Archive for the ‘פסח’ Category

פסח חירות ופסח גאולה

1.

שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם החג ואני נסתפקתי בשלש שאלות:

א. פסח בא לציין את היציאה מעבדות לחירות. ליל הסדר מאופיין בחווייתנו כבני חורין. שותים ארבע כוסות של יין, יש להסב כדרך בני חורין, אוכלים כרפס כדי לפתוח את התיאבון, "ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה". אז איך לכל חווית החירות הזו נכנסת המצה? הרי היא מבטאת חפזון, חוסר נחת, לחם עני וכדו'. וכי זה מייצג 'מעדני מלך'? הרי הכי מתאים היה לאכול לחמניות, חלות וקרואסונים. את הכי חמץ, תופח ומשמין שאפשר כדי לבטא רוחב הדעת, הרוח והבטן, חווית עשירות וגאולה. איך דווקא לחם העוני הוא הסמל של פסח? וגם אם תאמר שזה זיכרון ליציאה ממצרים, אז נאכל כזית בליל הסדר וזהו. איך עכשיו שבעה ימים עסוקים רק במצה וחוששים מכזית ליפתית או ליפתנית חד פעמית? השאלה היא ברובד הפשוט בלי דרושים על תפיחה וגאווה לעומת פשטות וענווה. בהבנה מה התורה רוצה בזה? איך אוכלים מצה בהסיבה, הרי אלו מושגים סותרים?

ב. המצוות המרכזיות בלילה הן אכילת מצה, אליה התייחסנו לעיל, וסיפור יציאת מצרים. אם היינו שואלים את 'התינוק' לאחר שסיים לשאול 'מה נשתנה' מאיזה מקורות הוא חושב שאנחנו צריכים לשאוב את סיפור יציאת מצרים שעלינו לספר בו, הוא וודאי היה אומר שצריך לפתוח את חלקו הראשון של ספר שמות ולספר נקודות מרכזיות מפרשיות שמות, וארא ובא. אפשר שאחיו הגדול היה טוען שיש מקום להתחיל עוד מספר בראשית, אולי מירידת יעקב למצרים, ואח אחר היה אומר שדווקא מירידת יוסף למצרים ובעצם מהחלומות בתחילת פרש וישב, והמחמיר היה מצרף גם את ברית בין הבתרים שנאמרה לאברהם. כך או כך, היינו שואבים את הסיפור מהמקורות המתארים את האירועים עצמם. מה מתמיה הוא שחז"ל, בעיצוב ליל הסדר, הציבו במרכז ה'מגיד' את סיפור היציאה ממצרים דווקא בדרך בא הוא מתואר כרפלקציה לאומית ע"י מביא הביכורים, כפי המתואר בדברים כו. המעיין בהגדה יראה שלב סיפור היציאה ממצרים שאוב מ'מקרא ביכורים' ומדרשי התנאים עליו. ויש בדבר שתי שאלות: 1.למה 'מקרא ביכורים' ולא הסיפור 'האותנטי'? 2. אם כבר לומדים משם, מדוע אנחנו קוראים את כל הפסוקים והמדרשים העוסקים בשיעבוד מצרים ובהצלה אבל קוטעים את הסיפור בדיוק כשמגיעים לספר "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת…". אין ספק שמישהו החליט, באופן אקטיבי, לקטוע את רצף הסיפור ולהימנע מלדבר על ההגעה לארץ ישראל והישיבה בה ! וזה לא בגלל שבגלות ימי הביניים לא רצו לבאס את האנשים בדיבור על א"י ממנה גלינו, שהרי תורף המגיד עוצב, ככל הנראה, עוד בימי בית שני בארץ ישראל, אז למה השמיטו וקטעו?

ג. קריעת ים סוף היתה שיאו של מהלך היציאה ממצרים. בהתאמה, שירת הים היא שירת ההלל הגדולה של יוצאי מצרים, זו הנובעת באופן ספונטני ומבטאת את תחושת הרואים את היד הגדולה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". זו שירת הגאולה הגדולה של התורה. אולם המעיין בשירה יראה שיש בה נושא אחד ויחיד: גבורת ה' אל מול חיל פרעה. כיצד באו להלחם בחיל רב וכיצד טבעו כולם. גם כשמדובר בתנועה לכיוון ארץ ישראל, זה כדי להדגיש עד כמה "נמוגו כל יושבי כנען, תפל עליהם אימתה ופחד". מפליא הדבר שכל עוצמת השירה וההודיה מתמקדת במפלת האויב ואין התייחסות להודיה על עצם הנס, על חווית המעבר בים, על חווית האמונה, הודו לה'… יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", וכן הלאה. משל למה הדבר דומה? לחגיגות יום העצמאות שיתמקדו בעיקר במצעד צבאי ובסיורי קרבות המתארים איך ניצחנו את אויבינו. חגיגות ללא טקס המשואות המבטא עשייה ויצירה, ללא פרס ישראל, ללא חיילים מצטיינים וסיורים בהתיישבות פורחת ובמרכזי מבקרים של תעשייה משגשגת. מלבד הסיום "מקדש, ה' כוננו ידיך", אין בשירת הים מן החיובי והבונה, מהחזון והרצון, מהייחוד והייעוד. הכיצד?

בכדי לענות על הנ"ל, נבקש להבחין בין שני מאפיינים במהות פסח.

 

2.

שני מקורות יש לאכילת המצה.

השני: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לג-לט). עוגות המצות פה אינם חוויה של גאולה אלא נסיבות של היציאה לחרות. שלב היציאה, כנראה, לא היה כיף גדול. הלחץ, ההיסטריה וחוסר ההערכות, לפחות בתחום הצדה לדרך, היו הכרח. לא היה בזה שום הירואיות ותחושת רוממות המשתמעים מ"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (יב, מא). המצה הייתה 'לחם עני' בשעת יציאת מצרים וזו גם משמעותה לדורות.

המקור הראשון למצה הוא בהקשרו של קרבן פסח. בנ"י נצטוו: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ… וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (יב, ח-יא). המצה היא חלק מקרבן פסח ומההקשר והאופן בו הוא נאכל. הציווי לאכול מצה שבעה ימים בא על רקע המצות של הקרבן ועוד לפני שמוזכרת היציאה החפוזה ממצרים: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם…" (שמות יב, יד-טו). אכילת המצה במסגרת פסח מצרים גם היא אינה משקפת אכילה מתוך נחת והסיבה של חווית גאולה. ההנחייה לאכול את הפסח במתניים חגורים, נעלים על הרגלים, מקל ביד ולאכול בחפזון אינם בגלל שהזמן היה צפוף, לחוץ ומצומצם אלא בגלל שזה חלק מהותי מקרבן החירות. בין הערכיים צלו את הבשר, בתחילת הערב אכלו אותו עם כל 'התחפושת', ואז הורידו את הנעליים, הניחו את המקל פשטו את הבגדים, לבשו פיג'מה והלכו לישון עד שהמצריים העירו אותו לאחר חצות הלילה. משמע שבמהות אכילת המצה, כמו גם הבשר, קיים חוסר הנחת, הלחץ והקושי. ועל רקע אופי זה אנחנו אוכלים מצות לדורות במשך שבעת ימי החג.

משמע שחג החירות אותו משרטטת התורה אינו חג של חווית כיף, נינוחות, שמחה והודאה של מי שרגוע. אלא להפך, זה חג של חירות הנולדת מתוך קשיים עצומים, הן פיזיים והן נפשיים, של כאבים, של מאמץ. חירות הנקנית בייסורים. מעין חג פסח שחגג אסיר ציון בתאו בכלא הסובייטי. אולי חירות בלב, אבל על בסיס קשיים גדולים. זהו פסח של תורה, שאפילו בחומש דברים, המעצב את מוטיב השמחה בחג, אין איזכור חובת שמחה בהקשר חג הפסח (דברים טז, א-ח), כיוון שה'חגיגיות' שבו היא של חירות ולא של גאולה.

 

3.

וישנו פסח אחר, אותו מעצבים ומתווים חז"ל. זהו חגו של בן החורין המתענג על גאולתו, על הימים הטובים אליהם הובילה יציאתו לחירות. בחג הזה שותים ארבע כוסות יין, אוכלים בהסיבה כדרך בני חורין, פותחים במתאבנים לפתיחת התיאבון כמנהג העשירים, מתענגים על קרבן חגיגה או שולחן עורך ושרים על הגגות את ההלל בשמחה ובהודאה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו". זה לא חג הפסח של אסיר ציון היושב בכלאו אלא חגו של מי שהשתחרר, עלה לארץ, התיישב ביש"ע, בנה בית עם גינת עצי פרי, "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך", והוא מספר למשפחתו על הימים האפלים ההם ועל טוב הארץ שהוא זוכה לו כעת. זה 'פסח גאולה' של חכמים שהוא אחר, הפוך ונוגד את 'פסח חירות' של התורה.

אבל פסחים אלו אינם נשארים נפרדים. הם חוברים לכלל פסח אחד וחגיגה אחת. לאכול מצה, מחד, ובהסיבה, מאידך, זה שילוב הפסחים במעשה אחד, זה הנסיון להכניס לאירוע אחד את שני מאפייניו ההפכיים. זה כמו להכניס ליום אחד גם את יום הזיכרון וגם את יום העצמאות. לחשוב כמה קשה עלינו המעבר החד, הקיים כיום, מיום הזכרון ליום העצמאות ולדמיין איזו מורכבות אנחנו צריכים לשאת אילו הם היו ביחד, כפי שמצופה מאיתנו בליל הסדר… אנחנו, באופן טבעי ואנושי, מתחברים יותר לחרוסת מאשר למצה ולמרור, לחגיגיות שבברכת הגאולה ובבגדים החדשים ופחות ל"וירעו אותנו המצרים ויענונו", אבל 'אסור' לברוח מהמורכבות של הסדר.

תיארנו לעיל את 'פסח הגאולה' ככזה שעוצב ע"י חז"ל, בהפוך מ'פסח החירות' שעיצבה התורה. אך אין זה מדוייק, כיוון שהתורה עצמה הציפה את הכיוון אותו פיתחו לאחר מכן חז"ל. על גבי אופיו הייחודי של פסח לכשעצמו, יש בו גם פן של שיתוף עם החגים האחרים, "שלש רגלים תחג לי בשנה". בפן זה הם מלמדים אחד על השני, והשמחה המצויינת בעצרת ובסוכות רלונטית גם לפסח.

נחזור כעת לשאלות שהוצפו בראש דברינו.

 

4.

כאמור לעיל, ליל הסדר מורכב משני כיוונים. המצוות שיסודן מן התורה הן בשר הפסח, המצוה, המרור וסיפור היציאה. כל אלו משקפים את החירות כפי שהתורה עיצבה. מצע יסוד זה הונח ע"ג ליל הסדר שעיצבו חכמים, ובו שתיית יין, הסיבה, אכילת מתאבנים, חווית בני חורין וכדו'. המצה בהסיבה היא הביטוי המלא של חובת הלילה.

אמנם, גם סיפור יציאת מצרים עוצב במתכונת זו. התורה הנחתה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" ואולי אפילו התכוונה שאכן נתבסס על הפסוקים המפורטים בחומש שמות. אמנם, חז"ל בעיצוב ליל הסדר, לקחו את מה שהתורה ביקשה אבל הניחו אותו על מצע של גאולה כהבנתתם. הם לא שאבו את הסיפור מהתרחשות אירוע יציאת מצרים אלא בחרו את סיפורו של מביא הביכורים:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ…" (דברים כו, א-ג)

זה סיפור יציאת מצרים מעמדת מי שיושב בסלון ביתו, סביבו אשתו,ילדיו ונכדיו והוא מספר להם על מה שארע שם מזמן. זו לא חוויה של מי שקורא בפעם הראשונה את ספר שמות אלא מי שמשחזר לאחור את ייסורי העבר ויכול לומר "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". זה בדיוק פסח הגאולה של חז"ל. לפסוקים אלו מסמיכים את מדרשי התנאים המזכירים גם את הפסוקים מספר שמות, אבל הם רק התוספת.

מה ש'עורך ההגדה' כן שימר מהתשתית של 'פסח חירות' של התורה זה את ההפסקה והקיטוע בטרם נגיע ל'פסוקי הגאולה': "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר  נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". כפי שהתוותה התורה, בערב זה אנחנו עסוקים ביציאה ממצרים ולא בהגעה אל ארץ ישראל. א"י היא לא חלק מהיציאה. היא נותרת לשני הרגלים שבהמשך ובכך מתאימה ההגדה עצמה ל'פסח התורה'.

כך גם לגבי השאלה השלישית לגבי קריעת ים סוף. שירת הים בתורה אכן מבטאת רק את יד ה' הפוגעת באויב המצרי. השירה בתורה מבטאת את התגובה הבסיסית והראשונית של עבדים שניצלו, שכל האופק הנפשי העומד לפניהם הוא להביס את האויב ולהינצל ממנו. בשלב הזה, לא רואים מעבר לכך. זו 'שירת התורה'.

על גבי בסיס זה, מביאה הגמ' ב'ערבי פסחים' דעה שאת פרקי ההלל המובאים בתהילים (מזמור קיג והלאה), משה וישראל תיקנו כשעלו מן הים. מדרש זה מבטא את השלמת הפן החסר בשירה, שירת הודיה של בני חורין המסתכלים על המכלול ולטווח רחוק קדימה. זהו רובד 'שירת הגאולה' שמציבים חז"ל על גבי 'שירת החירות' הכתובה בתורה. מה שעדיין טעון בירור זה להיכן נעלמה 'שירת הים' וזכרון קריעת ים סוף ממצוות הפסח. זה בולט דווקא על רקע ההלל הייחודי הנאמר בליל הסדר פעמיים, גם בבית הכנסת וגם במסגרת הסדר.

 

מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מדרש הגדה של פסח

א. "וכאן הבן שואל אביו".

"מזגו לו כוס שני,       וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: "מה נשתנה…",   ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.            מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה"               (משנה פסחים י, ד)

פעמיים אומרת המשנה "אביו מלמדו", אם כי בכל פעם הלימוד הינו לתכלית הפוכה. בראשנה, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול שאלות, בשניה, אביו מלמדו את התשובות לשאלות. אלו שני לימודים שונים באופיים ובתכליתם. כל אחד חשוב לכשעצמו אך שניהם יחד בונים תהליך. ושניהם מחיוב ההורים כלפי ילדיהם. הלימוד הראשון, לשאול, מוליך אל הלימוד השני, התשובות.

המשנה מלמדת שבשביל לשאול שאלות צריך דעת !. לא כל שאלה מצדיקה אגוז, נקודה או קריאת התפעלות מאמא. המורות לשפה עמלות על כך בכיתות היסוד, אבל לילדינו עדיין קשה לשאול שאלות סדורות, מובנות ותכליתיות. מידת ההתעניינות שלהם בתשובות שלנו יכולה להעיד על כך. וכן, גם מידת ההתעניינות שלנו בשאלות שלהם, מעידה על כך. אם שאלתם הייתה כנה, לא כל מלמול של "עבדים היינו" מצידנו היה מספק אותם. מכאן למדת, שלהיות הורה לילד שיודע לשאול שאלות, זו מישרה נוספת…

המשנה גם מלמדת שהשאלה: "מה נשתנה ה… מ…" היא אבן הפינה בתחום. היא מבוססת על מודעות ראשונית לסדר, לקביעות ולשיגרה, בין אם ביחס לתפריט סעודת החג ובין אם למהלך הכוכבים בגלקסיה, ולאחר מכן על שינויים הסותרים את טבע הדברים, בין אם מדובר במצה ומרור ובין אם בכוכב נולד. שאלה נכונה ונבונה תבשיל לכלל תשובה משמעותית ומעצימה. המשנה מלמדת שבפרשת "ארמי אבד אבי" טמונים גם סדרו של עולם, גם השינוי, גם השאלה, גם התשובה וגם מה שצריך ללמוד וללמד.

 

ב. "מתחיל… ומסיים… ודורש…"

"עד שיגמור כל הפרשה כולה" – באיזו פרשה מדובר?

הפרשה המדוברת עומדת במרכז חלק ה'מגיד' שבליל הסדר ובעזרתה אנו מקיימים את עיקר מצות סיפור יציאת מצרים באותו הלילה. אנחנו לא קוראים את מהלך האירועים עצמם, כמתואר בספר שמות, אלא דווקא מביעים מבט משחזר, רפלקטיבי. מבט משחזר, מטבעו, הוא גם פרשני וגם תלוי הנקודה בה המשחזר נמצא. על כן ראוי לעיין בפרשת 'מקרא ביכורים' (דברים כו) שהיא מקור הפרשה אליה מכוונת המשנה:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

להביא מפרי נחלתך לפני ה' ולשמוח, עם אחרים, בכל הטוב שנתן ה' משמעו להיות בנקודת היעד ולאורה לשחזר את הדרך. רק מזווית זו ניתנת להיאמר הצהרת מביא הביכורים, כניסוחה המקפל את כל המהלך ההיסטורי. על בסיס זה מיוסד ההיגד "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בליל הסדר מתוך מבט משחזר, ממבטו של מי שצופה על הסיפור מבחוץ, מישהו שכבר יצא ממצרים. הוי אומר, בכל ליל סדר, ולא משנה באיזה שלב של הדרך ההיסטורית אנו נמצאים, אנו נדרשים לספר ביציאת מצרים כאילו אנחנו כבר בנקודת היעד והסיום. כל השנה אנחנו נמצאים על הדרך עצמה, הלילה הזה נשתנה בכך שאנו צופים עליה מבחוץ, מנקודת הסיום שלה.

"מתחיל… ומסיים…" זה לראות את כל הדרך במבט מקיף וכולל של מביא הביכורים / בן החורין. ה"ודורש…" זו חזרה לפרטי השלבים של הדרך, נקודות ההתקדמות והנסיגה, מהקשיים ועד הגאולה. זו דרשה על שלבי הדרך שעשו יוצאי מצרים, זו גם דרשה החוזרת אל שלבי הדרך של כל דור ודור:

"וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" – אנוס על פי הדיבור… "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" – מלמד שהיו ישראל מצויינין שם… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אלו הבנים… "וְאֶת לַחֲצֵנוּ" – זה הדחק… "וּבְמֹרָא גָּדֹל – זו גילוי שכינה…",

 

ג. "ארמי אבד אבי" – 1

מקרא ביכורים, ובמקביל עיקר סיפור יציאת מצרים, מתחיל בכתוב " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם…". מיהו ומהו "ארמי אבד אבי"? מההגדה וממקורות נוספים אנו למדים שה'ארמי' הוא לבן שביקש לכלות את 'אבי', דהיינו את יעקב. על יסוד זה אנו אומרים "צא ולמד מה בקש לבן הארמי… שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… ולבן בקש לאבד את הכל…". אך כבר הקשו רבים על ביאור זה, שכן מה ללבן וליציאת מצרים ומקרא ביכורים? איפה מצאנו שבקש לבן במכוון לכלות את יעקב או את בנותיו וכל נכדיו? מדוע שנרכך את גזירתו של פרעה דווקא בשעה שאנו מדגישים את רעתו וההצלה ממנה?

לפיכך יש שפירשו, וביניהם מהראשונים כרשב"ם ואבן עזרא, ש'ארמי' הוא אברהם או יעקב, ו'אובד' משמעו מלשון אבידה, תעייה, תהייה וגלות, ויש לקרוא 'ארמי אבד – אבי', דהיינו 'תועה ואובד בארם היה אבי', אם אברהם ואם יעקב. אולם, 1. ע"פ מסורת הטעמים יש לקרוא 'ארמי, אובד אבי' (ולא 'ארמי אבד, אבי') ולפיה משמע 'אובד' כפועל ולא כשם פעולה. 2. חז"ל הבינו 'אובד' במשמעות אבדן וכליה וגם משמעות 'איבוד' לא ברורה בצירוף 'אובד אבי'. 3. כדלעיל, כיצד מתקשר הדבר לתוכן מקרא ביכורים? וגם אם יעקב היה אובד וגולה כדי להכלילו ב-400 שנה של "גר יהיה זרעך", למה זה חשוב פה?

נשוב בהמשך להציע ביאור בדבר, אך נניחנו כעת כדי להיפנות לעיון אחר.

 

ד. מחחיל בגנות ומסיים בשבח.

למדנו במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה". וכבר תמהו רבים איזו גנות יש בתחילת פרשה זו? וכי מה גנות היא שירדו יעקב ובניו לשבור אוכל במצרים מיד המשנה למלך או בכך שהיו שם "לגוי גדול עצום ורב"? ואם עצם הירידה למצרים היא הגנות, אז בגנותו של מי מדובר?

לשם הצעת ביאור הדבר, נשוב לתיאור האירועים עצמם בתחילת פרשת שמות:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב… וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ…" (שמות א, א-ט)

באופן פשוט יציאת מצרים נועדה להציל את ישראל משעבוד מצרים, אבל גישה זו מפספסת את משמעות שבעת הפסוקים הראשונים של הספר. פסוקים אלו חוזרים לפרשת ויגש (בראשית מו, ח-כז) ולפסוק המסיים שלה, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז,כז), ומלמדים על תהליך השתקעות ישראל במצרים מבחינה מנטלית, תרבותית ודתית. ע"פ פסוקים אלו, ישראל עצמם לא שאפו לעזוב את מצרים, כי מה יש להם לחפש בארץ ישראל כשהם גרים במקום שאינם חסרים בו כלום? פסוקים אלו אינם רק הקדמה לשיעבוד אלא הם במקביל גם ערוץ נפרד שהצריך את היציאה ממצרים בגלל שקיעתם הרוחנית בה. את מה שהתורה רומזת בזה, אומר הנביא יחזקאל בפירוש:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ, ז-ט).

נמצא שיציאת מצרים נדרשה משתי סיבות והתנהלה בשני ערוצים: א. בגלל שקיעתם הרוחנית והדתית של ישראל במצרים, הרמוזה בתחילת שמות, ותכלית המהלך הייתה 'להוציא את מצרים מישראל' ולהשיבם ל"והייתי להם לא-להים". ב. במקביל, וגם בעקבות, שיעבדו מצרים פיזית את ישראל ולאחר זעקתם צריך היה 'להוציא את ישראל ממצרים' ולהוליכם פיזית אל ארץ ישראל.

תיאור זה משתקף גם בפרשת 'מקרא ביכורים'. הפסוק הראשון מתייחס לבעיה הרוחנית: "…וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". הפסוק השני מתייחס לבעיה הפיזית: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן פונה הפסוק הבא לזעקת בנ"י, הפסוק הרביעי להצלתם והפסוק החמישי ליעדם: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 'המקום הזה' הוא בית המקדש, יעדם הרוחני, ו'הארץ הזאת' היא יעדם הפיזי. האדם המביא מפרי אדמת ארץ ישראל, מניחו לפני ה', נותנו לכהן ואח"כ שמח בכל הטוב עם אחרים, מאחד בכך את הפנים הרוחני והפיזי ומבטא בשלימות את תחנת היעד של היציאה ממצרים.

מכאן תובן המשנה האומרת "מתחיל בגנות…" ומתכוונת לשקיעתם הרוחנית של ישראל במצרים הפותחת את 'מקרא הביכורים' ואת מצות סיפור יציאת מצרים. על רקע זה נבאר את דיון הגמרא בנושא:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – מאי 'בגנות'?
רב אמר:                   מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.
[ושמואל] אמר:          עבדים היינו".                            (בבלי פסחים קטז, א)

כמו במחלוקות אחרות של רב ושמואל, כל אחד מהם מדגיש פן אחר באותו נושא. רב מדגיש את הפן הרוחני, ושמואל מדגיש את הפן הפיזי. אין הם מתכוונים למשפטים מוגדרים שאותם צריך להגיד כדי לבטא את הגנות, אלא הגנות מצויה בפסוקי הפרשה והם רק מדגישים, כל אחד לשיטתו, את משמעות אותה גנות.

כך סודר גם חלק ה'מגיד' שבליל הסדר:

בתחילה שאלות "מה נשתנה" ולאחריהם תשובת שמואל: "עבדים היינו…",

לאחר מכן חובת הסיפור בלילה הזה ובעקבותיה "מתחילה עובדי ע"ז…".

(בהתאם לכך הפסוק מיהושע המתייחס לתרח כעובד ע"ז הוא תוספת מאוחרת בהגדה למשפט המקורי ואינו משמעות דברי רב, וכך הוא בהגדות הארצישראליות הישנות).

 

ה. "ארמי אבד אבי" – 2

כעת נחזור לבאר, על בסיס הצעתנו לעיל, את הכתוב "ארמי אבד אבי". לשם כך ניעזר בביאור המובא למילים אלו במדרש תנאים לספר דברים:

"ארמי אבד אבי" – לבן הארמי בקש לאבד את אבא מלמד שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו" (מדרש תנאים דברים כו)

ברור שלפתיחה ולסיום המתייחסים ללבן אין קשר למשפט המרכזי, הנפתח כדרך המדרש במילים "מלמד שלא…", והרי הם תוספת מאוחרת לו בכדי לרכך את משמעותו. ואת המשפט המרכזי, בגלל משמעותו, אכן רק חז"ל יכולים לומר. המדרש מבקש לומר שיעקב יצא לארם מתוך תודעה שהוא הולך להיות 'ארמי' ולשקוע שם רוחנית ופיזית. בכך "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" על דעת לאבד מן העולם מורשת 'אבי', אברהם, ולשוב חזרה מ"הארץ אשר אראך". ביקש יעקב לישב בארם בשלווה, אך הקפיץ עליו הקב"ה רוגזו של לבן, שעמל 20 שנה לשבש את שלוות יעקב עד שנגלה עליו הקב"ה והורה לו לשוב, רוחנית ופיזית, לארץ ישראל.

נמצא שמה שעבר על יעקב אבינו בארם הוא הוא שעבר על ישראל במצרים והוא שעברו ישראל בכל גלותם. ביקשו הם לישב בשלוה ולהיטמע בסביבתם, ורק רוגזם של אומות העולם ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" הוא שהביאם לעמוד בנסיונות, לזעוק אל ה' ולכך ש"הקב"ה מצילנו מידם". ומזה קרוב לשבעים שנה ראויים המקום והשעה, ואף אנחנו, לסיים את הסיפור בפסוק החמישי של מקרא ביכורים (כו, ט), שהוא כנגד הכוס החמישי של ליל הסדר:

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

פסח הנשיא – הפטרה לפרשת החודש

בפרשת 'החודש', שמות יב, אנו קוראים על הקרבן הראשון בו נצטוו ישראל, עוד בהיותם במצרים, ערב יציאתם לחירות ולעבר משכן הקבע שלהם בארץ ישראל. הפטרת הפרשה (מפרקים מה-מו ביחזקאל. נקודות הפתיחה והסיום משתנות ע"פ מנהגי העדות), היא חלק מנבואת יחזקאל על סדרי המקדש לעתיד לבא ובכללם פרטי הקרבנות, ובהם גם קרבן פסח וקרבנות חג המצות. נמצא שקרבן הפסח מקשר בין הפרשה להפטרה. לצד זה, הפרשה מתארת את הקרבן בראשית דרכו של עם ישראל, ההפטרה מתארת אותו לעתיד לבא ושתיהן יחד מציינות נקודות קצה ברצף ההיסטורי. כל שנה מחדש, ערב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", לאורך כל הרצף ההיסטורי אנחנו מזכירים כעם את נקודת המוצא ואת נקודת היעד.

על גבי האמור לעיל יש להניח נדבך נוסף. בפסח מצרים היו שלשה שלבים: 1. בא' בניסן ניתן הציווי לבני ישראל על הפסח, 2. "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב, ג) ולשמור עליו ארבעה ימים. 3. ב"…אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם ו-ח). עשיית הפסח ואכילתו כמצווה הבטיחה שכשיבוא המשחית לנגוף את מצרים הוא יפסח על בתי בני ישראל. כיצד זה גורם לזה? ניתן להציע הסברים שונים. אחד מהם עולה מהפטרת הפרשה. יחזקאל מתאר שלושה שלבים מר"ח ניסן ועד פסח: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת: בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח… וְעָשָׂה הַנָּשִׂ " (מה, יח – כב). משמע שקרבן הפסח הוא סיום תהליך של חיטוי המקדש וכפרת הבית. מעין יום כיפור נוסף. לפי דרכנו למדנו: 1. \עבודת כהן גדול ביום הכיפורים בפר ושעיר באה לחטא את המקדש לקראת התגלות שכינה בענן הקטורת. 2. קרבן פסח מצרים כיפר וחיטא את בתי בני ישראל לקראת התגלות שכינה בחצות הלילה. באותה שעה, התגלתה שכינה במצרים. מקום ואדם שהוכשרו להתגלות חוו אותה ונותרו בחיים. מי שעקרונית ראוי היה להתגלות (= בכורים) אך לא הוכשר לכך, מת. 3. קרבן פסח לעתיד לבא, המתואר ע"י יחזקאל, הוא תהליך כפרה של 14 יום המגיע לשיאו בי"ד ניסן והמאפשר את "ראיית פני ה' " וההתוועדות במועד בשבעת ימי חג המצות.

על גבי האמור לעיל, יש להניח נדבך נוסף. עד כה ציינו את טווח התאריכים א – יד ניסן בהקשר היסטורי של פסח מצרים. אך מן הראוי לציין טווח תאריכים אלו גם על רקע שנה מאוחר יותר, פתח השנה השניה במדבר. באותה שנה, בא' בניסן הוקם המשכן ונחנך המזבח במשך 12 יום על ידי קרבנות הנשיאים, כאמור בפרשת נשא. ביום י"ד בין הערבים עשו ישראל את הפסח, כאמור בפרשת בהעלותך. עד שלא הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם וחנכו בכך את המזבח, לא נאמרה פרשת קרבנות המוספים, שמביאים נציגי ישראל במועדים, כאמור בפרשת פנחס. רקע זה חשוב להפטרתנו בגלל 2 נקודות בנבואת יחזקאל: 1. את קרבנות יחזקאל ניתן לבאר כמעשה חד פעמי עם חנוכת בית המקדש העתידי. ניתן לבארם כקרבנות קבע כל שנה. וניתן לבארם כקרבנות חד פעמיים של חנוכת הבית המאפשרים את קרבנות הקבע המתחדשים ומחדשים כל שנה. 2. את פירוט הקרבנות מלווה יחזקאל בהתייחסות למעמדו ופעילותו של הנשיא-מלך העתידי בישראל. המעבר העתיד לבא משנים עשר נשיאי שבטים לנשיא אחד ראוי לדיון בפני עצמו, אך מכל מקום, יהיה הנשיא, באישיותו ובהליכותיו, לא רק מאחד שנים עשר הנשיאים אלא גם הביטוי הריאלי והמעשי ל"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" והדרך לחיטוי וכפרה. אמורים הדברים ביחס לפרשת 'החודש' והפטרתה, אך טובים הם להיאמר גם על רקע יום הבוחר תשע"ה.

מרי פופינס – על הפער שבין "מה" ו"למה"

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – הבן החכם

מרי פופינס – על הפער שבין "מה" ו"למה"

—————————————————————————-

חכם מה הוא אומר. "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם".

אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

—————————————————————————

בטרם נדון בבן החכם, נעיין במקור ממנו מצוטטת שאלתו:

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"            (דברים ו, כ – כה)

כידוע, השיח עם החכם מעלה תמיהות:

א.    מה מטריד את החכם? הרשע והתם מתייחסים לאירועים המתרחשים מול עיניהם. הם מתמיהים אותם ובעקבותיהם הם מגיבים: "מה העבודה הזאת לכם?", "מה זאת?". אצל החכם זו התעניינות כללית. מה מניע אותה?

ב.    מדוע התשובה הניתנת לחכם אינה התשובה הכתובה באותו ציטוט מספר דברים? מה יותר טוב, כולל ותמציתי ממה שכתוב שם?

ג.     "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – כיצד עונה התשובה הניתנת לחכם על שאלתו? עד כמה זה מקדם אותו? זה מה שיגרום לו שלא לשאול שוב את שאלתו[1].

להבנת הבעיה של החכם ניעזר בבעיה עליה מצביעה מרי פופינס, אך דווקא יכולותיה העל-טבעיים יכוונו אותנו לחיפוש פיתרון חילופי.

א.    מרי פופינס

הסרט "מרי פופינס" עוסק במשפחה בריטית שמרנית בלונדון של 1910. ראש המשפחה הוא בנקאי קפדן ודייקן במקצועו ובאופיו וכנראה לא לחינם שמו הוא "מיסטר בנקס". הזמן, המקום והחברה משפיעים על חיי האיש המנהל את חייו וחיי ביתו בסדר ודייקנות מופתיים, ע"פ כל הגינונים הנדרשים וכללי הטקס המחייבים. דבר אינו משבש את דרכו, עד אשר אל ביתו פורצת בסערה (כפשוטו וכביטוי מושאל) האומנת החדשה של ילדיו, מרי פופינס (ג'ולי אנדריוס – "צלילי המוזיקה")

הסרט מבוסס על ספרה של פ. ל. טרוורס. ב- 1933 היא כתבה את הראשון מבין חמשת ספרי "מרי פופינס" שכתבה. הוא זה שתורגם לעברית והוא גם בסיסו של סרט באורך שעתיים ו-10 דקות שהופק באולפני וולט דיסני[2]. הסרט זכה ב- 5 פרסי אוסקר.

הסרט שלפנינו הוא סרט מוסיקלי / מחזמר. הוי אומר, במהלך עלילת הסרט משולבים שירים וריקודים  המהווים חלק אינטגרלי מהסרט. חלק מהשירים תפקידם להציג את הדמויות והם ילוו אותם לאורך כל הסרט. בפעמים בהם תתרחש סצינה, שבמרכזה עומדת אחת הדמויות, ילווה השיר או מנגינת השיר או חלק מהם את הופעת הדמות או את הסצינה. כיוון שהמוזיקה נוטלת בסרט חלק מרכזי יש לייחס לה חשיבות במהלך פיענוח הסרט. אופי הריקודים או קצב המוזיקה מעצים את העלילה ואת הדמות. לעיתים זה נעשה בצורה פשוטה, כגון בריקוד מנקי הארובות על גגותיה הגבוהים של לונדון המצביע על אווירה חופשית עד פראות (היכולה להתרחש בלונדון של אותה תקופה רק במקומות אליהם אדם פשוט לא יכול להגיע), ולעיתים בצורה מתוחכמת, כמו במרש הצבאי המדוד המלווה את הליכתו של מר בנקס ומרמז לנו על אופיו, אופן ניהול חייו ובעיקר אופן ניהול הבית.
השירים משמשים גם כמעברים בין סצינות וארועים. לעיתים הם מסיימים ארוע, לעיתים הם שיא הארוע, לעיתים הם מעצימים ניגודים, כמו בשיר בעל קצב עליז הנקטע בפתאומיות בגלל הופעה חזיתית של ניגוד לשיר, כמו שירה של גב' בנקס על שוויון זכויות לנשים הנקטע על רקע חוסר האונים שלה מול בעלה.

ואכן במוקד פעילותה של מרי פופינס עומד חינוכו (המוצלח, לבסוף) של מיסטר בנקס והשבת לב אבות על ילדיהם וכן להפך. ניתן לבחון את הסרט מזוויות שונות, אך אנו נתמקד בתהליכים העוברים על מר בנקס. הוא, לכשעצמו, מאד מרוצה מחייו ודרך התנהלותם, כפי שהדבר משתקף  עם חזרתו לביתו בתחילת הסרט. עם זאת, הוא לא חש באיזון שהופר ביחס בין הדרך בה מתנהלים חייו לבין היעדים אותם היא אמורה לשרת. למעשה, חייו משועבדים לדרך התנהלותם ולא ההפך. אמנם סדר, דייקנות, משמעת, אחריות וכדו' וכו' הינם ערכים לכשעצמם ומטרות העומדות בפני עצמן, אך למרות זאת, בהקשר כולל יותר, הם אמורים לשרת יעדים גבוהים יותר.
הביטוי המרכזי לכך בסרט הוא היחס בינו לבין ילדיו. גם בסרט זה, כבסרטים רבים אחרים, המסגרת הניגודית של הסרט מבטאת את השינויים שחלו במהלכו. הסרט נפתח בהורים שאיבדו את ילדיהם. הילדים נאבדו כי רדפו בפארק אחרי עפיפון, שברח מהם ועף ברוח. הסרט  מסתיים בהורים שמעיפים עם ילדיהם עפיפון, שבצד אחד עף ברוח ובצד השני קשור היטב ביד כדי שלא יאבד.
מה מבטא ומסמל העפיפון? את אופייה של מי שהחליפה אותו במהלך כל הסרט, בין ההתחלה לסוף, את מי שבאה עם הרוח כשהעפיפון נעלם ונעלמה עם הרוח כשהעפיפון חזר. מרי פופינס לא באה לעשות מהפכה מוחלטת באורח חייו, בהרגליו ובערכיו של מיסטר בנקס. גם היא במהלך שהייתה עם הילדים מביאה לידי ביטוי הרגלים וערכים אלה. היא רק מכניסה איזון חדש בחייו ועושה סדר בעולם ערכיו. אמנם בסרט, כמו בסרטים, הוא מגלה שאפשר גם להיות עם הילדים וגם להתקדם לדרגת שותף בבנק ולצאת win – win, דבר שפעמים רבות אינו אפשרי בחיים הריאלים, אבל אין בכך בכדי לשנות את נכונות האיזון אלא רק את הנכונות לשלם את המחיר.

ב.     שאלת החכם.

הבן החכם אינו שואל בגלל שיש משהו שמתמיה אותו אלא בגלל שהוא חכם !. כחכם  הוא מתעניין ורוצה לדעת עוד ועוד. הוא שואל "מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם" כי הוא רוצה לדעת מה עוד צוה ה' שאפשר לקיים. את כל ההלכות הרגילות הוא כבר יודע ומקיים. כעת הוא מוטרד שמא ישנן גזירות, הנהגות, חומרות, עם טעם או בלי טעם שנכון לו לקיים. הוא מקפיד על קלה כחמורה, מדקדק במצוות וקיום מצווה על כל הידוריה וכדרך האשכנזים "לצאת ידי כל הדיעות" הם בעיניו נקודת המוצא וגם קו הסיום בכל אורחותיו והנהגותיו. הדבר מקבל אצלו משנה תוקף עד שהעשייה עצמה, על כל פרטיה, נעשית עיקר שאליו הכל נטפל. עצם קיום המצוה נעשה מבחינתו לעיקר התורה, גם על חשבון טעם המצוה, משמעותה וחוויית העשייה. מדובר באדם החי ב"עצבנות דתית", כהגדרת הרב עמיטל ז"ל,  שאינו עסוק בעשיית המצוה אלא טרוד באיך לקיים אותה על כל דקדוקיה והאם הוא שכח פרט כלשהו.
בבעייה דומה מצוי גם "אחיו" של החכם, התלמיד חכם. לא הרגיל אלא זה שנחשב "עילוי" בישיבה בגלל רוב חריפותו ועמקותו. זה שה"חידוש" בסוגיה נעשה עבורו לערך בפני עצמו והקושיות, התירוצים והפלפלנות הם כלי לנצחנות ולהתפארות אישית. אותו תלמיד חכם שספר חסידים יוצא כנגד התנהגותו המוסרית וכנגד העדפתו את עצמו על פני אחריותו החברתית. אותו תלמיד חכם שהמהר"ל מפראג מאשימו ב"פלפול של הבל" ושהשל"ה וה"כלי יקר" מתנצלים על שהיו בחברתו בימי חורפותם. זה שפלפולו השתלט על הסוגיה ולא מהווה כלי שרת להבנתה.

חשוב להדגיש ואסור להתבלבל: כמו אצל מרי פופינס, אין הכוונה לאלטרנטיבה הבאה להדיח את התלמיד חכם מלימודו בישיבה או את החכם מקיום ההלכה כהלכתה. לימוד התורה, כמו גם קיום המצוות, נשארים ערכים מרכזיים לכשעצמם. השאלה היא כשהם נדרשים לצד פנים נוספות. אין השאלה האם לאכול מצה בליל הסדר או לא. הדיון הוא האם לאכול 2 מצות שלימות ב-2 דקות, כשהמוקד בזמן האכילה הוא כמה אכלתי כבר וכמה זמן עוד נותר לי, או לאכול פחות מצה ביותר זמן, והמוקד הוא באכילה תוך פנאי נפשי למהות האכילה ומשמעותה? הבעיה היא לא עם דקדוקי המצוה אלא עם המחיר שמשלמים בעבורם! [3].

הבן החכם שואל ומתעניין בעצמו ומעצמו. אמנם, אנחנו כהורים מאד גאים בילד שרוצה מאד להתקדם בשמירת המצוות ולהתעלות ולהקפיד, אך כמו אצל שאר אחיו, מאחורי השאלה מתחבאת בעייה חינוכית שאיתה עלינו להתמודד, תוך הותרת חווית הסיפוק והגאווה לסבים ולסבתות.

ג.      המענה לבן החכם.

אם הבנו נכון את העומד מאחורי שאלתו של הבן החכם, ובכך ענינו על שאלה א' שבפתח המאמר, הרי שמאליה מתורצת גם השאלה השניה שהעלנו שם. נזכיר שהשאלה הייתה מדוע אין התשובה לחכם ניתנת מאותו מקום ממנו מצוטטת השאלה, ספר דברים פרק ו?. כדי להבין מדוע לא ניתן היה לענות על השאלה משם, יש לחזור ולעיין במוטיבים המרכזיים שבאותו פרק. להלן נצטט מפרק ו' כולו:

"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ …  לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ …  וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת… שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה'  אֱ-לֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ… כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם… וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".

העיון בפרשה מלמדנו שני דברים:

א.    הבן שואל "מה העדות…?", ואילו התורה מנחה: "והגדת לבנך עבדים היינו…", דהיינו מסבירה "למה". מאליו מובן שאי אפשר לענות על שאלת "מה?" בתשובה הפותחת ב"כיוון ש…" [4].

ב.     המוקד בפרק הוא הציפיה לשמירת ועשיית כל המצוות שציוה ה'. גם כל ההבטחות שבפרק (אותם השמטנו) מובאות וכפופות לדרישת קיום המצוות. מכאן שאי אפשר להיעזר באמור בפרשה זו כדי לענות לבן החכם, שהרי זו בדיוק הבעיה שלו – עודף מוטיבציה לעשיית מצוות. החינוך לו הוא זקוק אינו לקיום פורמלי של המצוות אלא לקיום מלא תוכן של המצווה [5].

דומה שבעל ההגדה גם אינו נוקט בדרכי הפתרון שנקטה מרי פופינס. כמו ב"אן מאוולי" וכמו ב"פוליאנה", גם אצל מרי פופינס הפיתרון הוא בהצבת ניגוד חי ותוסס, בעל עוצמות נפשיות, מול הקדרות, הפורמליזם והמסגרתיות עד עיצובם מחדש. אפשר שבעל ההגדה סבר שהצלחה חינוכית בדרך הזו תהא נדירה בערך כמו דמויות כמרי פופינס, פוליאנה ואן מאוולי או כמו ההצלחה לסדר חדר הפוך ומבולגן בערב פסח ולבער ממנו את החמץ על פי דרכה של מרי פופינס

מה היא, אם כן, משמעות התשובה: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

ראשית, נשים לב שהתשובה מתחלקת לשני חלקים: א. "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח". ב. "אין מפטירין…". שנית, נבאר קודם כל את פשטות משמעות ההיגד השני.

."אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" משמעו שלאחר שאכלו את קרבן הפסח, בשעה שבית המקדש היה קיים, בסיום סעודת ליל החג, סילקו את השולחנות שלידם הסיבו לא אכלו שום דבר עד הבוקר כדי שישאר טעם קרבן הפסח בפיהם למשך זמן. גם אנחנו נוהגים בהתאם לכך כיום, ונהוג שבסוף סעודת ליל הסדר, בסוף "שולחן עורך" לפני ברכת המזון, מביאים את האפיקומן, אוכלים אותו, ואין אוכלים אחר כך שום דבר, כדי שטעם מצת האפיקומן יישאר בפה לאורך זמן ואיתו חווית האכילה ומשמעותה.

יש לציין את ייחודו וחריגותו של מנהג זה. מצוות ומנהגים הם בעלי אופי אקטיבי מעשי, כמו לאכול מצה, לשתות יין, לשבת בסוכה, לשלוח מנות, לתקוע בשופר וכדו'. גם מקרה של הימנעות הוא תוצאה של הוראה אקטיבית, כמו "תענו את נפשותיכם" ביום כיפור, שמשמעו המעשי הימנעות מאכילה וכו'. או כמו חובת שביתה בשבת שמתבטאת למעשה ב"לא תעשו כל מלאכה". אבל אין מצוה כדוגמת שיישאר טעם בפה, המתבטא באיסור אכילה אחר הפסח.
זו למעשה הלכה פורמלית שכל עניינה חוויה של מצוה ! מהותו של המנהג/ההלכה היא לשמר את החוויה שבמצוה. זו הנחיה נפרדת לגמרי מחובת עצם האכילה של הפסח. היא באה לשמר את החוויה, וממילא מחייבת אותך לכלול בקיום הפורמלי של המצווה גם חוויה, אותה תוכל לשמר מאוחר יותר.

מכאן נוכל להבין מה מבקש בעל ההגדה לענות לחכם. החכם להוט אחרי העשייה הפורמלית ומשלם על כך מחיר יקר במהות, בתוכן ובחוויה של העשייה. בעל ההגדה מנחה אותו, ואותנו, לכך שטעם המצוה וחוויית העשייה הם חלק אינטגרלי מחובת העשייה של המצוה ! וממילא אתה מובל למהלך אבסורדי הסותר את עצמו: מחד, קיום המצוה על כל פרטיה ודקדוקיה מחייב לכלול בתוכו גם את מרכיב החוויה והמשמעות. מאידך גיסא, אי אפשר לחוות את המצוה במלואה כאשר יש "עצבנות דתית" הטרודה כל הזמן במרכיבים הפורמליים ויש לוותר על זה מפני זה. קשה להיפנות נפשית למשמעות המצה כשעסוקים לאכול כמות מקסימלית של מצה במינימום זמן. בלתי אפשרי להדליק נרות חנוכה בפורום משפחתי רחב תוך פרסומי ניסא, כשלחוצים להדליק נרות עם שקיעה בטרם נאספה כל המשפחה ממלאכת יומה. כנראה שבעל ההגדה מבקש לומר שדווקא מצוה הכוללת את חווית העשייה, היא העשייה הכוללת יותר.

בפתח המאמר שאלנו מדוע לא עונים לבן החכם את התשובה הנמצאת בכתוב בהמשך לשאלתו. התשובה הראשונה שהצענו היא שאי אפשר לענות על שאלת "מה" תשובה שפותחת ב"כיוון ש…", שהרי זו תשובה לשאלת "למה". על תשובה זו שאלנו, בהערת שוליים, אז למה התורה ענתה כך ?. עכשיו שהבנו (אני מקווה…) מה ענה בעל ההגדה  לבן החכם, נבין שהוא בעצם הביע את תשובת התורה רק בצורה אחרת. גם התורה התעלמה משאלת ה"מה" של הבו והנחתה את האב "והגדת לבנך" כאילו הוא שאל "למה". לפעמים ה"כיוון ש…" הוא הצורך האמיתי שעומד מאחורי ה"מה" ואליו צריך להתייחס.

אם כך, "הדרכה קושיא לדוכתיה" (- חזרה השאלה למקומה:) מדוע לא השתמש בעל ההגדה בתשובת התורה, אם היא מבטאת את הרעיון שהוא רצה לומר?
לשם כך נצטרך לחזור לחלק הראשון של תשובתו: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח".

ד.     "צרה… ממנה יוושע"

כבר אמרנו שדרך הפתרון של מרי פופינס אינה נינקטת על ידי בעל ההגדה, מכיוון שהוא  רואה אותה כיעילה פחות. ההשאלה הנכונה היא לא מסרט ספציפי אלא מסוגה מסויימת של סרטים. ישנם סרטים בהם הגיבור נקלע לצרה סבוכה. זה יכול להיות מליונר שבנו נחטף והוא צריך להתמודד מול דרישות כופר, אפשר שזה אזרח תמים שמערכת משפטית שלימה עומדת מולו והוא צריך להאבק מולה, לעיתים זה שוטר שמתמודד מול פושע ממולח שצריך לעצור בעדו או עורך דין שנקלע למלכודת ערמומית וסבוכה שהוא חייב לצאת ממנה. אלו דוגמאות אחדות מסרטים ויש דוגמתם רבים. המשותף לכולם שמדובר במותחנים עם הרבה פסיכולוגיה ומאבקי מוחות. במהלכם מסתבר לגיבור שבדרך הנורמטיבית הוא לא יצליח להתמודד עם הבעייה ורק "כניסה" לדרך החשיבה של הצד השני ולאופן פעולתו ושימוש מושכל שלו בדרכים אלו יאפשר לו לפתור את הצרה. בסרטים אלו, רק כשיוצרים "מכנה משותף" בחשיבה ובפעילות עם הצד השני ומקדימים אותו בכמה צעדים, ניתן להתמודד עימו נכונה.

"אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – הבן החכם מבין את השפה ההלכתית. אליה הוא מחוייב והיא שמנחה את דרכו. זה לא יעזור אם נענה לשאלות ההלכתיות שלו בתשובות מחשבתיות, אם נתייחס לשאלת "מה" באמצעות תשובה של "כיוון ש…". בעל ההגדה נוקט במהלך החינוכי  ומנחה אותנו: א. צריך להבהיר לבן החכם שעליו להכניס משמעות לביצוע שלו. ב. נצליח לעשות זאת רק אם נדבר אליו בשפתו שלו, אם נציע בפניו הלכה המחייבת אותו לתת משמעות לעשייה. בדרך זו נוכל לקדם אותו לעבר שלב חדש בחכמתו.

אבל תשובה זו היא רק ההתחלה. אחרי שנבהיר לו את הצורך המחוייב בחוויה ובמשמעות, יש לפנינו את כל ליל הסדר בשביל להטמיע בו את המרכיבים האלה, החל מ"עבדים היינו…" ועד "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל.."

ואם נצליח לגרום לו לומר את ההלל בהתלהבות – דיינו…


[1] ראוי לציין שבירושלמי (פסחים י, ד) ישנה החלפה בין החכם לתם, דהיינו התשובה שניתנת אצלנו לתם, ניתנת בירושלמי לחכם, וכן להפך בהתאמה..אם כי אין בכך בכדי לקדם אותנו כתשובה.

[2] עיבוד הספר לסרט – עיבוד ספר לסרט אינו רק מלאכת העתקה, אלא הוא יצירה בפני עצמה. כמו תרגום, כל העתקה מהמקור מהווה סוג מסוים של פרשנות ודורש התאמה לאופי ולדרישות התחום אליו נעשית ההעתקה. בין אם זו שפה אחרת ובין אם זה סוג יצירה או אומנות אחר. עיבוד ספר, שהוא ביטוי לאומנות מילולית, לסרט, שהוא אומנות חזותית, מחייב התאמה לכללי האומנות הקולנועית. התאמה זו היא יצירה בפני עצמה ולעיתים מחייבת שינוי או שינויים מהמקור. לעיתים שינויים אלו הינם מפליגים והספר הוא רק בסיס לעלילה המתפתחת בסרט, ולעיתים במאי הסרט שואף מאד להישאר נאמן למקור, כמו למשל ביצירות קלאסיות ידועות, שאופיין והמסר שלהן טבוע כל כך בציבור הקוראים והצופים, שכל שינוי בעלילה ובתכניה יתפרש בעיני הצופים כזיוף וכבגידה והסרט לא יצליח, מסחרית ואומנותית. (דוגמא לכך ניתן להביא מ"כנר על הגג". במקורו זהו סיפור של שלום עליכם הנכתב במזרח אירופה במאה  ה- 19. עיבודו לסרט נעשה בארה"ב של המאה ה- 20 וניתן לחוש ביצירה הקולנועית שנעשתה תוך כדי עיבוד. לעומת זאת המחזמר "כנר על הגג", שהועלה בישראל כהצגת תיאטרון בסוף שנות ה- 90, הינו חיקוי מדוייק של הסרט, ללא כל עיבוד רציני וללא כל יצירה במהלך המעבר מאומנות הקולנוע לאומנות הבמה.). במהלך עיבוד "מרי פופינס" מספר לסרט, שונו מספר דברים. חלקם "טכניים", כגון מספר ילדי משפחת בנקס, שירד מארבעה לשניים, וחלקם "תוכניים", כמו השמטת אירועים, התמקדות במתרחש במשפחה ופחות בתכנים שמחוצה לה.

[3] עד כאן תוארו הדברים כבעיה של פרט זה או אחר. אך יש לציין שבעוצמה אחרת ובשינויים מתאימים הבעיה בהתרחבותה קיימת גם במישור הציבורי כפי שהיא קיימת במישור הפרטי. רבים וטובים כבר קדמוני ברבי שיח וסימפוזיונים על כך שציבור שומרי המצוות, אורתודוכסי בלעז, חי חיים דתיים ולא חיים תורניים. לצורך ביאור משפט זה יש להוסיף הקדמה קלה:

זעזוע קשה ספגה האורתודוכסיה במעבר מימי הביניים לזמן החדש. חומות הקהילה היהודית החמה, הסגורה והתומכת התמוטטו, ואל תוככי החברה היהודית נשבו רוחות העולם הכללי. האורתודוכסיה, שהיתה לאלטרנטיבה אחת מני כמה, נאלצה להתקדם, בעודה חשופה להשפעות הסביבה. אחת מתגובות ההגנה שהיא פיתחה למצב היתה חיזוק משמעותי של ההלכה הכתובה והעצמת מעמדו של הרב. בקהילה היהודית של פעם, היהודי ספג את היהדות בכללה מאווירת הבית, הסביבה והקהילה הרחבה. המנהג הרווח ורוחו הנחו את דרכו. אל הרב ניגשו רק בענייני איסור, היתר והלכה צרופה. תהפוכות הזמן הביאו להסתגרות ולצמצום המרחב הדתי שהיה בקהילה הסגורה. מנהגים קיבלו תוקף של הלכה פסוקה, השו"ע הפך לקודקס הלכתי ודברי הרב בכל נושא היו ל"דעת תורה". החיוניות, הטבעיות והעממיות הדתיים  (!!!) החלו להצטמצם וההלכה הכתובה תפסה את מקומם. לא לחינם עיקר היצירה הדתית במאה האחרונה היא מאות אוספי הלכה, כפי שלא לחינם "איש ההלכה" הוא האדם האידיאלי בעיני הרב סולובייצ'יק, מי שהיה מנהיג האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב במאה האחרונה. חיי הדת הפכו, בבחינה מסויימת, מחיים לדת, שמשמעה הלכה צרופה וכתובה.

רבות דובר ומדובר בשיחות ודיונים כאלה ואחרים על כך שאיבדנו את הטבעיות ואת החיוניות בחיינו החברתיים והדתיים. אם דת משמעה חק וצווי, כמו "ודתי המלך אינם עושים", הרי אנו יותר מדי דתיים ופחות מדי חיים חיי תורה. התחושה היא שהדבקות בהלכה הכתובה לא השפיעה על החיים החברתיים, שיהיו פורמליים יותר, "כבדים" יותר ופחות זורמים בטבעיות?

כמו במישור הפרטי, כך גם במישור הציבורי: ברור הדבר ואין ספק שכל המעלים את הטענות שלעיל אינו מעוניין לפגוע כהוא זה בניהול החיים ע"פ ההלכה. עם זאת, האם ישנה אפשרות שהכוחות שהושקעו בהקפדה על ההלכה, דחקו שמחת חיים, טבעיות ומעט יותר חברתיות? האם יש צורך במרי פופינס כלשהי שתחזיר איזונים? הצורך הגדול הוא בשמירת האיזון בין גורמים שונים היוצרים יחד חיים של תורה ותורה של חיים.

[4] מיד עולה השאלה: אבל זה מה שהתורה כתבה כתשובה, אז למה היא התכוונה? על כך נענה בהמשך.

[5] אמת הוא שיש בין גדולי ישראל שראו את עצם קיום המצוה, את הביצוע הפורמלי והמעשי של המצוה, כערך דתי עליון שהכל כפוף לו. אנו, במאמר זה, הלכנו בדרכם של גדולי ישראל אחרים ונקטנו בגישה שונה.

כותבי חירות

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – הבן הרשע

כותבי חירות

"רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם"

"לכם" ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

אף אתה הקהה את שיניו ואמר לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"

"לי" ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל."

בפי הרשע הניחו שאלה המבוססת על ציטוט . גם התשובה מתבססת על הכתוב בתורה. אמנם, המעיין במקרא יגלה על נקלה שאין קשר בין הציטוטים. השאלה היא מפרק יג בספר שמות והתשובה מפרק יב. אך אין בכך בכדי שאלה ותמיהה, שכן לפנינו מדרש שאינו מחוייב לפשט הכתוב אלא נעזר בו בכדי להציע את רעיונותיו. השיח במדרש, משני הצדדים, מבוסס על הכתוב, אך לדרך דרשנות הכתוב משקל מהותי בפרשנותו ובהשלכותיה.

אך הבנת המדרש מצריכה הכרעה מטא-פרשנית מיקדמית. דהיינו, צריך להכריע האם לפענח את השאלה והתשובה לרשע מזווית ראיה מאשימה של "איש מימסד" או מגישתה המבינה של "העובדת הסוציאלית".

אם הגישה אל הרשע היא מנקודת מוצא של התרסה והאשמה, אזי נוצרת דינמיקה ידועה ומוכרת מראש. הבן מציג עמדה. זו מתפרשת סובייקטיבית כ"הוציא את עצמו מן הכלל", שמשמעותה המעשית היא שכפר בעיקר. אל מול התרסה שכזו, מתבקשת תגובה חריפה שתבהיר חד משמעית ש"אילו היה שם, לא היה נגאל", או בהשלכה להווה ובמילים אחרות: "פה, אין מקומך עימנו". איננו באים לשפוט ולהעריך את טיב התגובה הזו ואת השלכותיה החינוכיות, זאת נותיר למעיינים. בכל מקרה, על פי הערכתנו, בשלב זה מגיע ליל הסדר לסיומו עבור הבן הרשע. בהפגנתיות כזו או אחרת הוא יקום מהשולחן, יסתגר בחדרו או יצא לרחוב, וקריאת ההגדה, שתיית היין ואכילת המצות תוכל להימשך ללא מתחים אל תוך הלילה.

א.     "הוציא עצמו מן הכלל"

אפשרות שניה היא לפרש את שאלת הרשע ע"פ מושגים של "עובדת סוציאלית", ובה אנו מבקשים להתמקד. אך להבהרת גישה זו ניעזר בסרט "כותבי חירות"

הסרט כותבי חירות (Freedom Writers , ארה"ב 2006) הוא סיפורם האמיתי של ארין גרוול, מורה צעירה בתחילת דרכה, תלמידיה מתיכון "וילסון" והשינויים שחלו בשני הצדדים. למזדקנים שבינינו הסרט יזכיר לפחות שני סרטים דומים שקדמו לו: "סיפורה של מרווה קולינס" ו"לאדוני באהבה" (to sir with love, בריטניה 1967). אבל דווקא ההשוואה ל"לאדוני באהבה" תדגיש גם את ההבדלים. הביטוי הראשון להבדל המשמעותי שבין הסרטים הוא שם הסרט.  בעוד  ש"לאדוני באהבה" מתמקד בדמות המחנך, הרי ש"כותבי חירות" מתמקד בתלמידים עצמם. פתיחתו של הראשון מתרכזת במורה המהלך אל עבר בית הספר ובהתרשמויות הראשונות שלו מהמקום בו הוא הולך לעבוד. "כותבי חירות" פותח את שעריו באירועים מכוננים בחייה של אווה, אחת התלמידות בכיתתה של המורה לאנגלית, ארין.

ארין, היא בתו המוכשרת של אדם מכובד ובעל ממון, שבעברו היה מעורב בפעילות למען זכויות האזרח ולאינטגרציה חברתית, אך לא התכוון באמת שבתו אכן תכוון את יכולותיה המקצועיות לעבודה עם האוכלוסיה הקשה המדוברת. אבל היא – צעירה, תמימה, נאיבית ואידאליסטית – אכן נחושה לתקן את העולם ולכונן בו צדק ומוסר. ארין, שמגובה על ידי בעלה אבל רק עד נקודה מסויימת, לומדת מהר שהעולם, מצידו השני, נראה אחרת לחלוטין ממה שהיא חשבה לעצמה. בנחישות וברגישות היא מגלה את העולם המוסתר של תלמידיה ומניעה אותם לשינויים, תלמידיה, הם מוקד סקירתנו.

הסרט נפתח בדיווח חדשותי כללי על מהומות על רקע עדתי, מלחמת כנופיות ורציחות הדדיות, אך ממהר להתמקד בסיפורה האישי של אווה, דור שלישי של חברי כנופיה. סיפורה מתחיל באופן נומרמטיבי, סיפור של ילדה המחכה שאביה ילווה אותה לאוטובוס ביום הראשון לשנת הלימודים. אך מהר מאד, בעקבות רצח המתבצע מול עיניה, היא מתוודעת לשני מרכיבים  שילוו אותה בהמשך: א. מלחמת הכנופיות. ב. העוול וחוסר הצדק בו נוקט השלטון (= הלבנים) "רק בגלל שהוא יכול". היא מפנימה את המסר, מצטרפת לכנופיה ומשתלבת במלחמות הישרדות. הכנופיות מאורגנות על רקע עדתי וחולקות ביניהן שליטה על טריטוריות מוגדרות. אווה היא אחת התלמידות בכיתתה של ארין. כיתה שרוב חבריה איבדו חבר, מכר, או קרוב במלחמת הכנופיות ושהם עצמם נורו לא פעם והיו שותפים לאירועי ירי.

ארין, עבור תלמידיה, מייצגת את המימסד והמסגרות. הם מבהירים לה שהם שונאים אותה ויודעים לפרט גם למה. מגוון הטענות רחב: אתם לא מבינים אותנו; אתם לא עושים לשיפור חיינו; אתם לא מכבדים אותנו ואנחנו לא מאמינים לכם ובכם; אתם רוצים את מה שלא שלכם, מתנהגים כאילו העולם שייך לכם ונוהגים כלפינו בחוסר הגינות רק משום שיש לכם את הכח לעשות את זה; אנחנו מקופחים ובמצב מצוקה בעוד אתם מרוויחים את הכסף הגדול. הם מעלים את המוטיבים המרכזיים בחייהם: הכנופיה היא המשפחה שלנו, המלחמה היא הדרך, הכבוד הוא הערך, והמטרה היא לחיות עד היום הבא.

את מצבם ניתן לסכם בלשון ההגדה: "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

אין מדובר פה בהאשמה כלפי הבן הרשע אלא בתיאור סוציולוגי שלו. נוח לנו לעיין בדמותם של תלמידי "וודוור וילסון", כי זה רחוק וקיצוני, אך בהיקף מצומצם יותר זה גם הבן הרשע של הגדתנו: הוא חש שאינו מובן, שאין באמת צדק, שבעל הסמכות מנצל את מעמדו וגם מנצל אותו, שלא באמת מתעניינים בו אלא במה שניתן להפיק ממנו. זה נכון שהוא הוציא עצמו מן הכלל, שנותב לכפור בעיקר, אך גם "בעל ההגדה", כמו רבים לפניו, לא שאל את עצמו מדוע ואיך הוא הגיע לידי כך?

ב.     "הקהה את שיניו"

אם "הוציא עצמו מן הכלל" הוא האשמה, אז "הקהה את שיניו" הוא כנראה סוג של עונש. אבל אם א' הוא תיאור סוציולוגי, מהו ב'?

דומה ש"שיניו" משמעותו הרגשתו הקשה וטענותיו הנוקבות. בעל ההגדה משתמש ב"הקהה את שיניו" ולא מנחה לשבור אותן, כי כנראה אי אפשר לשבור אותן. אי אפשר לשכנע את הבן הרשע שהוא לא מרגיש את מה שהוא אומר שהוא מרגיש. גם לא תוכל לסתור את טענותיו, כי פעמים רבות אכן יש בהם צדק, כי המערכת, מעצם טבעה כמערכת, דואגת קודם כל לעצמה ורק אחר כך לפרטיה, מרשה לעצמה מה שהיא לא מרשה לאף אחד אחר ומנחה את הפרט להבין ש"אם אין אני לי, מי לי?". לא תוכל לשבור את שיניו, כי כדי לשבור את שיניו אתה צריך לראות איפה הן, וכשתסתכל עליהן תראה שהרצון שלך לשבור אותן הוא רק בגלל שאתה רוצה לברוח מהבעיות שלך. "שלך" משמעו הכלל / המערכת, בין אם היא חברתית, פוליטית, חינוכית וגם דתית, העושה מלאכתה אך ורק "לשם שמים".

"הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל" – הדרך להקהות את שיניו היא להסביר לו שלמרות טענותיו השרירות וקיימות, למרות הרווחים הקטנים והזמניים שהוא סופח לעצמו מפעם לפעם על הדרך, לכשתבוא השעה הגדולה, המשמעותית והקריטית, כזו שהכישלון בה מכסה עשרות מונים על כל ההצלחות הקטנות והרווחים המשניים, באותה שעה רק השותפות עם הכלל תביא להצלתו ולגאולתו. ושותפות עם הכלל היא קודם כל לקבל את מרותו ולהיכלל בו, כמו שבשביל לקבל כבוד צריך לדעת קודם כל לתת כבוד.
אם ע"פ הפרשנות "המאשימה" של השיח עם הרשע, בשלב זה קם הבן ונוטש את שולחן הסדר, הרי שע"פ הפרשנות "הסוציאלית", פה רק מתחיל עבורו הסדר. כעת מתחיל חיבורו מחדש של הבן לכלל, כאשר מתחילים הכל מהתחלה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו…".

בשלב הזה "כותבי חירות" ו"לאדוני באהבה" משלבים גישות. הדרך אל התלמידים כוללת הבנה של מצבם ומצוקתם, אמפתיה אמיתית, שילוב, שיתוף, איתגור ועוד לצד נחישות, נכונות למחיר כזה ואחר, עמידה בפני מלעיזים ומלעיגים והרבה אמונה באדם. המורה ארין גורמת לתלמידיה להכיר את עצמם, להוקיר את יכולותיהם, להיות קשובים למה שמחוץ להם ולחולל בעצמם שינוי. כזכור, בתחילת הסרט עדה אווה לרצח שבעקבותיו המשטרה עוצרת את אביה , על לא עוול בכפו. אירוע זה מוליך אותה אל מחוץ לכלל, אל זרועות הכנופיה שהיא כעת משפחתה החדשה. במהלך הסרט עדה אווה לרצח נוסף המבוצע על ידי חבר מכנופייתה. היא עדת ראייה יחידה ונדרשת להעיד על מה שראתה בבית המשפט. כל סביבתה מבהירה לה שהיא צריכה להגן על משפחתה, הכנופיה, להסתיר את זהות הרוצח האמיתי ולהאשים, על לא עוול בכפו, נער כנופיה אחר. אביה, מהכלא, משנן לה את תורת ההישרדות של הרחובות לפיה אתה אוסף את כל הניצחונות הקטנים שאתה יכול, בין אם הם צודקים ובין אם לא. אם אותו נער לא עשה את זה, הוא בטח עשה משהו אחר. בכל מקרה במשפחה לא בוגדים. עדותה של אווה בבית המשפט היא מסצינות הסיום של הסרט ובאה לסמל את השינוי שחל בה במהלך השנתיים בכיתתה של ארין. בשלב זה אווה, כמו כל בני כיתתה, כבר העלתה על הכתב ב"יומן חירות" את כל סיפור חייה, את כל השינויים שחלו בה ואת כל ההכרעות אותן קיבלה על עצמה. היא הכריעה שהיא חוזרת אל הכלל, שהמיקרוקוסמוס שבכיתתה הוא המשפחה החדשה שלה, ושהיא תנהג על הצדק והיושר גם אם המשמעות היא בגידה במשפחתה הקודמת, הכנופיה השורדת. על פי עדותה מואשם חבר כנופייתה ברצח והיא מגורשת מעולמה הקודם.

כל חבר בכיתתה של אווה, על פי הנחיית המורה, כתב יומן. "יומני חירות" קראו להם. בכל יומן היה סיפור חייו של הכותב/ת מתחילתו ועד השינויים שחלו בחייו בעקבות המהפכים שעברו בכיתה. אם לומר זאת בלשון ההגדה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

עבור הבן הרשע, ההגדה של פסח אמורה להיות "יומן החירות" שלו. יומן שמקבל את הגנות כחלק מחייו, כחלק אינטגרלי בתהליך הכולל שהוא עושה. מי שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אמור עד סוף המגיד לחוש מחדש חלק מן הכלל ובאמירת ההלל, עם שתיית הכוס הרביעי, להודות מחדש בעיקר..

הסרט "כותבי חירות" מסתיים בנימה אופטימית מאד. התלמידים עשו את המצופה מהם וחידשו את אמונם בכלל, הכריעו מתוך חירות לעשות למענו ולמען עצמם והחלו צעדים ראשונים בכיוון הנכון. הסנטימנטלי יוצא מהסרט עם תחושה של קורת רוח וגאווה. הריאלי יוצא מהסרט עם חשש עמוק בלב: התלמידים עשו צעד נועז והו נכונים להשית את אמונם על הכלל ולתת לו הזדמנות שנייה, לאחר שאיכזב אותם מרות קודם לכן. האם הכלל, מהצד שלו, ידע להעריך את המהלך שהם עשו? האם יעשה מאמץ הגון בשביל לא לאכזב אותם בשנית? האם גם הכלל יעשה צעדים לשינוי או שברוב איוולותו ישחוק את מה שהושג?

ההגדה של פסח היא "יומן החירות" של הבן הרשע. ליל הסדר הוא הלילה בו הוא שב אל הכלל ומודה בעיקר. האם כשיגיע זמן קריאת שמע של שחרית ובוקר חדש יפציע, נדע אנחנו, נציגי הכלל, לעשות את חלקנו במהלך ונשכיל שלא לאכזב אותו מחדש???

"my name is Forrest, Forrest Gump"

כנגד ארבעה בנים – הבן שאינו יודע לשאול – חלק ב'

 

"שמי הוא פורסט, פורסט גאמפ"

"תקציר הפרק הקודם"

בחלקו הראשון של המאמר שרטטנו קווים לדמותו של הבן הרביעי שבהגדה, זה "שאינו יודע לשאול". הבהרנו שאין שמו מורה על חוסר אופי או העדר תכונות אלא דווקא להפך. העובדה שהוא "אינו יודע" היא זו שמאפשרת עיצוב אופי בעל עוצמות, כנות, ישרות, פשטות ויכולת עשיה במצבי לחץ, שלרוב אינה מצויה בקרב שלושת אחיו. הצבענו גם על יחסה הלא-מעריך, לא-מבין, סלחני מעט אם כי מלגלג, מתנשא ואף שחצני של החברה כלפי סוגים שונים של "אליפלט".  יחס הנובע בעיקר מחוסר יכולתה של החברה להכיר בפגמיה שלה ולהודות בהם, פגמים ההופכים אמת לשקר, לבן לשחור, ישר לעקום ותום לערמה.

על יחסים אלו שבין אותו "שאינו יודע לשאול" / אליפלט / פורסט גאמפ לבין הסובבים אותו אנו רוצים להתייחס בניתוחנו את הסרט "פורסט גאמפ"[1].

פורסט גאמפ והחברה סביבו

את פורסט (שם פרטי) גאמפ (שם משפחה), גבר בשנות השלושים לחייו, אנו פוגשים לראשונה על הספסל בתחנת האוטובוס. במקום המשמש נקודת המתנה של דקות עבור אנשים נורמטיבים הממהרים לדרכם בשטף החיים ובלחץ השעון, במקום בו אנשים נורמטיבים נאלצים בעל כורחם ושלא בטובתם להעצר ממרוצתם, כיוון שהאוטובוס טרם הגיע, ובלית ברירה נאלצים לראות את העצים הירוקים שסביבם, לשמוע את ציוץ הצפורים המנתרות מעליהם ולהתבונן באנשים שלידם, באותו מקום יושב פורסט גאמפ במציאות ובזמן משלו ופורט בפני האנשים המתחלפים על הספסל את ספור חייו המלא. איש מהם, כמובן, לא שמע את סיפורו המלא, כיוון שעבור כולם הגיע האוטובוס שיוליכם למקומם הבא, ורק אנחנו, הצופים בסרט (ורק משום כך), מתוודעים לכל התחנות ב"אוטובוס הזמן" של פורסט גאמפ. התחנה בה ירד פורסט מ"אוטובוס הזמן" שלו היא בדיוק באותה נקודה פיזית בה הוא עלה עליו, בתחנת האוטובוס. בסוף סיפורו מגלה פורסט שאינו צריך כלל ליסוע באוטובוס ולהמתין לו אלא עליו ללכת ברגליו שני רחובות ולהגיע ליעדו.

הסרט עמוס בבחינה ובניתוח של החברה וערכיה, בעיקר זו המערבית  – אמריקאית. באמצעות מהלך חייו של פורסט מבקר הסרט, לעיתים באורח אירוני, את החברה, היחסים בין מרכיביה, ערכיה, האמת והשקר שבה, הגורמים המנחים את אורח חייה והשקפת עולמה, מעלותיה וחסרונותיה. אמנם פורסט גאמפ מוצג בסרט בעיקר כמתריס מבלי דעת בפני החברה על חסרונותיה, והצלחותיו לעיתים אף מוקצנות ואבסורדיות, אך מכלל לאו אתה גם שומע הן ולומד ורואה את עוצמותיו ותכונותיו.

אך לא נפרט על מפגשיו של פורסט עם סביבתו בפרקי חייו השונים, כיוון שלב הסרט ועיקר דברינו מתמצים בהשוואת פורסט לחברתו ג'ני ובטיב היחסים המתרקם ביניהם מאז היו ילדים.

פורסט וג'ני

פורסט וג'ני נפגשים לראשונה בהסעה המוליכה אותם ליום הראשון בבית הספר. מאז דרכם קשורה יחד אם כי הם נפרדים לפרקי זמן ארוכים. פורסט וג'ני הם ניגודים חברתיים מושלמים ומתוך הניגוד שביניהם הולכת ומתבררת אישיותו של כל אחד מהם.

אך בטרם נפרט בגיבורי הסרט, נעיר שתי הערות במישור הקולנועי:

       · מבחינת מימד הזמן, הסרט מתחלק לשני חלקים. בבסיסו מצוי הסרט בנקודת זמן אחת שממנה חוזרים לאחור ("פלשבק") לפרקי זמן שונים. בשלב מסויים אנו מגיעים בפלשבקים לאותה נקודת זמן מרכזית ואז הסרט מתחיל לרוץ עם הזמן במקביל לאירועים המתרחשים. שני החלקים המתוחמים מתודית – קולנועית מבטאים גם חלוקה באופיו של הסרט ובמסריו.

הסרט כולו עוסק במהלך חייהם של שני גיבורים מרכזיים, פורסט וחברתו ג'ני. חלקו הראשון של הסרט עוסק בכל אחד מהם בנפרד, ובעיקר בפורסט,  ובהצטלבויות מקריות שלהם. החלק השני עוסק בחייהם המשותפים ובילדם המשותף.

גם את החלק הראשון יש לנתח בשני מישורים. מישור אחד הוא מהלך חייו של כל אחד מהם במקביל והאירועים שעוברים עליו. מישור שני הוא הקשר בין שני הגיבורים, אופיו ותהפוכותיו כפי שבא לידי ביטוי מפגישה לפגישה וההשפעה עליו ממה שעבר על כל גיבור בין לבין. חלקו השני של הסרט בא להראות את תוצאות החלק הראשון.

       · עם זאת שיש חלוקה ומורכבות בסרט, יש לו מסגרת ברורה המאחדת אותו. הביטוי הקולנועי של מסגרת זו מתבטא בשני סמלים: א. הנוצה המתעופפת ברוח פותחת את הסרט ומסיימת אותו, כאשר פישרה ניתן ע"י פורסט לאחר קבורת אשתו. ב. במימד הזמן, הסרט פותח ומסיים בעלייתו של פורסט גאמפ לאוטובוס שיקחהו לביה"ס, התחנה החברתית הראשונה בחייו. הפתיחה היא עם פורסט גאמפ האב והסיום הוא עם פורסט גאמפ הבן, בו ניתלות התקוות הגדולות, שכ"תוצר" משותף של פורסט מחד וג'ני מאידך הוא יתפתח לאישיות חברתית מעולה.

מכאן נחזור לאפיין את גיבורי הסרט, פורסט וג'ני, אותם הגדרנו כניגודים חברתיים מושלמים.

פורסט – בדמותו עסקנו בחלקו הראשון של המאמר, כעת רק נסכם את הדברים. פורסט הוא אדם פשוט מאד, המצוי ברובד הבסיסי. הוא אינו מתוחכם, אינו מבין את התחכום, המורכבות, הטקט והדו-משמעות שבחיים. אינו רגיל בהסמלה של דברים ובאמביוולנטיות. וזהו גם סוד קסמו, ישרותו ופשטותו. דמותו בסרט מעוצבת: א. כאדם בעל תכונות ואופי חיוביים אקטיביים. ב. המתאפשרות בגלל שהוא אינו יודע לשאול. אילו ידע לשאול היה מאבד את הקסם שבאותן תכונות אופי. ג. בשביל להיות באמת "מי שאינו יודע לשאול", צריך כישרון משמים. לא שזה תענוג גדול, אך עדיין מצריך כשרון מיוחד…

ג'ני – ג'ני היא בבואה פרטנית של החברה כולה, עם אותם תכונות אופי ותסבוכות. את דמותה של ג'ני נוכל להמחיש ע"י הגדרתה כ"בת זוגו החברתית של קהלת בפרק ב' של מגילתו". קהלת אמנם חיפש את האושר הכללי וג'ני בסרטנו עסוקה באושר החברתי, אך בכל השאר היא דומה לו. כל אשר שאלו עיניה לא אַצְלָה מהן וכל התנסות בחייה הסתיימה, פחות או יותר, בתחושה שגם היא הבל ורעות רוח. מקבילה נוספת, ניגודית עד מאד לראשונה, היא "הכינה נחמה" של מאיר שלו. היא קופצת מראש לראש כדי לחוות התנסויות אין סופיות במטרה למצוא את האושר העליון. הכינה נחמה מצאה את אושרה על ראש קרח, ג'ני חלקה את סוף חייה בחברתו המצומצמת של בעלה פורסט, ולהבדיל, קהלת מוצא את האושר של העולם הזה במה שמעבר לו. למעשה, שלושתם עברו, וכנראה צריכים היו לעבור, מסלול התנסויות ארוך בכדי להבין שלא כל "כאילו" הוא "באמת" והתשובה הסופית הייתה כבר בנקודת המוצא. לא לחנם אחד מחוקי מרפי אומר שבני האדם בהתמודדותם ינסו את כל החלופות האפשריות בטרם יבחרו בהגיון הפשוט והבריא.

על רקע זה נוכל להאיר מעט את דמותה של ג'ני בסרט:

  • החיפוש הנצחי אחרי האושר והחיים גורם לה לחוות את כל אפשרויות החיים אך לא את החיים עצמם, שאולי מצויים אצל פורסט, אליו היא שבה בסוף.
  • למרות סופה העצוב ומציאת הנחמה בחיק פורסט, לא נראה שאילו הגלגל היה חוזר היא מסוגלת הייתה לחיות עם פורסט כל הזמן. היא הייתה חייבת את ה"התפרפרות" המתמדת ואת ההתנסות הבלתי סופית בכל הדברים.
  • עם זאת, כפי שהייתה חייבת את ההתנסות הבלתי פוסקת וה"קופצנית", בדיוק כך הייתה זקוקה מפעם לפעם לפגוש בפורסט לכמה שעות, לנוח עימו, לשאוב ממנו כח להתנסות הבאה ולהיעלם שוב.
  • נקודת הסיום שלה חוזרת אולי לנקודת הפתיחה של פורסט, אך בסופו של דבר יש לה יתרון עצום עליו. אמנם די לשניהם כעת בחברתם הזוגית בלבד, אך אותו זה מספק משום שלעולם הוא לא שאל "מדוע" ו"למה" והיא מאושרת דווקא בגלל שהיא שאלה את השאלות האלה. הוא מאושר בגלל חוסר ההתנסות, היא מאושרת על גבי ההתנסות. עוצמתה מרובה מעוצמתו כשעור יראתו של קהלת לאחר פרק ב' וב"סוף דבר הכל נשמע" לעומת יראתו בתחילת פרק א', שגם בה הוא טען "הבל הבלים הכל הבל".
  • חלקו השני של הסרט מנסה להציג את האושר בעצם חייהם המשותפים, או יותר מזה בפרי ביטנם, בבנם. הוא חכם והוא פורסט והוא תמיד נושא התקווה של הורים לעתיד טוב יותר.

העוצמה שיש לבן "שאינו יודע לשאול" נובעת מכך שלא עשה אפילו צעד אחד קדימה. אנחנו אמנם התחלנו לצעוד קדימה, אך בכך גם איבדנו עוצמה מסויימת. לכשנפגוש ברחוב, סתם כך, את "שאינו יודע לשאול" בל נשכח שכל עוד לא הגענו לנקודת הסיום החוזרת להתחלה יש לו יתרון משמעותי עלינו ומכאן כבודו וייחודו ומכאן ענוותנותנו.[2]


[1] פנים דומים, נוספים ואחרים ניתן למצוא גם בסרטים אחרים, דוגמת "איש הגשם", "כף רגלי השמאלית" ועוד, אם כי לכל אחד מהם מאפיינים משלו.

[2] נעיר על נקודה בולטת נוספת בסרט, על אף שאינה קשורה ישירות לנושא המאמר.

הוריהם של פורסט וג'ני נמצאים, סה"כ, ברקע עלילת הסרט, אך המעמיק רואה עד כמה מעשיהם ודמותם עיצבו את הילדים. לשניהם יש הורה אחד – לו יש אמא, לה יש אבא. ההורים של שניהם פעילים מבחינה מינית, בהקשר שלהם – אמא שלו מוסרת את עצמה למענו, אבא שלה ,מוסר אותה" /מתעלל בה למען עצמו. היא מעוניינת בהרס בית אביה והוא משקיע בלטפח ולשמר את בית אימו. הזוגיות וההורות הנורמלית נמשכת בסרט זמן קצר מאד, משעה שהם מתחתנים על רקע מחלתה של ג'ני ועד מותה. מה שהורים יכולים לעשות !)

"איזה ילד אתה, אליפלט?"

כנגד ארבעה בנים – הבן שאינו יודע לשאול – חלק א'

"איזה ילד אתה, אליפלט ?"

מבוא

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

מי הוא אותו "שאינו יודע לשאול"? אם נשווהו לאֵחַיו, הרי שהוא ה"ביש גדא" של ההגדה, הבן ה"לא יוצלח" של המשפחה, זה שבקרב "המשפחה השואלת" לא מצאו לו כינוי הולם יותר מאשר "שאינו יודע". אך האם זה כך? לכל אחיו יש איפיון חיובי – אקטיבי ורק לו תכונה פסיבית? ומה הטעם ב"את פתח לו" אם אין הוא יודע מה לעשות עם זה? מה הערך ומה הטעם?

על המילים "וימש חשך" הכתובות במכת חשך במצרים מובא שלחשך היתה ממשות עצמית. לא היה זה רק "העדר אור" אלא ממשות ומציאות של חשך. דומה שכך גם בנדוננו. "שאינו יודע לשאול" אינו רק העדר של יכולת, כשרון או מיומנות. מדובר פה באופי בעל ממשות ואקטיביות המכיל מאפיינים המיוחדים לבעליו ושאינם נמצאים אצל שאר אחיו. לא רק זאת, אלא שתכונתו כמי ש"אינו יודע לשאול" היא זו שעושה אותו חלק אינטגרלי מ"המשפחה השואלת" ושבלעדיו אין המשפחה שלמה.

ההגדרה לעיל מחייבת אותנו, מניה וביה, לברר ולבהר מה טיב אופיו של אותו "שאינו", מה כל כך מיוחד בו ומה אפשר שיהיה בו, שאינו מצוי אצל אחיו המוכשרים?

לברור הנדון נעזר בשתי דמויות ישראליות מוכרות, בעזרתם נגבש את דמות הבן. אורחינו הם: אליפלט והשוטר אזולאי.

"נזמר נא את שיר אליפלט

ונגידה כלנו בקול:

כאשר עוד היה הוא רק ילד

כבר היה הוא ביש גדא גדול

בו שכנים ושכנות דברו דופי

ואמרו "שום דבר לא יועיל –

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל…"…

ובלילה חבוש קסדת פלד,

אז ירד המלאך גבריאל

ונגש למראשות אליפלט

ששכב במשלט על התל.

הוא אמר: "אליפלט, אל פחד,

אליפלט, אל פחד וחיל,

במרום לנו יש ממך נחת

אף שאין לך אופי במיל…"

בלי מדוע ובלי כיצד

בלי היכן ובלי איך ולמה

בלי לאן ומאיזה צד

בלי מתי ובלי אן וכמה

כי סביב ככנור וחליל

מנגינה מאירה מצלצלת,

אם נסביר לך – מה זה יועיל

איזה ילד אתה, אליפלט.

אמנם סבור נתן אלתרמן, בשירו המולחן ע"י סשה ארגוב, שלאליפלט אין אופי כלל, ובכך אנו חלוקים עליו מכל וכל, אך מאידך גם למדים ממנו מעט נתוני יסוד:

א.     ישנה באליפלט פשטות וישרות בעלות עוצמה רבה. אלו תכונות הקיימות בו דווקא בגלל שאינו שואל מדוע ולמה ודווקא בגלל הנאיביות שבו (נאיביות ! לא תמימות, שהיא מושג אחר !).

ב.     העוצמה שבפשטות ובישרות גורמת לו לעשות, בד"כ בשעות משבר הדורשות תעצומות נפש ולא בחיי היום יום, מעשים שאיש מאתנו, הרציונלים והמשכילים, לא היה עושה. בחלק השיר שלא הבאנו פה מתואר אליפלט המסתער אל העמדה הקדמית בכדי להגיש לה תחמושת החסרה לה וכל זה מבלי לשאול וגם מבלי לדעת באופן מובנה והגיוני כל כך "מדוע, למה, בשל מה זה ואיך?". אמנם פעמים רבות מבטאת גישה זו גם טפשות רבה, ומשום כך עלינו ללמוד ולדעת, אך מאידך…

ג.      מה גורם אליפלט, שאינו יודע לשאול, לסביבתו? דומה שהפשטות והישרות שלו, חסרות עד למאוד בסביבתו ובְחַבריה. דווקא משום כך הן מתריסות בפניה על השקר והעקמומיות שבה, גורמות הן לסובבי אליפלט להיות חסרי מנוחה וחסרי מענה ומניעות אותם לזמר את שירו, גם הם, בלי דעת מדוע ולמה. אגב דברינו אלו רק נעיר, נפנה ונצביע על הדמיון המדהים כל כך שבתגובתה חסרת האונים, חסרת המילים והחושפנית כל כך של החברה ופרטיה אצל הילד אליפלט, שאינו יודע כלל לשאול, מצד אחד ומאידך ואצל הילדה המקבילה והניגודית  לו כל כך, זו ש"בשמלה אדומה ושתי צמות" עומדת קטנה, יחידה ותמה ושואלת "למה ?" בעוצמה שאין דומה לה ומבלעדיה אין איש היכול לשאול שאלה, שאף איתני הטבע העומדים מזעפם לא מוצאים לה תשובה, גם היא וגם אליפלט גורמים לסביבה, בתורה, להיות חסרת אונים.

ד.     ציטטנו לעיל, מהשיר "אליפלט" את הבית הפותח ואת זה המסיים. בזה הראשון מתואר יחס שכניו ומכריו ובזה האחרון יחס יושבי מרום. ומשום מה הפער שבין יחס בני האדם לאליפלט ליחס פמליא של מעלה אליו אינו מפתיע אותנו, וארשה לעצמי לומר בשפה ברורה שלא בענין זה הכריעו חז"ל "לא בשמים היא". לעיתים אתה עומד ותמה עד כמה שחצנות, בורות, בטחון עצמי חסר בסיס וחוסר כבוד יש ביחסה של החברה אל "אליפלטים" שונים המצויים בה. עד כמה יחסה מבטא אווילות, טפשות וכסות פנים שלא לראות ערוותה שלה. ולעיתים התמיהה גדולה כל כך עד שסבור אתה שבדרך זו מכסה החברה על חסרונותיה ולא מצאה עוז בנפשה לתגובה הולמת יותר.

לא הסבירה נעמי שמר, בשירה על ארבעת הבנים שיצאו מן ההגדה, מדוע זה זיכתה דווקא את שאינו יודע לשאול ב"יפה מכל", אך דומני שיש אמת בגישתה ומ"מ אין ספק שמהתמונה הפסטורלית של "שילב ידו בתוך ידה וחזר עמה להגדה" (גם אם יש לדון בעצם החזרה) יכולים ללמוד הרבה חכמים ורשעים.

מבלי דעת מדוע ולמה ארך הפירוט באליפלט ועל כן נותיר למעיין לצפות בסרט "השוטר אזולאי" ולעשות בעצמו את ההשלכות מהשוטר החביב והרגיש. אמנם צריכה המשטרה שוטרים מזן אחר ויש להצדיק את הדחתו (וכבר הערנו שיש להתרחק מן הטיפשות ולדעת על מה ומדוע ולמה), אבל דומה שנשמח להצטרף ולהשתתף בסצינת הסיום של הסרט. באותה שעת משמר כבוד של המשטרה עסוק באימוני ת"סים, השוטרים צועדים ומצדיעים לתומם במסגרת התירגול ואך במקרה עוברים לידו. אולם, פרשנותו הסובייקטיבית של אזולאי למציאות היא אחרת. הוא בטוח שהמשמר צועד ומצדיע רק לכבודו, עם קבלת הדרגה ופרישתו משירותו הממושך במשטרה. האם הוא טועה? אם כן, האם זה משנה? לא על זה נאמר "יושב בשמים ישחק"? מה שהחשוב באמת היא הבנתו הסובייקטיבת של השוטר אזולאי והשקפתם האובייקטיבית שלנו הצופים בסרט,

המתבונן מן הצד. וכל השאר? "משול כחרס הנשבר… כצל עובר, כענן כלה… וכחלום יעוף".

%d בלוגרים אהבו את זה: