועיקר קרא מה שכתב "ואחר נסעו מחצרות" לסמוך לו שלוח מרגלים, לומר שלוח מרגלים היה מיד. וכן איתא בהדיא במדבר רבה '"ואחר נסעו מחצרות" אחר שבאו לומר לשון הרע, והיו מסתכלין במעשה מרים, ואף על פי כן לא רצו ללמוד'. משמע בפירוש דמדכתיב "ואחר נסעו העם מחצרות" ילפינן, כדלעיל. והשתא מקשה שפיר 'למה נסמכה', כלומר: התורה שאמרה כי מיד אחר פרשת מרים היה שילוח מרגלים – למאי נפקא מיניה? ומתרץ וכו':

ובבמדבר רבה מוכח דרז"ל דרשו סמיכות הפרשיות עוד, בשביל שהוקשה להם למה ציוה הקדוש ברוך הוא לשלוח מרגלים אחר מעשה מרים, דכתיב "ויחנו במדבר פארן" "וידבר ה' וגו'", והוקשה למה ציוה עתה לשלוח מרגלים, ולא קודם לכן או אחר מכאן. ואין לתרץ דעכשיו היה זמן ראוי לזה לשלוח מרגלים, זה אינו, דאם כן הוי למכתב כאן שבקשו ישראל ממשה לשלוח מרגלים כמו שכתוב בפרשת דברים (דברים א, כב), ולמה כתיב "וידבר ה'" כאילו השם יתברך עשה זה, וחסר מן הכתוב בקשתם, ואם כן מוכח מדלא הזכיר בקשתם לשלוח מרגלים, שכבר לפני זה היו מבקשים לשלוח מרגלים, ולא עתה בקשו לשלוח מרגלים, ולא הסכים הקדוש ברוך הוא לשלחם עד עתה, ולמה לא הסכים עד עתה?, אלא כדי שילמדו ממרים. והשתא פריך שפיר 'למה נסמכה פרשת מרגלים כו", הרי בקשת מרגלים היה כבר, ולמה נסמכה פרשת מרגלים לצוות עתה, ותירץ שפיר כדי שילמדו מן מרים. וכך איתא בבמדבר רבה בפרשה זאת (טז, ו) 'מה ראה לומר אחר מעשה מרים "שלח לך אנשים", אלא שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיאמרו לשון הרע על הארץ, [אמר הקדוש ברוך הוא] שלא יהיו אומרים לא היינו יודעים עונש לשון הרע, לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא זה לזה', עד כאן. מוכח כדברינו, שהקדוש ברוך הוא ציוה על שלוח מרגלים אחר מעשה מרים, ולא קודם, שילמדו ממנה. והשתא יתורץ קושית הרמב"ן למה לא כתב כי בקשו ממשה שישלחו אנשים כדכתיב בפרשת דברים (דברים א, כב), שזה היה כי לא הסכים עמהם באותה שעה, ואחר זמן, אחר פרשת מרים, אז צוה, שאז יש להם ממי ללמוד, הסכים השם עמהם, וזה נכון:

 

ב, תשובות המהר"ל לקושיות הרמב"ן.

המהר"ל מתייחס לשאלות שהעלה הרמב"ן בפתיחת הפרשה, כשהדיון נעשה תוך כדי סינכרון בין המסופר בפרשתנו לבין המסופר על שליחת המרגלים בספר דברים (א, כ והלאה) ובעיקר פסוקים כב-כג:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:  וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר…"

ולאחר מכן:

"אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם"                        (א, כח)

 

וכה הם דברי המהר"ל ב'גור אריה':

"הקשה הרמב"ן, לפי פירוש רש"י שמשה נמלך בשכינה אם ישלח מרגלים, אם כן הוא גם כן חטא, שהרי הקב"ה אמר שהארץ היא טובה מאד, ולמה נמלך לשלוח מרגלים, ולא היה מאמין לדברי הקב"ה? ועוד, שמצאנו בפירוש בכתוב בפרשת דברים "ויטב בעיני" (דברים א, כג), אם כן למה היה יפה בעיניו?    ועוד הקשה, מה חטאו המרגלים שאמרו "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח), והלא האמת כך היה, שהיו ערים גדולות ואנשי מדות, וכי שלח אותם משה רבינו ע"ה לדבר שקרים?, ומאחר שהאמת הגידו, מה פשעם?. ועוד, שמשה בעצמו אמר יותר מזה, שאמר "להוריש גוים גדולים ועצומים ממך וגו'" (דברים ד, לח).         ועוד, מה היה כוונת מרע"ה בשלוח מרגלים – לראות העם אם חזק הוא אם רפה  אם היה סובר שאם יהיו חזקים יהיו מחזירים למצרים, ואם כן פעל של בטלה היה:

…ונראה לפרש, שודאי ישראל בקשו לשלוח מרגלים, שאמרו 'לתור לנו את הדרך ואת הערים אשר נבא בהנה', כלומר כי מי שאינו מכיר הדרכים דרכו לשלוח מרגלים, ואין זה בלתי מאמין, שאדרבה, אין לסמוך על הנס ויש להשתדל לעשות כל דבר שראוי לעשות. ויהושע גם כן עשה כזה, ששלח ב' אנשים מרגלים לרגל הארץ. ודבר זה היה טוב בעיני ה' בודאי, כי אין דבר רע כלל בזה, רק טוב, שמורה להיותם זריזים בכבוש הארץ. וכן תמצא בפירוש בכתוב "נשלחה אנשים"…, שלא בקשו לתור הארץ, רק באיזה צד יוכלו לכבוש, שהרי לא אמרו רק "את הדרך אשר נעלה", ולא זכרו כלל ממה שנזכר בפרשה הזאת "הטובה היא אם רעה החזק הוא הרפה", נראה שלא אמרו שום דבר מזה, ולפיכך היה טוב בעיני משה. ודבר זה פירש גם כן הרמב"ן ז"ל:

והיה נמלך בהקב"ה, שאין לעשות בלא עצה, והקב"ה ראה מה שבתוך לבם הרע, שלא היה זה בלבבם רק תואנה, וכוונתם שלא היו מאמינים שהארץ טובה, ושמא חזקים הם ולא יוכלו לכבוש אותם, והיו יראים מהם. אלא שלא רצו לדבר מזה דבר, ותלו את הדבר שישלחו מרגלים לתור להם הדרך אשר יעלו בה, ואת הערים אשר יבואו ראשונה בהם. אמר הקב"ה "שלח לך" 'לדעתך, אני איני מצוה לך וכו", כי "הבא לטמא פותחין לו". ואז מעתה הבין משה כוונתם הרעה הזאת, שהרי מאחר שהקב"ה אמר "שלח לך" 'לדעתך', אם היה כוונתם לטובה – היה הקב"ה נותן לו עצה, ש'הבא לטהר מסייעין לו', ועכשיו הקב"ה לא רצה ליתן לו עצה, אלא אמר "שלח" 'לדעתך', אלא בוודאי כוונתם היה לרעה, ולפיכך אין הקב"ה נותן לו עצה, כי 'הבא לטמא' כו':

ולפיכך אמר להם משה שישלחו המרגלים ולראות "הטובה היא אם רעה", וכל הענין הכתוב בפרשה הזאת, והכל עשה מרע"ה אולי יחזרו בהם ואל ישלחו כשיראו שאני מצוה להם לשלוח ולראות, [ש]אלמלא לא היה טובה – לא הייתי אומר להם לראות על כל דבר ודבר…

ומה שהקשה: מה חטאו שאמרו "ערים גדולות ובצורות בשמים… ונראה דחטאם היה בלשון "אפס כי עז העם" (כח), לפי שדברו בטובת הארץ, ואמרו "אפס כי עז העם" וכו', וכל "אפס" הוא למעט מענין הראשון, וכך הוא ממעט; 'הארץ טובה מאוד, אבל אין טובתה מועיל, כי העם עז, ולא תועיל לנו הטובה, או שיצא שכרה בהפסדה, כי הרבה והרבה יהיו מומתין על ידה'. ואם לא היה כוונתם כך, היה להם לומר "הארץ טובה היא וזה פריה והעם עז", ובלשון "אפס" סתרו דבריהם, ובזה יתורץ הכל".

 

ג. ארץ חזקה ואומה חזקה.

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (יג, יח-יט)

"את הארץ מה היא – יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין:      החזק הוא הרפה – סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם"      (רש"י)

 

 

"…יש לומר דהכי קאמר, שיראו בטבע הארץ אם מגדלת גבורים או חלשים, או מרבה באוכלסין או ממעט באוכלסין, הארץ מצד עצמה, שהארץ שהיא מרבה באוכלסין – טובה היא, והממעט באוכלסין – היא רעה. וכן בגבורים וחלשים. ומה שכתב אחריו "החזק הוא הרפה", אינו מדבר בטבע הארץ, אלא בעם היושב בה. ופירוש ענין זה, כי יש גבורים מצד הארץ, שהאדם שנולד בה לפעמים הוא גבור, ולפעמים הוא חלוש, כי יש ארץ שמגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים. וכן מצד אומה גם כן, יש אומה בסגולתה חלשים, ויש בסגולתה גבורים. ודבר זה תולה באומה, והוא ידוע:

ואם הארץ מגדלת גבורים, והאומה סגולתה להיות גבורים, אז הם גבורים לגמרי. ואם שתי הסבות יחד לרעה, הם חלשים. ואם אחת לטובה ואחת לרעה, הם בינונים. ומשה אמר שיראו מצד הארץ מה ענין, ודבר זה כדי לדעת את ירושתם מה ירשו. ואחר כך אמר שידעו מצד האומה, ודבר זה כדי לדעת עם מי ילחמו – מי הם האומה. וכן ברב או מעט, שיש שתי סבות לדבר; אם מצד הארץ, ומצד העם, דהיינו מצד עצמם. כי הסבה מצד הארץ הוא לכל העם הנולד, אף אם נולד בארץ מאומה אחרת. והסבה מצד האומה שייך דווקא לאותו אומה, אפילו הם בכל מקום:

והסימן שמסר להם שידעו אם גבורים הם, היינו כמו שמפרש, אם במחנים הם יושבים – הם גבורים לגמרי, שאינם יראים, שיושבים במחנים. ובודאי יש להם שתי הסבות ביחד לטובה, ואינם יראים כלל. ואם במבצרים חזקים מאוד יושבים, יש להם שתי הסבות לרעה. ואם אינם כל כך מבצרים, אינם כל כך חזקים ואינם חלשים. ואז ידעו כי יש צד אחד; או מצד הארץ לטובה, או מצד האומה לטובה. ולעמוד על זה יכולים לראות כאשר יראו פרות הארץ ותולדותיה, אם בריאים וטובים, וכן מימותיה ואויר שלה. ובזה יוכלו לעמוד אם הארץ טובה – מגדלת גבורים. ולא היה צריך הסימן של מחנים או במבצרים רק אם האומה גבורים מצד האומה. ועוד, כי לפעמים אף על גב שהארץ מגדלת גבורים, יבוא שינוי בארץ, שהלכו הנולדים לארץ אחרת וישבו בה אחרים, לכך הוצרך לומר "ואת העם היושב בה". ואין זה כזה; כי מה שצוה להם לראות את טובת הארץ – לא לענין כבוש, אלא לראות מעלת הארץ. ומה שצוה להם לראות את העם היושב בה – משום כיבוש המלחמה:

וכן משמעות המקרא כמו שפירשנו, שהרי כתב "ואת העם היושב בה החזק הוא הרפה", משמע כי בקשה זאת לאו לענין הארץ, אלא לענין העם היושב בה, בין שהוא מאותו ארץ או מארץ אחרת. וכבר אמרנו איזה סימנים נתן להם לראות את הארץ אם מגדלת בטבע גבורים, דטבע הארץ יוכל כל אדם לדעת כאשר יתבונן בטבע הארץ ובאויר שלה ומימותיה, וכל זה ענינים השייכים לארץ. ולא היה צריך הסימן רק להכיר יושבי הארץ, שאפשר שבאו ממקום אחר לשם, ואין סימן בהם, רק אם יושבים במבצרים – הם חלשים, ואם בכרכים – חזקים הם:

סימן מסר להם וכו'. הקשה הרא"ם, אם כן כאשר אמרו המרגלים שהערים גדולות ובצורות בשמים, היה להם לשמוח, שנראה שהם חלשים ולא גבורים, ואם כן היו דברי המרגלים מסייעים דברי משה רבינו עליו השלום, והם לא היו מכוונים רק לרעה במה שאמרו "אפס כי עז העם וגו'" (פסוק כח). ועוד, שיהיו דברי המרגלים סתרי אהדדי, שאמרו כי העם עז, ואם היו עזים – למה ישבו בערים בצורות מאוד. ובסמוך יתבאר ולא קשיא מידי:

סימן מסר להם. ומה שכתוב אחריו (פסוק יט) "אם במחנים או במבצרים", הכתוב מפרש דבריו איזה סימן הוא לראות אם גבורים או חלשים הם, היינו אם יושבים במחנים או במבצרים. ואפשר לתרץ, דהא דקאמר "הבמחנים אם במבצרים" לאו פירושו הוא, אלא כך אמר; "אם במחנים" רצה לומר שכולם הם במחנים, דהשתא אף על גב שהם חזקים, איכא לטיבותא שהם יושבים במחנים. או יש קצתם במבצרים, [ו] קצתם במחנים, דהא גריעי טפי, דמאחר דקצתם זה במחנים – מורה שהם גבורים, שהרי קצתם יושבים במחנים, ואם כן באותם שהם במבצרים – תרתי לריעותא; חוזק הערים, וחוזק העם. דודאי ענין הארץ אחד, כמו שאלו שבמחנים הם חזקים, כך אותם היושבים במבצרים חזקים, והמבצרים שיש להם – לרווחא דמילתא הוא, או שכך ירשו מאבותיהם ערים בצורות. וליכא למימר אדרבא, איפכא, כמו שאותן היושבים במבצרים חלשים – גם אותם היושבים במחנים חלשים, דזה אינו, דאם כן למה היו יושבין במחנים ולא יהיו יראים מן החרב:

והשתא יתורץ קושיא הנזכרת למעלה – אם כן כאשר אמרו המרגלים "ערים גדולות ובצורות" (דברים א, כח) היה להם לשמוח, זה אינו, דסימן מסר להם אינו רק אם מקפידין וכולם יושבים בערים בצורות, אחר שהם מקפידין שלא לשבת רק בצורות, אם כן חלשים הם. והם לא אמרו רק "והערים בצורות מאד", לא אמרו 'וכל הערים בצורות', אלא "והערים בצורות", כי יש ערים בצורות, אבל אינם מקפידים להיות יושבים כולם בערים בצורות:

והשתא הוי שפיר, [ש] רק אמר להם משה רבינו עליו השלום שיראו אם הם חזק או רפה, ונתן להם סימן; אם הם מקפידים לשבת דווקא בערים בצורות – בודאי רפה. ואם אינם מקפידים, אלא אף במחנים יושבים – חזקים הם. ואחר כך אמר להם, אם תימצי לומר שהם חזקים, שיושבין במחנים, מכל מקום צריך לדעת אם יש בהם מבצרים. והשתא איכא תרתי לריעותא; דהרי אינם מקפידין לשבת דווקא בערים בצורות, דנמצאו יושבים אף בפרזים, וגם יש ערים בצורות. ומכיון דיש בה קצת מקומות חזקים, מה בכך אם נמצאו בה איזה מחנים. ולפי זה אין צריך לומר שהמקרא מפרש דבריו:

אך מפני שרש"י (פסוק יט) (ש) הפך הפירוש, ומפרש "הבמחנים" מיד אחר "החזק הוא או הרפה", שלא על הסדר, משמע דבא לאורויי לך ש"הבמחנים או במבצרים" הוא פירוש על "החזק הוא או הרפה". ולא ידעתי מי דחקו לומר כך. ואפשר לומר דלא כיון (רש"י) שיהיה "אם במחנים או במבצרים" פירוש על "החזק הוא או הרפה", אלא מפני ד"החזק הוא או הרפה" איירי גם כן בדבר הזה, שהרי סימן מסר להם אם במחנים הם יושבים – חזקים, ואם במבצרים – רפים הם, סמך "הבמחנים או במבצרים" אחריו, שהרי ענין אחד הוא כמו שאמרנו למעלה, דאמר להם לראות אם הם מקפידין שלא לשבת רק במבצרים – הם רפים, ואם אינם מקפידים – הם חזקים. ואם אינם מקפידים, יש להם לראות אם כל הערים במבצרים, כדלעיל. והשתא "הבמחנים" קאי על "החזק הוא או הרפה". לכך סמך אותם יחד, שאין סברא להפסיק ביניהם ב"טובה היא אם רעה", דהוא מילתא אחריתי, לכך סמך אותם יחד, דהוי כאילו כתב אחר "החזק או רפה", דאין מוקדם ומאוחר בפסוק:

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: