Archive for the ‘הלרה בזווית אקטואלית’ Category

מילון מונחים כלכלי – מצות שלא להלוות בריבית

רמב"ם, מצוה 534 – שלא להלוות בריבית

 

מילון מונחים כלכלי

איסור ריבית – אחד האיסורים הגורפים, החמורים והמוחלטים בתורה: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ… לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד). רוב האיזכורים של האיסור הם בהקשר של ניצול חולשת משפחה הנמצאת במצוקה כלכלית.

משפחה במצוקה כלכלית – "בהתחלה הכל היה בסדר. הרווחנו יפה וחיינו טוב. ואז זה התחיל – השקעה עסקית אחת לא מוצלחת, בעלי נפצע בידו ולא עמד בקצב ההזמנות, לאחרונה יצאתי לשמירת הריון ובע"ה בעוד חודשיים לחופשת לידה. ההכנסות ירדו, ההוצאות דווקא לא…., נאלצנו לקחת הלוואות, צברנו חובות ואנחנו בדרך לקחת הלוואה נוספת לסגור חלק מההלוואת הישנות, אבל אנחנו לא בטוחים שזו לא חשיבה כלכלית שגויה".

חשיבה כלכלית שגויה – אכן כך. חובות ומינוס לא סוגרים בעוד הלוואה כיוון שגורל הלוואה זו, בדרך כלל, להצטרף למערך החובות מבלי להועיל משמעותית ועם תרומה לשקיעה נוספת בבוץ החובות. שינוי אמיתי מגיע מהרגלי צריכה והתנהלות כלכלית נכונה.

התנהלות כלכלית נכונה – זו מבוססת על תקציב חודשי שוטף המבקר הכנסות והוצאות ואוסר על יצירת פער ביניהם. תוכנית הבראה להתנהלות שוטפת מפוקחת היא הבסיס לשלב הבא – ניהול יעיל של החובות בהסדר הוגן מול הבנק וחברות האשראי.

בנק, חברות אשראי – מוסד שמניע פעילות כלכלית באמצעות, מחד, כספים הניתנים לו תמורת ריבית נמוכה שהוא מעניק, ומאידך, כספים שהוא מלווה לאחרים בריבית גבוהה שהוא גובה. ככל שהבנק לא בטוח ביכולתך להחזיר את ההלוואה, כך הריבית שתשלם תהיה גבוהה יותר. ולהפך, אם אתה טייקון רווי נכסים, תשלם על הלוואתך ריבית נמוכה. כך שהבנקים הם הגורם המובהק אליו פונה התורה בהוראה: " אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ", הם גם העוברים על הצו: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּך". אבל… אל תילחצו באמת. זה בסדר ! הם מסודרים הלכתית, יש להם 'היתר עיסקא' !

'היתר עיסקא' – הכלכלה העולמית מאז ימי הביניים, ויותר מזה בעת החדשה, המבוססת על מזומנים, אשראי והשקעות, לא מסוגלת לתפקד עם איסור ריבית. הוא כה גורף, טוטאלי וחמור שקשה לעקוף אותו. המציאות די הכריחה את פוסקי ההלכה להמציא את 'היתר העיסקא', המשנה הגדרות ביחסי הצדדים ומנטרל את מושג ה'ריבית' וממילא גם את האיסור. שורה תחתונה, הצד החזק בעיסקה יקבל בסוף קרוב ל-10% ויותר מהסכום אותו נתן בהתחלה, כך בפועל, הבנק, וגרועות ממנו – חברות האשראי, מטיל ריביות שרירותיות ומותיר במעגל העוני עוד משפחות שיוכלו להיכנס חינם למוזיאונים בחול מועד כזה או אחר. אבל די עם הציניות, צריך לדבר באחריות.

אחריות – אם להיות הוגנים, הבנק הוא לא האשם היחיד במצב והוא גם לא זה שהתחיל. הבעיה מתחילה בהתנהגות לא אחראית של הלקוחות, שמנסים לחיות לא לפי היכולות אלא לפי השאיפות, כשכל פעם השאיפות משתדרגות קדימה. לא כל מצוקה כלכלית היא תוצאת אירוע טרגי בלתי נשלט. ברובן המוחלט הן נגרמות מהתנהגות בלתי אחראית ומחושבת. אז אם אתה לא דואג לעצמך כראוי, למה שהבנק יעשה זאת? הדרך לריבית אינה מתחילה במצוקה שלך אלא בחוסר האחריות והתכנון שלך. הדרך חזרה מהמינוס היא הדרך חזרה אל האחריות. ואם תעזור לעצמך, יהיה גם מי שיעזור לך. 'מי', אתה שואל? למשל, 'הבנקים החברתיים'.

'בנקים חברתיים' – את הגופים הללו הקימו אנשים עם הרבה רגישות חברתית ורצון כן לקיים מצוות "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ", 'בנק חברתי' או 'אגודת אשראי' וכדו' הוא גוף מתווך המפגיש אינטרנטית השקעות מלווים וצרכי לווים, לוקח אחריות על הכספים המתקבלים והניתנים, בודק יכולות, מציב בטחונות, אבל בעיקר משתמש בטכנולוגיה המאפשרת לחייב את הלווים בריבית נמוכה ולתת למלווים תשואה בריבית גבוהה על השקעתם. הלווה אמנם משלם ריבית, אך היא נמוכה ומאפשרת וגם הכרחית להבאת מלווים. הלווה יכול להיעזר בהלוואה ולהחזיר בריבית, כי גם לגופים אלו יש 'היתר עיסקא' והם משתמשים בו לצורך ראוי. מאידך, הכח הכלכלי וההכשר ההלכתי שנותן 'היתר העיסקא' לבנקים ולחברות אשראי לעשוק דלים ולמוטט זקוקי סיוע, על אף שהם עושים ע"פ שורת הדין, יש בו בכדי להצדיק זעקה חברתית ועשיית תשובה הן מצד מקבלי ה'היתר' והן מצד נותניו ומאשריו.

'חזרה בתשובה' כלכלית – "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על… שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל,ב). כדאי לזכור ביום בו נפרצו חומות ירושלים, שאפשר להקפיד על קלה כחמורה ובכל זאת לגרום לחורבן העיר והמקדש. אפשר לחתום על 'היתר עיסקא' ולעשות עמו הרבה חטאים. חרבה ירושלים גם על שלא התביישו זה מזה וגם זה קשור בנידוננו. איני יודע ממה בדיוק בנוי בית המקדש השלישי, אבל אם הוא לא עשוי מאבנים, ריבונו של עולם ודאי יעדיף יותר שייבנה ממעשים טובים מאשר מדמעות… צום מועיל !

מודעות פרסומת

תשלומי כפל לגונב את עצמו – מצות לא לגנוב ממון

רמב"ם, שלא לגנוב ממון

תשלומי כפל לגונב את עצמו

האם אישה קלפוטמנית עוברת על איסור גניבה?

בפשטות, התשובה חיובית, שהרי אין לך גנב גדול מזה!. 'קלפוטמניה' היא הפרעה נפשית הגורמת לחוסר שליטה על הדחף לגנוב. אצל הקלפטומן יש צורך חוזר ונשנה לגנוב מצד עצם פעולת הגניבה. הסיפוק והרוגע הם מעצם הצלחת הגניבה. הקלפטומנית בדרך כלל לא תהנה מהחפץ הנגנב ולא תתמקד בהפקת תועלת ממנו. זו בכלל לא הנקודה. הדחף לפעולת הגניבה הוא שלא נשלט.

אז אם זה לא נשלט, ניתן להענישה כ'גנבת'? אם אין לה הנאה ממושא הגניבה ולא מטרה לפגוע בזולת, אולי לא נחייבה בתשלומי כפל, הבאים לעשות לה מה שביקשה לעשות לזולתה? אולי נתיר לה לגנוב כדי להקל על הסבל שבדחף או כדרך להתמודדות?

צריך עיון. אבל, לא באנו לדון בהלכה אלא להאיר את הבעיה שבעצם הגניבה, גם ללא קשר לתכליתה ולתוצאותיה, וכפי שמיישם הרמב"ם:

"ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך". (גניבה א,ב)

אבל גנב וגניבה אינם רק מעשה בפועל, דחף נפשי או תאווה למשהו שאין לי. זוהי לעיתים גם מנטליות, צורת התנהלות, גישה לחיים, דרך התמודדות עם בעיות. מצאנו לכך הד במדרש:

"בן בג בג אומר: אל תטול [את שלך מבית אחרים שמא תֵרָאֶה] גונב. אלא שבור את שניו וא[מור לו: 'שלי אני נוטל'."            (מכילתא דרשב"י כ,יג)

אפשר שתיראה כגנב בעיני אחרים ואפשר בעיני הגנב המקורי, אך התנא מוטרד בעיקר מכך שתיראה גנב בעיני עצמך ותרגיל עצמך בגישה זו. מבחינה פרקטית אולי הצלחת, כי החפץ חזר אליך, אבל הפסדת נפשית, התנהגותית, ערכית. יש הרבה יתרונות מעשיים בלהיות 'הסתדרותניק', אבל גם בעיה אתית-אישיותית.

דומה שהתנא למד זאת מסיפורי הגניבות שבספר בראשית. הוא לא עיין בהלכה אלא בפשוטו של מקרא וממנו הסיק מסקנות.

את הגניבות הראשונות מייחסת התורה ליעקב ורחל:

"וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: ויברח הוא וכל אשר לו…"   (בראשית לא, יט-כא)

אמנם, לא הם התחילו ראשונים בכך אלא לבן, כפי שמאוחר יותר משחזר יעקב את הימים הראשונים:

"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ… גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה"      (לא, לח-לט)

אבל לבן לא רואה את עצמו אלא בעיקר מצייר את יעקב בפני כולם כמי שלא מתמודד חזיתית, מתגנב ובורח, כפי שגם התורה תיארה אותו לעיל:

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי… לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר… וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי"          (לא, כו-ל)

אין ספק שב'להסתדר' לא היה מומחה גדול מלבן, ולולא התרה בו הקב"ה שלא לפגוע ביעקב, ההמשך היה נראה אחרת. גם יעקב למד את הלקח וגם, מאוחר יותר, יוסף, בנה של רחל.

יוסף לאחר מכירתו חי בתודעת "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" ועל דרך זו התנהל גם מול האחים שירדו לשבר אוכל במצרים. הוא לא התעמת עימם ישירות אלא בא עליהם ב'עלילות דברים' לסדר את מה שרצה. ובאופן סמוי, גם ל'סדר' את עצמו.

גם האשמת בנימין בגניבת הגביע היתה בכלל זה, וכמעט עלה הדבר בידו אילולי שבר יהודה את מעגל ההתחמקויות, הסיבוביות וההתנכרות – " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר…". הישירות של יהודה והדרישה שלו להתמודדות ישרה הם ששברו את יוסף. בן בג בג בדבריו פשוט מתאר את שהורו ליהודה משמים באותה שעה:

"אל תטול [את שלך מבית אחרים שמא תֵרָאֶה] גונב. אלא שבור את שניו וא[מור לו: 'שלי אני נוטל'."

שמא תיראה גונב בעיני עצמך. התנא חושש בעיקר מגניבת אדם את עצמו ורואה בישירות תרופה לכך. יש אנשים, כנראה, שהם קלפטומנים בגניבת עצמם. אולי יושר וישירות יוכלו להקל עליהם מעט ואולי אם ישיתו על עצמם לעצמם תשלומי כפל או ארבעה וחמישה…

 

"העשירי יהיה קודש לה'" – מצות להפריש מעשר בהמה

רמב"ם, מצוות 430-429 – להפריש מעשר בהמה, ולא למוכרו

 

"העשירי יהיה קדש לה'"

שמתן לב למשהו חריג בפרטי מצוה זו? אפשר לומר, אפילו תמוה?

ננסח את השאלה קצת אחרת: מהי תרומה? מהו מעשר? אם היינו מסכמים את תשובותיכן יכולנו להבין שמדובר בנתינת משהו לצורך או לשם דבר חשוב ו/או ערכי. מימוש התרומה וכל מה שהיא מבטאת מתבצע כאשר הקודש, הכהן, הלוי, העני, האדם או הגורם החשוב משתמש בתרומתי או במעשר שנתתי. לדוגמא, בפתיחת ספר ויקרא מוצגים קרבנות הנדבה. אדם רוצה להקריב קרבן לה' ומביא קרבן עולה. שריפת הקרבן כליל על המזבח היא ביטוי הקבלה לרצון של מעשה האדם, אז "ריח ניחח לה'". אם אדם מביא מנחה, אז מעט נשרף על המזבח ואת הרוב המוחלט אוכלים הכהנים. האכילה היא הביטוי לקבלת המנחה. אם אכן כך, אז נא הסברנה את ההלכה המוזרה הזו:

"מעשר בהמה – נשחט בעזרה, וזורקים את דמו… ומקטירים את אימוריו (חלביו), ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, ואין לכהנים בו כלום".

איך הבעלים אוכלים את המעשר שהם הפרישו??? וכדי שלא להתבלבל, מדגיש הרמב"ם ש"אין לכהנים בו כלום" ! איך אדם נותן מתנה וגם מקבל אותה ובאכילתו גם מבטא שהיא רצויה וטובה?…

נשים לב לשלש נקודות:

  1. מעשר בהמה דומה למעשר שני. אלו שני מעשרות שאדם מפריש אבל אוכל אותם בעצמו, בטהרה, בירושלים. אלא שמעשר שני הוא מהצומח ומעשר בהמה הוא מהחי.
  2. נתנו דוגמא מתחילת ספר ויקרא, מעולה הנשרפת כליל לה' וממנחה הנאכלת ברובה לכהנים. אבל הקרבן הבא, בפרק ג', הוא שלמים, שחלקו נשרף על המזבח, חלקו ניתן לכהנים וחלקו המרכזי… נאכל ע"י הבעלים. כלומר, התורה אכן מעגנת את הדבר ה'מוזר' הזה שהבעלים מייצגים בו זמנית גם את הצד הנותן וגם את הצד המקבל.
  3. הפרשה המסיימת את ספר ויקרא עוסקת בערכין, חרמים והקדשות הניתנים לקודש ולכהנים ושתי המצוות המסיימות את הספר הן… מעשר שני ומעשר בהמה:

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'…           וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'…       אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, ל-לד)

סיכום הנקודות ומבט על הפתיחה והסיום של ספר ויקרא מלמדים אותנו את המגמה של הקדש: הוא בא ממקור עליון אך אין ייעודו להישאר שם. הוא מתפשט בהדרגה אל אש המזבח , אל הכהנים ותכליתו אל ישראל. ספר ויקרא מתחיל באהל מועד ובקרבנות של המזבח ומסתיים בתוצרת הגנה ובדיר העיזים. מסגרת הספר מלמדת על נקודת המוצא ונקודת היעד. בין לבין מתוארת הדרך – קרבנות, טומאה וטהרה, קדושת האדם הזמן והמקום. כל אלו בסוף מגיעים אל הזיעה הנוטפת מהחקלאי היגע ואל הרפתן המבוסס עם מגפיו בשבילי הרפת. על אלו מבקש המתוודה לאחר שסיים את ביעור מעשר שני:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו).

הברכה, בעקבות הקדש, באה "ממעון קדשך" ומגעת גם היא עד "הארץ אשר נתת לנו, ארץ זבת חלב ודב

הנני העני מדעת – מצוות להניח פאה בשדה

רמב"ם, מצוות 239-240, להניח פאה בשדה

 

הנני ה'עני מדעת'?

מצוות פאה היא אחת מדרכי התמיכה בעניים וחלק ממערכת הצדקה החברתית-הלכתית. החובה ההלכתית מתמקדת ב'שורה התחתונה', בעזרה המעשית למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, אך 'השורה העליונה' של העניות והצדקה מתחילה עוד הרבה לפני כן.

כבר חז"ל שואלים על הסתירה בין שני היגדים שבפרשה אחת. מחד, "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'…" (דברים טו, ד), ומאידך, "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (שם, יא). אז, יהיה או יחדל? לא יהיה או לא יחדל?        נראה שהתורה מכוונת לכך שעוני אינו רק נגזרת של כמות הכסף שיש לאדם, אלא בעיקר של התנהגות ומנטליות. יכול אדם לזכות בפייס, אבל אם יש לו מנטליות של עוני או התנהלות כלכלית לא נכונה, הוא יחזור במוקדם או במאוחר למצבו הדל, ובדרך כלל זה יקרה במוקדם. גם אדם שמתנהל כלכלית בצורה לא מחושבת ומתוכננת ומפזר כספיו ללא בקרה הוא סוג של עני. 'עני מדעת'. אנשים רבים מאלו הפונים לארגון 'פעמונים', המלווה משפחות במצוקה כלכלית, הם, במובן הכלכלי, 'עניים בדעת' ו'עניים מדעת'. הם לא בודקים את יחסי ההוצאות וההכנסות שלהם, הם לא מוודאים שההכנסות גדולות מההוצאות, הם מתעלמים מ'נורות אזהרה' ו'אינם מחשבים מסלול מחדש'. כך הם מגיעים לחובות, בעקבותיהם הם פותחים חסכונות, לאחר מכן מוכרים נכסים, ממחזרים משכנתא, מאחדים הלוואות, מתחייבים להחזרים וכו' וכו', והם לא מבינים למה שום דבר מהותי לא משתנה. התשובה היא: כי הם מצויים ב'עוני מנטלי', עמוסי הרגלי צריכה לא מבוקרת, גדושי 'חוסר' יכולת/ רצון/ זמן/ עניין ועוד להתייחס ולהתמודד עם התנהלותם הכלכלית. 'עניים מדעת' שגם אם יינתן להם 'עד חצי המלכות ותעש', יתקיים בהם הכתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

האתגר להגיע לברכת ה' שב"אפס כי לא יהיה בך אביון" מחייב אותנו לחנך את עצמנו, ולאחר מכן להאיר לאחרים, התנהלות כלכלית אחראית. התנהלות שתמנע מאיתנו את ההידרדרות לעולם של מינוס, חובות, 'לגרד' את מסגרת האשראי, החזרים חודשיים קבועים, גלגול הלוואות ועוד. צריך לעשות טבלה (אפשר גם להוריד מאתר 'פעמונים'…) שתכלול את פרטי ההכנסות וההוצאות, ואת סיכומם הכולל ותתן שיקוף אמין של המצב הנוכחי ואת הפער מן המצב הרצוי. אם יש עודף הוצאות והמאזן שלילי, יש לשבת יחד ולעשות 'סדר עדיפויות' בהוצאות – מה הכרחי, מה פחות ומה אפשרי. להפחית במעדנים/ גבינות/ סלטים/ ירקות שקונים, מכניסים למקרר ולאחר זמן זורקים לפח, ללכת לקניות עם רשימה מצרכים סדורה ועם כמויות מוגדרות, לכבות מחשבים בסוף יום, לחנך את הילדים לצרכנות אחראית ונבונה, להשוות מחירים, לחשב עלות מול תועלת, ואתם לא מוכרחים ללכת לכל האירועים אליהם הוזמנתם…

חלק מהדיון בתקפות מצוות פאה בימינו מושפע משיקולי רווח והפסד שעושים העניים עצמם. לעיתים הם מעדיפים לא לטרוח ולצאת אל השדות שמחוץ לעיר בכדי לאסוף את ה'פאה' או ה'לקט' שהשאירו להם שם. יותר פשוט וקל עבורם לקבץ נדבות ובכסף שמצטבר ללכת לקנות מצרכי יסוד בשוק המקומי. גם ב'שורה התחתונה', כשהעני כבר חסר כסף ונזקק לעזרה מהחברה הסובבת אותו, העני נדרש לדעתו – לשקול רווח והפסד ולשקלל כדאיות, לדרג על מה הוא מוותר ומה הוא משמר, ולאזור הרבה כוחות נפש להתמודדות עם המציאות שנכפית עליו. אז אם ככה, למה לא 'להעשיר בדעת ומדעת' עוד בשלב 'השורה העליונה', כשהשליטה בידיו וכח הבחירה ברצונו לתכנן את צעדיו, לכלכל את מעשיו ולבקר את פרי ידיו? מה גם, שיש אומרים שהתנהלות צרכנית נבונה יש בה משום סגולה בדוקה להבטחת הכתוב "כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ"…

 

%d בלוגרים אהבו את זה: