Archive for ינואר, 2020

עברי אנכי – לפרשת שמות תש"פ

עברי אנכי – פרשת שמות תשפ

(לשם נוחות הקריאה מצ"ב קישור לפורמט word )

 

עברי אנכי

פרשת שמות תשפ

פתיח.

פרקי הפתיחה של ספר שמות, פרקים א' וב', מתמצתים 210 שנים של השתקעות במצרים ושיעבוד. על הגאולה נקרא עוד מעט, אך בטרם נרוץ אליה, יש כמה נקודות בתקופת ה'טרום' שלה שנכון להתעכב עליהן:

  1. "אשר לא ידע את יוסף" – למה זה רלוונטי לסיפור? הרי גם בלי זה הייתה לו סיבה לשיעבוד וגם לא ראינו בהמשך שהתורה מזכירה זאת בהקשר כלשהו. ואם תאמר שהיה כפוי טובה על מה שעשה יוסף למצרים, הרי יוסף קיבל גמול מעל ומעבר לפעלו במעמד שקיבל, בהצלת כל משפחתו מרעב, בהבאתה למצרים, בהקצאת ארץ גושן לצרכיהם, באוטונומיה מוחלטת ובאפשרות שניתנה להם להתעצם כרצונם. מה עוד צריך לתת להם? עד אין סוף מצרים תשאר חייבת על אותם 7 שני רעב, שלפי חז"ל היו בכלל רק שנתיים ובניגוד לחששות ההיסטריים שיוסף הציף בהם את מצרים כולה?
  2. מה ההגיון בחשש מלך מצרים? אם הוא חושש מהתעצמות בנ"י, הרי שהאפשרות שבנ"י ינצלו מצב בשביל לעזוב את מצרים "ועלה מן הארץ" היא נפלאה ! זה בדיוק מה שהוא צריך, אז מה החשש? ואם אחרי שמענים אותו הוא רבה ופורץ, למה צריך לקוץ ממנו? שיעשו להם טרנספר לארץ ישראל וגמרנו !?
  3. המילדות העבריות- א. מלך האימפריה המצרית לא מסוגל להשתלט על 2 נשים שפחות עבריות? עד כדי כך היה חסר אונים מולן, שרק צו לכל תושבי מצרים היה, לדעתו, מסגל להתמודד עם זה??? ב. באמת היו רק שתיים על כמות נשים ש"פרו וישרצו וירבו במאד מאד ותמלא הארץ אתם"? ג. "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" – איזו הטבה אישית יש למיילדות בכך שהעם רב ומתעצם? מה השכר בזה? ג. "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" – למה צריך עוד שכר, מה פשר הבתים הללו ואיך זה מתכתב עם יראת הא-להים שלהן?
  4. משה – א. למה פרעה מבקש להמיתו? הוא אמנם הרג פקח מצרים, אבל בכל אופן, מעין נכד שלו, עשה בצנעא… לא עדיף שיקרא לו לשיחה (כמו מלכת אנגליה לנכדה), שירתק אותו לארמון, יחסום לו את האינטרנט לשבועיים, יקצץ במכסת הקבוצות המותרות בווטסאפ ויאסור עליו להעלות פוסטים באינסטגרם. זה יותר גרוע ממוות ויותר אפקטיבי… למה להרוג אותו? ב. מתי גילה משה שהוא איש עברי ואיך? אמנם יש לכך תשובה ב'נסיך מצרים' (- סוג של מדרש מאוחר…), אך למה התורה לא מגלה על כך או לפחות מרמזת? האם זה כה חסר חשיבות, ברמת פרט פיקנטי ומידע רכילותי? ג. אם משה בעל רגישות כל כך גבוהה לאחיו, לאן נעלם במשך 60 שנה? ואם הקב"ה לא היה פונה אליו, האם היה חוזר אי פעם? מה הוא תכנן? .

 

נקודת מוצא.

ספר שמות נפתח בנימה מאד אישית ופרטנית: "ואלה שמות בני ישראל הבאים…" ומיד מפורטים 12 שמות בני יעקב. דווקא על רקע פתיחה זו, בולט הניגוד שבהמשך. פרקים א – ב עסוקים בדמויות אנונימיות וחסרות שם: מלך מצרים[1], המילדות העבריות[2], איש מבית לוי, בת לוי/ אם הילד, אחותו/ העלמה, בת פרעה, איש מצרי, איש עברי, אנשים עברים, כהן מדין[3], בנותיו. התורה, כביכול, משקיע מאמץ בלהסוות כעת את האנשים שאותם תזכיר בעצמה בהמשך. הרי בפרק ו' כבר נדע על עמרם, יוכבד ומרים ובהמשך על יתרו, אז למה להותירם כעת נלוי פנים וזהות?

הבנת אנונימיות זו היא היסוד לכל המהלך שנבקש לפרוש בדברים שלהלן. להבנתנו, אנונימיות זו היא דרכה של התורה לרמוז לנו שאין היא מדברת על אנשים פרטיים, מוגדרים אישית, אלא על דמויות המציינות ומייצגות תופעה חברתית בעלת השפעה באותה תקופה בארץ הנילוס. בדבריהן ובמעשיהן, משקפות הדמויות תנועות חברתיות בעלות אידיאולוגיה ומסר חברתי שעלינו לפענח ודרכן לשרטט את העולם החברתי של תקופת העברים במצרים, בשעתם היפה, בשיעבודם ולקראת גאולתם.
את מסענן החברתי נחל מעט מוקדם יותר. נחזור לספר בראשית, לירידת משפחת יעקב למצרים.

 

יוסף –

בפרשת ויגש. מביא יוסף את משפחתו למצרים ומשכן אותה בארץ גושן, איזור משובח לכשעצמו אך בעיקר נפרד משאר מצרים ומאפשר 'בידוד' דתי, חברתי וכלכלי חיובי –

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה"     (בראשית מז, יא)

התורה, באמצעות סמיכות פסוקים, מתארת את האתגר הכלכלי שעמד בפני יוסף, שרצה לכלכל את בית אביו באותן שנות רעב:

"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:
וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב" (מז, יב- יג)

כיצד ידאג יוסף למשפחתו מבלי לעורר תסיסה וגלי אנטישמיות על רקע הרעב שיש בכל הארץ?
תשובה לכך מצויה בתיאור המפורט, והלכאורא מיותר מבחינתנו, של היערכות יוסף מול המצרים בחלוקת המזון בשני הרעב. שיא המהלך המבוצע ע"י יוסף הוא עקירת המצרים מאדמתם וניודם ברחבי הארץ, אם כי בהסתייגות אחת:

"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (כא – כב)

יוסף מקצין פערים בחברה המצרית ויוצר פער מעמדי בלתי מגושר בין 'העם' ל'כהנים'. לכשעצמו, כל הסיפור הזה לא היה מענייננו, לולא הבהירה התורה, שוב בסמיכות פסוקים, את ההשלכה על משפחת יעקב:

"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (כו – כז)

הוי אומר, יוסף ממצב את מעמד משפחתו עם מעמד הכהנים. הזכויות שבכך ברורות, אך הן לא יגנו על משפחתו לאורך זמן מפני שנאה ואנטישמיות. את זה יעשו החובות שבמעמד ! יוסף מקדים את שייאמר בהמשך בהר סיני ומאתגר את משפחתו כבר עתה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הם לא יקראו בשם ה', כאברהם זקנם, אך בהחלט יתמסרו לחינוך, הוראה ולימוד ותחומים נוספים שיכולים להעשיר רוחנית ותרבותית את מצרימ. הם יהיו בקרב החברה המצרית, כשבט לוי בתוך החברה הישראלית, וכערי הלווים הנפרדות והעצמאיות כך גם ארץ גושן בתוך מצרים. בדרך זו ניתן גם להפריד בין הקבוצות וגם לתת לה הצדקה (ואולי אף תלות) שתנטרל משקעים קשים (אם אכן מקפידים על החובות לא פחות, ואף יותר, מעל הזכויות…). על דרך זו מתבהר יותר מאמר חז"ל על האמור: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה". על דרך הפשט, יעקב החל בנסיעה מצריימה, יהודה נשלח אל קרית הממשלה המצרית לקבל מיוסף הנחות, מפת דרכים וכתובת להתמקמות ומגורים בארץ גושן, יהודה חזר ופגש את השיירה בדרכה והנחה אותה ישירות למעונם החדש, מבלי לעשות סיבוב בתוך מצרים. על גבי הסבר זה מוסיף המדרש נדבך נוסף:

"ואת יהודה שלח לפניו – ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא: חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו", (ב"ר צה, ב)

האומר 'בית דירה' מתייחס לזכויות שהעניק יוסף למשפחתו, והאומר 'בית ועד' מתייחס לחובות שהתווה להם יוסף, ודברי שניהם מחוורים מהמתואר לעיל.
כך גם מתבהר היגד נוסף: "א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך"[4]. מה פתאום החליטו מלך מצרים ושר העבודה והכפייה להעביד בפרך את כל בני ישראל ואילו שבט אחד להחריג ולפטור מעבודה וסבל? ומילא היה פוטר את משפחות בני יוסף, המשנה לשעבר, על רקע קשרים וייחוס, אבל מה לו ולבני לוי? אפשר כדברינו שלפני השיעבוד משפחת ישראל היו בתפקיד 'כהנים לוויים' ביחס למצרים כולה, ומלך מצרים החדש, על אף שביטל מעמד זה, הכיר בצורך של כל קבוצה ל'כהנים לווים' משלה וככל הנראה, לתפקיד זה התאים באופן טבעי שבט לוי.

נקדים מעט את המאוחר ונאמר שיוסף מינה את 'משפחת ישראלי' לחלק מהכהונה/לויה של מצרים. מה אמור היה לקרות בשלב בו המשפחה תתפתח ותגיע להיקף של עם בפני עצמו? בזה חלקו יוסף והמלך החדש שלא ידעו. זה האחרון סבר שישראל צריכים להתייצב כעם בפני עצמו, ואז, באופן טבעי כמו אצל כל העמים, רק חלק קטן ממנו (- שבט לוי) יקבל את מעמד הכהונה ואילו שאר העם יהיה ככל בני האדם. יוסף לעומתו, ע"פ מסורת בית אבא וסבא, הבין שכל זמן שהם משפחה, הם יהיו המדריכים הערכיים והרוחניים של מצרים, וכשהם יהפכו לעם הם יקבלו מעמד של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ביחס לכלל אומות העולם, כפי שהועיד להם הקב"ה בבחירת האבות וכפי שהגדיר להם בהר סיני. על הפער בין שתי הגישות נסב המהלך העתידי של יציאת מצרים, אך נגיע לכך בהמשך.

 

בני ישראל

יוסף מיקם את משפחתו כהבנתו ומצבה מסוכם בפסוק האחרון של פרשת ויגש:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז)

המשך ישיר של נקודה חברתית, היסטורית וגם 'ספרותית' זו הוא הפסוק בתחילת ספר שמות:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז)

את עצמת הריבוי מתארת התורה ב-2 דרכים שונות. מחד, בריבוי הפעלים והתארים שבפסוק, מאידך, בשימוש במילה אחת, "ישראל", במשמעויות שונות – בתחילה "ואלה שמות בני ישראל הבאים…", במשמעות דווקנית של בני איש ששמו ישראל/יעקב, ובהמשך "ובני ישראל פרו…", במשמעות מושגית של קבוצה חברתית שזה כנוייה. אך לעניינו המיקוד הוא בסוף הפסוק. "ומתלא הארץ אותם" – הריבוי הדמוגרפי הביא למצוקת דיור במרכז גוש גושן, לעליית מחירי הדירות, ולדחיסות ולחץ חברתי שהביא את בני ובנות ישראל להגר אל ה'פריפריה' (מבחינתם), תוככי ארץ מצרים. חומות הגטו נפרצו והיציאה ממנו לוותה לא רק בהשקעות נדל"ן אלא גם בהשתלבות חברתית, תרבותית וערכית במצרים על בסיס ערכי שוויון ואחווה (חירות כבר הייתה להם מכח המשנה למלך…). את קצה התהליך הרוחני מתאר במקום אחר הנביא יחזקאל, את מצבם בשעה שביקש הקב"ה לגאול אותם:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל  תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם"        (יחזקאל כ, ז – ח)

חז"ל מדגישים שהם שמרו על מספר סממנים ייחודיים –  שמם, לבושם, ולשונם. יש להניח שבימים הטובים הם נשמרו כפולקלור יהודי יפה, ובימי השיעבוד כעוגן הישרדותי להישען עליו. המחשה מבארת ומבהרת (ולדאבוננו גם מבערת) לתהליך רוחני זה, ולזה החברתי שיתואר להלן, אין צורך לחפש בפרשנות ימי הביניים, די להסתכל בתפריט 'היסטוריית גלישה' במרכז אירופה של המאה ה-19 ובאמריקה של המאה ה-20…
התהליך החברתי שקדם לשיעבוד הביא לתנועה רחבה וסוחפת של התבוללות והשתלבות בכלל 'אמא מצרים'. כפי שנראה, היו שותפים לו תנועות חברתיות עבריות וגם מצריות.

 

מלך מצרים – 'התנועה להשבת מצרים למצרים'

"ויקם מלך חדש על מצרים". זו הדמות האנונימית הראשונה במסענו, וכאמור, אינה מייצגת רק את עצמה אלא תנועה. המלך עמד בראש 'התנועה להשבת מצרים למצרים' ונגד השתלבות בני ישראל בתוכם. "ויאמר אל עמו הנה עם…" – הוא מציין, בצדק גמור, את הפיכת 'משפחת ישראלי' ל'עם בני ישראל' וטורח ליצור את ה'הם' וה'אנחנו' ואת חובת ההפרדה בין השניים. הוא משקף את התנועה שהתנגדה לשילוב היהודי – מצרי וטרחה ליצור את ה'הם' ו'אנחנו'. האם זה בא על רקע משבר כלכלי? מחשש כן לשינוי פני החברה? על רקע הצדקת מרידה והתנקשות במלך הקודם ועליית מלך חדש? מרצון לצבירת כח, שליטה וחידוש גזירות? כך או כך, שמש חדשה הפציעה על הנילוס.
בפני תנועה נגד אחדות והשתלבות לעם אחד, הדוגלת בהפרדת 'אנחנו' ו'הם', קיימת בהחלט האפשרות לסובב את הגלגל אחורנית ולשחזר את ההיסטוריה. דהיינו להשיב את ה'הם' למעמדם הכהני המיוחס כמדריכים רוחניים, כעצת יוסף בשעתו, ובכך להפרידם מעמדית בפועל מהעם. אפשר להחזיר אותם לגושן ולהסביר את חשיבות הפרדת המעמדות.  אלא ש… אנחנו לא מאמינים ורוצים בכך. "אשר לא ידע את יוסף" – זה לא שאנחנו לא יודעים מי היה יוסף, עליו נאמר: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת  כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ", אבל בגלל זה לחשוב עכשיו שכל זרעו הוא בבחינת "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה… גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" וראוי לייחוס? ראו אותם בתוכנו, במה הם יותר טובים?. זה רעיון אווילי, אא"כ… אא"כ יש להם תוכנית מחוכמת, סודית ודרמטית, מעין (או ממש) 'פרוטוקולים של שבטי ישראל", שעלינו לחשוף ולהתחכם כנגדה…
"ועלה מן הארץ" – הם בטח מתכננים השתלטות על האימפריה. מחכים לשעת כושר ואז להיפרד מאיתנו מיוזמתם שלהם. בתחילה הם השתלבו בתוכנו, בגדר "ותמלא הארץ אותם", דהיינו פרצו את גטו גושן והשתלבו בתוכנו, ובשעה המתאימה, כמו למשל "כי תקראה מלחמה" – מקרית או קרואה או קרואה שנראית כמקרית, ינצלו את המצב "ועלה מן הארץ", דהיינו מארץ הנילוס חזרה לגושן (כי למען האמת, מה יש להם לחפש במקום הנידח והשמם הזה, כנען…), אבל כעת במעמד של שליטים, מלכים, עריצים ומנצלים שישעבדו את כולנו לצרכים שלהם. אם לא נפעל מהר ובחכמה, עוד מעט וכולנו עבדים להם…
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" ובעזרת אל השמש ובסייעתא דבעל צפון, תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר ולא ישתעשעו באפשרות שהם יעשו לנו מה שאנחנו, בהתחכמותנו, הצלחנו לעשות להם…

 

המילדות העבריות – תנועת המרי הנשי העברי.

גם המילדות העבריות הינן דמויות אנונימיות המייצגות תנועה חברתית. שפרה ופועה הן מנהיגות מרד המילדות והיולדות וזו דרך המאבק הטובה ביותר, גם אם חסרת סיכוי ריאלי, שהן יכלו ליצור. מערכת השלטון המצרית לא התמודדה עם שתי נשים אלא עם תנועת מרד נשית רחבה שמיאנה להימנע מילודה.
המילדות מגיעות היו לבתי היולדות ושם עושות את מלאכתן. פרעה הורה דרך יו"ריות ארגון המילדות העבריות, שפרה ופועה, לכל המילדות שעליהן לשתף פעולה עם השלטון המרכזי ולשים קץ לתופעה.

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)

חמת המלך בערה בו, הוא דרש ושאל, המילדות ענו מה שענו, בפועל המימשל לא הצליח להתמודד עם תנועת המרד העממי הזו, שהיה קשה לאתר אותה ולמגר את פעילותה, מה גם שיעדיה קיבלו תמיכה משמים:

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".  (א, כ)

אין מדובר פה בהטבה אישית לשפרה ופועה, שאם כן, לא ברורה מהותה. ההטבה היא לכלל תנועת המרד הנשית שהצליחה להמשיך בהישגיה, היולדות יולדות, המילדות מיתממות, ומפה לשם העם מתרבה.

מלך מצרים לא טיפש. הוא מבין שהמילדות משטות בו ועל כן הוא משנה את ההנחיות. עד כה נשים, בדרך הטבע והנורמליות, ילדו בבתיהן, בסביבה הטבעית שלהן, והמילדות הגיעו לביתן כ'דולות' מסייעות ותומכות לידה. אך מעתה… לא עוד 'שירות בבית הלקוח':

"וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (א, כא)

רש"י, ע"פ המדרש, מבאר את סוף הפסוק כהטבה של הקב"ה ל-2 המיילדות, שפרה ופועה, שעשה להן מצאצאיהן בתי כהונה ולוויה. אך אנו נהלך בנתיב שסללו, בין השאר, רשב"ם והמלבי"ם ונייחס את פעולת "ויעש" לא להקב"ה אלא למלך מצרים. מלך מצרים הוא שעשה לכלל המיילדות בתים בהן יפעלו. במילים אחרות, מלך מצרים הנחה לבנות 'בתי יולדות' שרק במסגרתם קיבלו המילדות אישור לפעול. אפשר שההוראה פורסמה כצו ללא ביאור של המלך, אך אפשר גם שהוסבר למיילדות, במתק שפתיים וערמומיות תמימה שנרכשה מהן, שרק שם יקבלו את המיכשור הרפואי המתקדם ביותר, שם יוכלו לתת את השרות המקצועי המיטבי ביותר ושאך לטובת תנועה הלידה היהודית הוא שכל הלידות תתבצענה אך ורק במיתחם 'בתי היולדות'. לציבור הנשים הובהר שרק מי שתלד בשטח מיתחם בתים אלו תוכלנה לקבל סיוע ותמיכה בלידה מאת מיילדת מנוסה ומוסמכת, מענק לידה, דמי ביטוח לאומי, זכאות לחופשת לידה, רישום חינם מיידי של תעודת לידה ומעט חיתולים (כשי מאת המלכה). במקביל, להשלמת תכניתו, הציב המלך מפקחים מטעמו באותם בתים לוודא, לבצע ולפקח על 'פעילות נאותה' באותם מקומות וגם מענק עידוד לכל מצרי שירצה להתנדב ולסייע להם במלאכתם –

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב).

 

איש מבית לוי ובת לוי – המתח החברתי הפנים-יהודי.

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי"            (ב, א)

"וילך איש מבית לוי – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון [שגזר] פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".         (בבלי סוטה יב, א)

העובדה ש"עמרם גדול הדור היה" וכל הגברים עשו מה שהוא עשה היא האמצעי החז"לי להציג את הדמות האנונימית של ה'איש מבית לוי' כתנועה חברתית משמעותית. מייצגיה הם הגברים, על אף שבפועל אפשר שאת הלך חשיבתם חלקו גם נשים. הטענה המרכזית הייתה שתנועת המרד, לא רק שאין בה שום סבירות ותכלית בעלת אופק אפשרי, אלא היא גם מהווה סיכון ומקור איום לכל אלו החיים. לטענתם, אפשר שהיולדות והמילדות  חשות, אישית ואידיאולוגית, שבעצם פעילותן הן לא חסרות אונים ולא הולכות כצאן לטבח, שומרות על גאווה עברית וכו' וכו', אבל בפועל הן מסכנות את כל הישוב היהודי במעשיהן הפזיזים.
מאידך, 'בת לוי' מייצגת את תנועת המרי הנשי (וגם פה מסתבר שהיו מבני המין השני שחלקו את אותה דיעה, אך לא הם מייצגיה). בפעילותן הן משקפות מסירות נפש שאינה נמדדת בריאליות או סיכויי הישרדות. זה לא שאין ערך גם לפעילות המנטרלת חוסר אונים והמייצגת גאווה יהודית, אך לא זה עומד בחזית פעילותן אלא מסירות הנפש, "בזכות נשים צדקניות…". עשייה שהיא חלק מ"ותיראן המילדות את הא-להים".
ניתן להמחיש את הויכוח הנוקב הזה מבעד למתיחות הקשה שהייתה בין המחתרות בארץ ישראל בימי טרום קום המדינה, יריבות לח"י – אצ"ל – ההגנה\ אף נראה נכון יותר להקביל את דיון עמרם ובתו מרים לויכוח הנוקב שהתנהל בשנים תש"א – תש"ב (1941-2) בגטו ורשה בין ראש היודנראט בגטו, אדם צ'רניאקוב, ובין מנהיג מרד הצעירים, מרדכי אנילביץ. זה האחרון טען בלהט על הסיכוי שבמרד, על גאווה יהודית, על התנגדות פעילה ועל חוסר האופק שב'שב ואל תעשה' מול הגרמנים. צ'רניאקוב מצידו טען שאנילביץ וחבורתו חסרי אחריות, שהם, הצעירים הפזיזים, רואים רק את עצמם ולא חשים את האחריות שיש לו, כמנהל הגטו, על הילדים, הנשים, המבוגרים, החולים, וכל הנאחזים בכל מה שאפשר בכדי לשרוד. לטענתו, במעשיהם הם מקרבים בפועל את קץ הגטו, הם מסכנים את כולם ומסכלים כל סיכוי להישרדות והצלה, גם אם רק של חלק מתושבי הגטו. לא באנו להכריע ערכית באופיים ודמותם האישית של צ'רניאקוב ואנילביץ אלא לשקף חלק מהעמדות הערכיות והחברתיות של התנועות אותן ייצגו, הפסוק בתחילת פרק ב' מתייחס לאיש ואשתו, אך חז"ל הדגישו את הדיון דווקא בין נציג דור המבוגרים לנציגה הנשית של הדור הצעיר.
"ויקח את בת לוי" – מה שכנע את עמרם בכל אופן לקבל ולהפנים את דעת הדור הצעיר? אפשר שהיה זה מהלכו האחרון של מלך מצרים עם בניית 'בתי היולדות'. אם עד אז חשב המבוגר האחראי שצריך לשמור על קשרים כלשהם עם הרודן, שניתן להשיג בדרכי שלום יותר מאשר במאבק, שיש סיכוי להציל יותר מאשר לסכן, הרי שהמהלך האחרון קיטב את העמדות, הקצין את הצדדים וחייב את העומדים במרכז לנקוט עמדה לכאן ולכאן. דומה הדבר לימים שקדמו למרד החשמונאים. במשך זמן רב רק קיצונים פנאטים היו מתנגדים או אוהדים מושבעים ליוון ותרבותה. רוב מוחלט, כולל שומרי אמוני ישראל, היו מתייונים על רצף המנעד שבין לייט לאולטרה. השם 'אנטיגנוס איש סוכו' הוא רק דוגמא אחת לגוונים רבים. המאבק הפנים-כהני על השליטה במקדש ובעם העביר את הדיון למישור תרבותי-דתי והרחיב אותו למעגלים חברתיים גדולים יותר. הדעות הלכו והקצינו, המתח גבר והיה הכרח לנקוט עמדה של 0 או 1, שחור או לבן, יהודי או מתייוון. גזירות אנטיוכוס הביאו את התהליך לשיאו, לקצהו ולקיצוניותו. לא היה שום אמצע. היה רק או או. חנוכה הוא חג ניצחון על התייוונות בקיצוניותה ואין בו שום אמירה החלטית וחד ערכית על 'היחס לתרבות המערב'. בדומה לכך, נראה שגזירת פרעה האחרונה הביאה את המצב לסף קיצון שהניע את עמרם לחבור לעצת בתו. גם אנילביץ, בסופו של מהלך, הניע את המרד בורשה רק בשלב שבו היה ברור גם לצ'רניאקוב שאין עתיד באופק הגטו.

התורה מספרת את אירועי לידת משה והצלתו, אך הדמויות האנונימיות של בת לוי, אם הילד, אחותו, העלמה, מלמדות שזו רק דוגמא אחת מני רבות לתופעה נפוצה של לידות מופלאות ודרכי הצלה נועזות של תינוקות שנולדו באותה שעה. חז"ל מציעים תיאור מופלא, הנראה מופרך ריאלית וניסי לחלוטין, של אותה תופעה:

"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: אם תשכבון בין שפתים וגו', בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהם; וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך וגו', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שָׁרֵך ובמים לא רחצת למשעי וגו', ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'; וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו חורשים וגו', לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך; וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים, אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנוהו"          (בבלי סוטה יא, ב)

למבאר מדרש, עד לפני 80 שנה, קשה היה לתת עוגן מציאותי ריאלי לתיאורי המדרש הנ"ל. אבל היסטוריה של 5 שנים וזכרונות המסופרים עד ימים אלו מנטרלים כל צורך בנס ופלא. כנראה שלא רק יוכבד הניחה את בנה על שפת היאור בתפילה שמצרית רחמניה כלשהי, מ'חסידי האומה המצרית', תאסוף אותו, למרות הסכנה, אל ביתה. מן הסתם היו בנים שהוסתרו אצל משפחות מצריות שכנות וגדלו שם, היו שנחבאו במרתפים, בעליות גג, במגורי בהמות או במחסני תבואה. היו שהוברחו אל מעבר לגבול[5], והיו שגדלו אל שורות פרטיזנים שחיו במחילות ומסתורים. כתיאור המדרש, השלטון המצרי רדף את המורדים והפרטיזנים מעל הקרקע ומתחתיה בהצלחות כאלה ואחרות. אלו שנתפסו עונו והומתו במיתות משונות ע"י המצרים הרשעים ועוזריהם משאר העמים. כמתואר בהיסטוריה הקרובה, פרטיזנים ומרדים היו לא רק מקרב העברים אלא גם מן המצרים. בין אם היו שדגלו בתכנית ההפרדה ע"פ יוסף ואם חלקו שותפות, אחדות ואחווה עם שכניהם העברים.

 

 

בת פרעה ו'בנה' – תנועת המרי המצרית.

על הרצף הנ"ל, גם בת פרעה אינה אישיות בודדת אלא נציגת 'חסידי אומות העולם' של אותה תקופה. מהלך ההשתלבות של משפחת ישראל המתעצמת בתוככי מצרים לא יכלה להתרחש ללא קבהל שלהם ע"י החברה המצרית. היו שעשו זאת מתוך אמונה בצדקת האחדות, השוויון והאחווה, והיו הרבה יותר ששמחו בכך כי זה התאים לאינטרסים שלהם, אם הכלכליים ואם החברתיים. וכמובן היו גם את אלה שזה לא התאים להם או שהתנגדו רעיונית. אלו היו קהל היעד הראשוני של המלך החדש שקם על מצרים. על אותה שעה כתוב "ויאמר אל עמו…" – זה לא כולם, אלא הגרעין הקשה שעליו התבסס וקהל עצום שהוא מגייס ומשכנע. בהמשך, כשיאסוף די כח ויקים את 'בתי היולדות', הוא יוציא צו אך בו יפנה לכל המצרים, בין אלו המסכימים עמו ובין אלו שלא – "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר…" – ובעיקר לאלו האחרונים.

מה שמדהים הוא שהנהגת המרי המצרי התפתחה דווקא בתוך ביתו. התורה אינה מאירה דבר אודות יחסי הבת ואביה והופעת 'נכד' חדש שלו בארמון. מהתיאור "ויהי לה לבן" משתמע שמשה לא הוסתר באחד החדרים הצדדים בארמון או באגף המשרתים וכדו'. משמע שהוא הסתובב בין הנסיכים כבעל עמד שווה. קשה להניח שפרעה היה מעכל בארמונו ילד עברי שנאסף על ידי בתו. מסתבר שמשה גדל, גם לטובתו הפיזית וגם זו הנפשית, כנסיך מצרי לכל דבר, והגרסה הפרשנית של 'נסיך מצרים', המתארת את משה בחדוות נעורים של נסיך עם יורש העצר העתידי, בהחלט מתבקשת.

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"                     (ב, יא)

פסוק זה והמשכו היוו את הבסיס לגיבוש דמות המופת של משה. משה לא נטמע בארמון כמצרי, הוא מטפח את זהותו העברית, מקבל את העבדים כ'אחיו', רגיש לסבלותם ונלחם למענם. התורה לא מספרת לנו מתי נתוודע משה לזהותו האמיתית וכיצד. האם ניתן להקיש מתיאור חז"ל את אברהם אבינו הגדל בבית מלא פסילים וספוג ע"ז ומחפש מדעתו לגלות את ההפך הגמור והניגוד לכל חינוכו למשה רבינו שגדל בארמון מלך מצרים וחמ"ל השיעבוד ומחפש מדעתו לגלות את הניגוד המוחלט לילדותו וחינוכו?? אפשר שכן, אפשר שלא, אך התורה בפשט כתיבתה אינה מרמזת לכך (דהיינו, לא לסיפור על אברהם וממילא לא לאפשרות ביחס למשה) ובהחלט אפשר שהיא נמנעת מלהתייחס לנקודה זו כי היא לא מהותית מבחינתה לרצף עליו היא רוצה לדבר (בטח לא יותר מאשר לספר על 'מה עבר על אברהם אבינו, משך שלושת ימים, בדרכו לעקידה'…).

אך אפשר להציע כיוון שונה מעט, וכבר טען את בסיסו האבן עזרא:

"ויצא אל אחיו – המצרים, כי בארמון המלך היה",      (אבן עזרא ב, יא)

להבנתנו, משה אינו יודע שהוא עברי, שכן הוא גדל בארמון פרעה כבנה של בת המלך ולמען בטחונו אסור היה שידע את מוצאו. יש בכך בכדי לתרום הבנה נוחה לעוד 2 כתובים:
א. בהמשך הפרק, מסבירות בנות יתרו לאביהן את שארע ליד הבאר: "ותֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים…". פשט הכתוב כביאור המדרש: "וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי" (שמ"ר א, לה). אם כי אין מוכרע האם הוא עברי וגם יודע זאת או שהוא כזה וללא ידיעתו, אם כי בהחלט אפשרי שהתורה עצמה בחרה בביטוי זה, 'איש מצרי', כדי להדגיש שכך הוא נראה וכך הוא אכן היה באותה שעה[6].
ב. "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה:  וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב, כא – כב). משה הבורח מפרעה מגדיר את מדין כ'ארץ נכריה'.משמע שהמקום בו הוא רואה את מקומו ואזרחותו הוא מצרים. בשם בנו הוא מטמיע את התחושה האישית מאד שהוא 'גר'. משה אינו קורא לבנו 'ציון' או 'ישראל' או 'עברי' וכן לא מזכיר שום קישור לעברים אשר במצרים, כדרך שעשה יוסף לבנו הראשון: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", יש בכך בכדי להתמיה, אא"כ נבין שמשה אינו יודע שהוא עברי ומבחינתו הוא מצרימשם הוא גלה ולשם הוא מבקש לחזור[7].

יש בכך גם בכדי להסביר את היאלמות משה והיעלמותו למשך כ-60 שנה ומעלה, מרגע שהגיע למדין ועד מעמד הסנה. אם אכן משה ידע שהוא עברי ויציאתו מן הארמון הייתה להצלת והגנת אחיו העבריים, הכיצד שכח מהם, שקע במדין, הניח אותם לאנחות ולא פעל כ'ממשלה גולה', הניע מהלכים כלשהם להקל עליהם כהברחת הגבול וכדו'? הוא כל כך דאג לאחיו במצרים וכל כך מהר נטש אותם? ואם הקב"ה לא היה מתגלה אליו בסנה, הרי שעד 120 הוא היה נותר "גר בארץ נכריה" ורועה צאן חותנו…

נשוב להצעה שמשה הגדל ויוצא מארמון פרעה אינו יודע שהוא עברי. הוא מצרי לכל דבר, אך גם בנה של 'בת פרעה', ממניעות המרד המצרי נגד שיעבוד העברים. כאמור, דמותה האנונימית של בת פרעה מייצגת את התנועה החברתית המצרית שידעה את יוסף, הכירה בתהליך השילוב שהתרחש בין העברים למצרים וראו בכך תועלת גדולה לאימפריה המצרית כולה. הם רצו להשיב את הגלגל ולחזור למצרים של אחווה ושוויון, וכעת גם חירות !. משה ינק חלב אם מאמו הביולוגית, אך ינק את השקפת עולמו מ'אמו' המצרית והיה ממשיך דרכה. "ויגדל משה" זה לא רק בשנים אלא גם ביכולת שלו לתת ביטוי מעשי למשנה עליה גדל. מבחינתו, "ויצא אל אחיו" משמעו שהוא יצא אל אחיו המצרים. נכון שהם עברים במקורם, אבל הוא יוצא אליהם בתודעה שהם אחיו המצרים, נכון לראות בסבלותם ולירש את הנהגת המרד כנגד 'סבו'. כך גם יש להבין את "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא) – איש עברי מאחיו המצריים. אם נבין כך, הרי שהתורה, בהכפלת המלה 'אחיו' באותו פסוק ובהקשר שלהם, מעבירה את המסר האמור לעיל.

 

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" – ה'יודנראט' במשמעו הגרוע.

כפי שמצאנו אצל המצריים תנועת נגד לרוב, 'חסידי האומה המצרית', כך הייתה בקרב העבריים קבוצה שידעה לנצל גם את המצב הגרוע הזה לצרכיה ולטובתה הפרטית. גם פה נהלך בעקבות מדרש חז"ל המוקדם, המורחב ומבואר ע"י מדרש 'נסיך מצרים' המאוחר, ונמחיש לעצמנו את המזוהים ע"י חז"ל כדתן ואבירם בעזרת המוכר לנו כ'שוטרי בני ישראל' הגרועים בגיטאות אירופה שמונו ע"י הנאצים וניצלו את כח זרועם בשביל לדאוג בעיקר לעצמם.
דתן ואבירם ידעו לנצל את השיעבוד בדרך מעולה לצרכיהם וכל הפרעה למהלכו התקין של השיעבוד שיבש את תוכניותיהם. הם נוצלו ע"י המצרים, אך גם דאגו לנצל בתמורה את אחיהם. בפרפרזה על דברי פרעה, "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר" – רק מי שיש לו זמן פנוי יכול לחשוב על גאולה, ניתן לומר על אותם שני אנשים עברים, שרק מי שיש לו נחת ומנוחה, מהסיבות השמורות עימו והמוכרות לכולם, פנוי למריבות סרק עם חברו…
בקרב "אחיו' אין משה מנסה להעלים את היותו מורד/פרטיזן, שהרי יש להם אינטרס משותף. הוא לא היה ערוך לעובדה המדהימה הזו שישנם עברים שיודעים גם מהשיעבוד לעשות 'ביזנס'. הוא בא לומר שהוא רק מנהל מאבק לטובת העברים כולם, והם משיבים, את מה שיאמר לו פרעה בהמשך: 'אל תפריע את העם מסבלותם ! לעסקים שלנו זה מעולה, אז אל תתערב, חבר' – "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ". כעת אפשר להבין שכשהעברי אומר: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" אין זו רק מליצה רטורית בפיו. משה היה מוכן להרוג גם אותו בפועל, הן על אופיו ומעשיו והן על הפוטנציאל ההרסני שיכול להיות לאותו עברי על כל פעילותו. הדבר שמנע זאת ממנו היה סיום המשפט של אותו עברי: "כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". משה הבין ש"אכן נודע הדבר" – אין ספק שעברי זה לא בזבז את ההזדמנות שנפלה בחיקו אתמול בשביל להפיק ממנה רווח אישי עצום. המידע על זהותו של המנהיג החדש של המרד היא סנסציה ברמה שהוא יוכל לקבל עליה 'יישר כח גדול' מהמלך פרעה בכבודו ובעצמו וגם את הפרס שהוכרז על ראשו. ואם הוא גם מביא עדות מהימנה שתהווה עילה למעצרו, העמדתו למשפט והוצאתו להורג בככר תחריר (דהיינו, העיר…), הרי שלמשה ברור שהוא חי על זמן שאול. הוא יורד למחתרת ובהזדמנות הראשונה הוא מבריח את הגבול – "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (ב, טו).

 

סוף/ראשית דבר – 'שישים שנה (ויותר) לאחר מכן…'

הנחה שאין סיבה ומקור לסתור אותה היא שמשה בצאתו אל אליו ובברחו מפרעה היה כבן 15-20. בהמשך, בפרק ז, תעיד התורה שמשה בן 80 שנה בעומדו לפני פרעה, והסברה הפשוטה נותנת שבאותה שנה היה גם מעמד הסנה. כך שבמשך 60 שנה, ואולי יותר, יושב משה במדין בחסות חותנו.
ישאל השואל בצדק: 'ולשיטתך, שהיה משה מנהיג המרד, מדוע לא עשה כלום במשך כל אותו הזמן?', אך תשובתי בידי: משה אכן לא שקט ולא נח במדין. הוא שימש כ'ממשלה גולה' וכירבעם בן נבט בשעתו שברח מפני שלמה ולא ישב בשקט. אלא שלשיטתנו, כל פעילותו הייתה כמצרי למען חירות מצרים ועתידה. אפשר לחשוב כל מה שרוצים על פעילותו באותן שנים, אבל התורה עצמה לא מזכירה מכל זה דבר וחצי דבר, שכן אין עניינה בפעילות משה המצרי למען מצרים ואינה 'ספר דברי הימים אשר למלכי מצרים'. התורה ממקדת את מבטה אל העברים כמי שאמורים לחזור כעם ה' אל ארץ אבותיהם, ובהקשר זה לא התקדם הרבה, מלבד השיעבוד, במשך כל אותן עשרות שנים עד ש…

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (ב, כג).

יש להניח שבחלוף שישים שנה, המלך שמת אינו פרעה המשעבד, "אשר לא ידע את יוסף", שכן חלפו כבר למעלה ממאה שנות שיעבוד. ממילא המלך החדש שקם אינו אחיה של בת פרעה אלא אחיינה, נכד פרעה המשעבד, בן גילו של משה רבנו. ואם לשפוט ע"פ 'נסיך מצרים', הרי שמשה ופרעה זה (רעמסס השני?) היו חברים טובים בילדותם, היו שותפים למעשי קונדס רבים, והנה בהמשך יעמדו שניהם, מכרים ותיקים מזה שנים, משני עברי המתרס החברתי/ האידיאולוגי והרוחני.

אם נבין אל נכון את שהניע את רחבעם בן שלמה לומר לעמו עם עלייתו למלוכה: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת  עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מל"א יב, יד), נבין מדוע עם מות בן פרעה ועליית נכדו לשלטון: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן  הָעֲבֹדָה"       (ב, כג).

אז מתי, איך ולמה נודע למשה רבינו שהוא עברי?…

מראה "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" התמוה היה רק הקדמה לטלטלה שעבר משה מיד לאחר מכן. הקב"ה פונה אליו, משה משיל נעליו מעל רגליו, ואז הקב"ה מטיל עליו 3 'פצצות' כבדות משקל:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב…"

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, ו – י)

3 'מכות' ניחתות על משה בזו אחר זו, אחת יותר קשה מחברתה.

1.

בראשונה, "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם…". בהתעלם מכך שלמשה אין מושג מיהו אביו, כי מי שגידלה אותו הייתה 'אם חד הורית', בשלב זה מתגלה למשה לראשונה שהוא כלל לא מצרי אלא עברי !. גילוי זה היה כה מטלטל ומשמעותי עבור משה (באופן טבעי מה…), עד שביטא זאת בשם בנו השני: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה[8]". כעת עומד משה, משחזר ומעצב מחדש את כל ההיסטוריה האישית שלו בהתאם למידע החדש[9].

העובדה שמשה מגלה בשלב זה את היותו עברי ולא קודם לכך היא מהותית ומטרתה לשלול את כל מה שביקשו לתלות בו המקדימים את גילוי זהותו לשלב ילדותו ומדגישים את 'זכאותו' להנהגת ישראל ברגישותו לאחיו העברים למרות היותו בארמון, בערבות ההדדית לסבלותם ובהיחלצותו לשפוט צדק במצרים כמו גם במדין, ונוסף על כך דאגתו לגדי שברח לשתות מים בהר חורב. אדרבה, לשיטתנו, התורה באה להדגיש ששום דבר מהנ"ל לא היווה בסיס או רקע לבחירת משה.

בחירת משה היא הבחירה השלישית בתורה. הראשונה הייתה בנח והוא נבחר כי היה "איש צדיק, תמים היה בדורותיו" ו"אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". בחירה זו, על רקע העבר האישי, לא הייתה המפנה שתיקן את העולם והוא קרס עם מגדל בבל. בבחירה השניה 'חושב מסלול מחדש'. אברהם אבינו לא נבחר על רקע העבר שלו, שהרי בכתוב עצמו אין שום איזכור לתכונה או מעשה ייחודיים שהצדיקו את בחירת אברהם. בחירתו נעשתה לא על רקע עברו אלא דווקא על צפי עתידו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הבחירה באברהם הפכה ממותנית למוחלטת רק במעשה העקידה, אז נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".
הבחירה השלישית, במשה, באה בדוגמת הבחירה באברהם. משה לא נבחר על רקע עברו אלא על שם עתידו. עוד מעט ישאל משה על סיבת הבחירה בו ויקבל תשובה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"        (ג, יא – יב)

עוד נצטרך לדון בתשובתו המורכבת של הקב"ה, אך ברור שהייעוד העתידי הוא העומד ברקע בחירת משה. בשל כך מצאנו חשיבות בדחיית הכרת משה בזהותו העברית ממצרים להר חורב, בכדי להדגיש שלא מעשיו בשמונים שנותיו הראשונות הביאוהו לתפקידו אלא הבחירה הא-להית בשם עתידו.

2.

בשניה, "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ…".
עד כה האמין משה 'המצרי' באחדות העברים והמצרים מתוך שוויון וכו'. כל תנועת המחאה בראשה עמדו 'אימו' והוא דגלה בעם אחד והתנגדה לחלוקה שיצר פרעה של 'הם' ו'אנחנו'. והנה נגלה אליו א-להי אביו, שומט מתחתיו את כל העולם האידאולוגי שבנה בשמונים שנותיו האחרונות ומציב לפניו את האמת הא-להית המדהימה: א. אכן צדק 'סבך', יש 'הם' ו'אנחנו' – "עמי אשר במצרים" שיש "להצילו מיד מצרים". ב. אכן מוצדק היה חשש ה'סבא' "ועלה מן הארץ" שכן בכוונתי "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ…". אלא שטעה מלך מצרים באופן פירוש שני הנתונים הללו ובאשר לתפקידו למען מימושם.
עוד לא הספיק משה להתאושש מגילוי זהותו האישית, וכבר הוא נדרש לעוצמות נפש שיכילו את קריסת כל משנתו החברתית ופעילותו הרבה למענה (ושבעטיה הוא כבר 60 שנה בגלות מדין), את ניצוצות הצדק שהיה במשנת מי שביקש להמיתו, ואת בנין המשנה החדשה על מקומו של עם ישראל.

3.

בשלישית, "וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
כמו שנאמר 'צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות'. מילא הוא עברי, יעכל הוא את התפנית הרעיונית, אבל שהוא, שלא חווה מימיו שיעבוד ועבודת פרך ואין לו מושג קלוש על הארץ המובטחת, איפה היא ולמה דווקא היא, שהוא יוציא את ישראל ממצרים לעבר תעודתו, זה כבר הכריחו להגיב ולשאול:

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". (ג, יא)

תשובתו של הקב"ה, "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ", נראית כלא עונה על השאלה. כיצד התשובה "כי אהיה עמך" עונה על השאלה 'במה זכיתי'? זה אולי הסבר ל'כיצד אצליח' אבל לא 'מי אנכי'…
למעשה ענינו על תמיהה זו לעיל בסעיף 1 עמו התמודד משה. התשובה ל"מי אנכי" אינה טמונה במה שהיית או עשית עד כה. הסיבה היחידה לבחירתך היא העובדה "כי אהיה עמך". מלבד זאת, אין שום הצדקה לפעילותך כגואל. נוסף לכך, לא 'כי הייתי עמך' או 'כי אני מדבר איתך' אלא 'כי אהיה עמך' – נבחרת על שם העתיד, בעתיד הזה אהיה עמך, בעתיד הזה, "בהוציאך את העם ממצרים", תשמע במקביל "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", בעתיד הזה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

 

[1] בשלב בו מוזכר המלך בשמו 'הפרטי', פרעה, כשהוא מבקש להמית את משה, שם אכן יש מעבר מאנונימיות התואר לאישיות פרטית, ונבאר זאת בהמשך.

[2] אכן, למילדות העבריות קוראים 'שפרה' ו'פועה', אך אלו שמות חד פעמיים, שאינם חוזרים ונשנים במקום אחר בתורה, השמות עצמם לא מקדמים בכלום את עלילה ודבר לא היה חסר אילו נגרע שמן מהכתוב. ואם תאמר: הרי חז"ל במדרש מטמיעים בשמות אלו את מלוא אמונתן ומאמציהן בתינוקות והשמות מלמדים על מהות תפקידן, היא הנותנת ! אין מדובר בשמן הפרטי אלא בזה 'המקצועי', שם סמלי לתפקידן ותיפקודן והוא אשר אמרנו שאין לאיזכור השמות שום משמעות אישית ופרטית ובכך מודגשת האנונימיות.

[3] גם כשמוזכר שמו, מדובר על "רעואל אביהן" ולא יתרו, או יתר, כמוזכר בהמשך כשמו 'האמיתי'.

[4] "..אמר להם פרעה בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו, לכו לסבלותיכם" (שמ"ר ה, טז).

[5] "ותשם בה את הילד ותשם בסוף – רבי אלעזר אומר: ים סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר: אגם" (סוטה יב, א)

[6] אכן מצאנו בחז"ל נימת ביקורת על משה בהקשר זה: "אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" ושתקת ולא אמרת 'עברי אנכי' לפי כך לא תכנס לארץ" (מדרש תנאים לדברים לא, יד). אמנם במידת מה דרשה זו אינה תואמת את רובד הפשט, לפי שמשה לא יכול היה לשמוע את הבנות ולהגיב לדבריהן שכן שהה אותה שעה על שפת הבאר והתורה מציעה אליבי זה בתגובת יתרו: "וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". כך או כך, דרשה זו מגיעה מהערוץ לפיו משה היה מודע לזהותו העברית.

[7] אכן יש לעיין בשם בנו השני, אליעזר, אך נתייחס לכך בהמשך.

[8] הדברים כתובים בתחילת פרשת יתרו, עם בואו אל משה המדברה ועימו צפורה "וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי…" (יח, ג – ד). המדרש ופרשנים דנים על השימוש כלפי אליעזר ב"שם האחד", שכן דרך התורה והעברית לומר: 'שם האחד… ושם השני…'. מדוע פעמיים 'שם האחד'. לצד הסבריהם, נאמר לשיטתנו שגרשם הוא בן משה המצרי ואילו אליעזר הוא בן משה העברי והתורה בחדות לשונה מבדילה ביניהם ובין התקופות השונות בחיי משה. אין הם שני בנים ברצף, אלא אחד לשעתו ואחד לשעתו !. על רקע זה נבאר בזיהוי חז"ל את נכד משה בסיפור פסל מיכה: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ".(שופטים יח, ל). חז"ל מבארים שמשום כבודו ובכדי לא לתלות במפורש בזרעו עבודה זרה במשך מאות שנים, שונה שמו של משה בפסוק זה ע"י הוספת אות אחת ל'מנשה'. אך לשיטתנו אין פה רק הוספת אות אחת להסוואה ובאותה מידה ניתן היה לשבש אחרת את השם, אלא השם שונה למנשה בדווקא, שכן זהו ביאור שמו של מנשה בן יוסף ע"י אביו: "כי נשני א-להים את עמלי ואת כל בית אבי", שזה היה מצב משה בעת לידת גרשם. ואולי זה העומד ברקע עתיד צאצאיו.

[9] ממילא תהיה טענתנו שאליעזר נולד רק לאחר מעמד הסנה ושמו ניתן לו בעקבות המידע שנתגלה. ובסיפור המלון היה הבן הנימול אליעזר וכדברי ראב"ע: "אליעזר הוא הקטן, והוא היה בן שמונת ימים בלכת משה ממדין אל מצרים" (אבן עזרא הפירוש הקצר יח, ד) ובו ביום צריך היה לימול ונתעכב כדברי הגמ' בנדרים לב, א-ב.

%d בלוגרים אהבו את זה: